סיפורי הכיבוש (א'-י"ב) - בין שתי מגמות (חלק א')

  • הרב ד"ר יהושע רייס

א. פתיחה

במהלך השיעורים הקודמים עסקנו בניתוח סיפורי הכיבוש ובשיוכם למודלים שונים. ניתוח הסיפורים מנקודת מבט זו הביא למסקנה בדבר מגמת ההפחתה הקיימת בסיפורי הכיבוש, מהתיאורים שפותחים את הספר (חציית הירדן ומלחמת יריחו) שמתאפיינים במעורבות אלוקית אינטנסיבית, לתיאורים בהם מעורבות זו פוחתת. בשיעורים הבאים נבחן את המסגרת של סיפורי הכיבוש: מעמד הפתיחה (א') הפותח את סיפורי הכיבוש, ורשימת הכיבושים של יהושע בחתימת סיפורי הכיבוש (י"ב). כפי שנראה, ממסגרת זו עולה תמונה אחרת מזו שעולה מגוף החטיבה.

ב. מבנה המעטפת בסיפורי הכיבוש (א//י"ב)

מעמד הפתיחה (א')

מעמד הפתיחה של הספר (א') נחלק לשלושה חלקים באמצעות החלפת הדוברים:

1. נאום ה' ליהושע (א - ט).

2. צו יהושע לשוטרים להכין את העם למעבר הירדן (י - יא).

3. דו שיח בין יהושע לשניים וחצי השבטים (יב - יח).

החלק הראשון והחלק השלישי קשורים זה לזה בתוכן ובמרקם המילים, ובייחוד בחזרה על המוטיב המנחה "חזק ואמץ" שחוזר שלוש פעמים בדברי ה' (א' ו, ז, ט), ופעם בדברי שניים וחצי השבטים (יח).[1]

מעמד הפתיחה בספר יהושע הוא תיאור של מעמד הקדשה טיפוסי, אשר במרכזו נמסרים דברי ה' אל המנהיג-הנביא. ניתן ללמוד זאת מדברי החיזוק וההבטחה של ה' לעמוד לצדו במהלך תקופת ההנהגה: "לא יתיצב איש לפניך כל ימי חייך" (א' ה) ומתמיכת שניים וחצי השבטים בהנהגתו. עוצמת הדברים של שניים וחצי השבטים והופעתם החוזרת לאורך הספר מקנה להם מעמד ותפקיד בעל חשיבות במעשה העריכה הנבואית של הספר בכלל, ובפרק א' בפרט, כפי שנראה בהמשך הפרק.

דברי ה' אל יהושע כוללים דברי חיזוק והבטחה לסיוע במשימות הכיבוש וההתנחלות. ההדגשה הרבה על חיזוק יהושע נובעת, כפי הנראה, ממינויו במקום משה, גדול הנביאים, שהרושם של דמותו נמצא ברקע מעמד הפתיחה,[2] ובמובן מסוים על הספר כולו. גם ההבטחה של ה', "כאשר הייתי עם משה אהיה עמך לא ארפך ולא אעזבך" (א', ה), וההתחייבות של שניים וחצי השבטים, "ככל אשר שמענו אל משה כן נשמע אליך" (א', יז), מבטאות את הציפיות של ה' ושל שניים וחצי השבטים מתקופת ההנהגה של יהושע.

לצד החיזוק לקראת המשימות הלאומיות, כולל נאום ה' גם ציווי לשמור על צו ה' ועל תורתו (ז - ח). ההתאמה הרבה בין הצו לשמירת התורה בנאום הפתיחה ובין דברי יהושע לשניים וחצי השבטים (כ"ב, ה'), והנאום של יהושע לכלל ישראל בנאום הפרידה (כ"ג, ו), מלמדים על תפקידם החשוב בעיצוב הסופי של העריכה של הספר, כפי שנראה לקמן.

מקומו החשוב של הציווי וההתראה ליהושע בעיצוב הכולל של הספר נובע גם מן ההתניה שנאמרה ליהושע על ידי ה':

רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי

אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ.

(א', ז).

נראה שההתניה מקבלת חיזוק מדבריהם של שניים וחצי השבטים:

רַק יִהְיֶה ה' אֱלֹוקֶיךָ עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם מֹשֶׁה...רַק חֲזַק וֶאֱמָץ

(א', יז - יח).

השבטים משלימים בדבריהם, כביכול, את שלא נאמר על ידי ה': אם תשמור לעשות ככל התורה אשר צוה משה, אז יהיה ה' עמך כפי שהיה עם משה. הציווי והאזהרה, ובייחוד כשהם כתובים במעמד הפתיחה לספר יהושע, עשויים לשמש מעין מבחן לכוחו של יהושע כמנהיג, שתחתיו תיבחן התקופה כולה.

ג. רשימות הסיכום (י"ב)

סיפורי הכיבוש נחתמים בתיאורי הכיבוש של משה בעבר הירדן המזרחי וברשימה ארוכה של המלכים שהוכו על ידי יהושע בעבר הירדן המערבי (י"ב). לכאורה, רשימת הכיבושים של משה איננה שייכת לכאן. אולם, החזרה הכפולה על הפתיחה השווה רומזת על מגמה של השוואה בין כיבושי יהושע לכיבושי משה: 1. "ואלה מלכי הארץ אשר הכו בני ישראל וירשו את ארצם בעבר הירדן מזרחה השמש" (י"ב, א); 2. "ואלה מלכי הארץ אשר הכה יהושע ובני ישראל בעבר הירדן ימה" (י"ב, ז). השוואה זו מתחזקת לנוכח החזרה על תיאור נתינת נחלת עבר הירדן המזרחי לשניים וחצי השבטים בגלל התחייבותו אליהם: "משה עבד ה' ובני ישראל הכום, ויתנה משה עבד ה' ירשה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה" (י"ב, ו). התחייבות זו סופרה בתחילת הספר במעמד הפתיחה, ותיאור מימושה נדחה לתום תקופת ההתנחלות (כ"ב). החזרה בפרקנו מבליטה ומדגישה את מקומם של שניים וחצי השבטים לאורך הספר, ומדגישה את הזיקה בין סיכום תקופת הכיבוש ובין ההבטחה שנאמרה במעמד הפתיחה.

הסיכום הכפול של שתי התקופות זה לצד זה, תוך שימוש במוטיבים ובמונחים ממעמד הפתיחה, מבליטים את מגמת ההשוואה בין יהושע למשה, ומוכיחים את ההצלחה של יהושע כהמשך להצלחה של משה בעבר הירדן המזרחי. אולם, מה שנראה במבט ראשון כהשוואה מוחלטת וכהמשכיות מובהקת, ראוי לעמוד למבחן נוסף. לשם כך יש לבחון ביתר העמקה את מגמת ההשוואה בין יהושע למשה לאורך הספר.

ד. בין יהושע לבין משה

 דמותו של יהושע בתורה

אחת הדרכים העקיפות להערכה ושיפוט לדמות במקרא היא האנלוגיה. לעיתים האנלוגיה מפורשת על ידי הכתוב, למשל אצל שלמה - "ולא היה לבבו שלם עם ה' אלוהיו כלבב דויד אביו" (מלכים א', י"א, ד). במקרים אחרים היא רק רמוזה ברבדים הסמויים של הסיפור; למשל, ההשוואה בין דוד לבין שאול מהווה מרכיב חשוב בעיצוב הספרותי של ספר שמואל, והיא מסייעת לקורא להבין מדוע נכשלה מלכות שאול, ומדוע נבחר דוד תחתיו. אולם לא תמיד משמשת האנלוגיה להערכה ושיפוט. כך, לדוגמא, ההשוואה בין אליהו לבין אלישע עשויה להתפרש כמגמה ביקורתית וכהערכה שיפוטית לדרכו של אליהו, אולם ניתן לפרשה כהצגת שני דגמים שונים, שכל אחד יפה לשעתו או לאישיותו של מושא ההשוואה.

ההשוואה בין משה לביו יהושע היא אחת הדוגמאות הבולטות לאנלוגיות בין דמויות כאפיון ספרותי, ויש אפוא לבחון את מגמתה.[3] הבסיס להשוואה זו מצוי בתורה, אך היא מתפרסת על פני כל ספר יהושע, ובולטת בייחוד במסגרת של סיפורי הכיבוש (א'//י"ב). ננסה לעמוד על הדרכים המגוונות שבהם מוצגת ההשוואה בין האישים במהלך הספר, ומתוכן לפרש את מגמת ההערכה והשיפוט לדמותו של יהושע בהשוואה לקודמו משה. להשוואה בין משה ליהושע ישנם כמה נתוני פתיחה הנובעים מאופן הצגת דמותם בתורה. נתונים אלו משפיעים על הקורא עוד בטרם ניגש לבחון את מאפייני ההשוואה בין השניים:

א. דמותו של משה מוצגת בתורה כדמות מופתית ייחודית: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה... " (דברים, ל"ד, י). לפיכך, כל מנהיג שהיה מתבקש למלא את מקומו של גדול הנביאים, אף ללא כל דברי הערכה, מועמד בדרך הטבע להשוואה מפחיתה.

ב. התואר הנלווה לשמו של יהושע בשלושה סיפורים בתורה הוא 'משרת משה' (שמות, כ"ד, יג - יד; שמות, ל"ג, יא; במדבר, י"א, כח). יהושע מתואר בהקשרים אלה כמי שפעל בצלו של משה וכאדם החרד למעמדו של אדונו משה. כמו כן, בתיאורים הללו מודגש מעמדו הנחות של יהושע וריחוקו מהתגלות ה', למרות קרבתו היתרה למשה. גם התוכחה העדינה של משה ליהושע בשניים מן המקרים מבליטה את הפער בין משה לבין יהושע.[4] לפיכך, כניסתו של המשרת לתפקיד אדונו מעוררת באופן טבעי מתח, ומתח זה משתקף בהשוואה בין האישים.

ג. יהושע התמנה לשם ביצוע משימות מובהקות, שהוטלו מתחילתן על משה: להכניס את העם לארץ, לכבוש אותה ולהנחילה לשבטי ישראל (שמות, ג', ה). ההנחיות לביצוע המשימות נוסחו באופן מלא על ידי משה (במדבר, ל"ד), כך שיהושע, מעצם הגדרת תפקידו, מציית וממלא את מצוות רבו, כפי שניכר במיוחד בסיפור שניים וחצי השבטים, על פי הניתוח שיוצע בהמשך.

ד. הנסיבות בהן החליף יהושע את משה בהנהגה קשורות בספר במדבר לחטאו של משה (במדבר, כ"ז, יב, כג), אולם, בספר דברים הסיבה לכך היא דווקא אשמת העם: "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבוא שם" (דברים, א', לז).[5] לפיכך, מותו של משה היה עשוי להיתפס כעונש שה הטיל על עם ישראל. ייתכן שיש בכך כדי לשקף את ההערכה להנהגת יהושע, שמראש נתפסה כאלטרנטיבה פחותה למציאות אידיאלית שהתבטלה.

ה. הסיפור אודות חילופי ההנהגה (במדבר, כ"ז, טו - כג) יכול להתפרש בשני כיוונים: מחד, יהושע מוצג כמועמד טבעי מצד ה', והצגתו מלווה בהערכה חיובית מופלגת ביחס לדמותו ולהתאמתו להנהגה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו" (במדבר, כ"ז, יח); מאידך, בניגוד למעמד שקדם למות אהרן, שנאמרה בו הנחייה ברורה למינוי היורש, במעמד שמתייחס למות משה אין התייחסות ליורש, והיא עולה רק בעקבות בקשת משה: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר. יִפְקֹד ה' אֱלֹוקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה (שם, טו - טז).

 ראוי לציין שזו הפעם היחידה בתורה שבה נהפך הסדר הרגיל, ובמקום "וידבר ה' אל משה" נאמר "וידבר משה אל ה'", והדבר מחדד את היותה יוזמתו של משה. בנוסף לכך, יושם לב להירארכיה הקיימת בין יהושע לבין אלעזר הכהן בכל מה שקשור להנהגה העתידית, וביחס לשאלה באמצעות משפט האורים: וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה (שם, כא). השאלה במשפט האורים יוצרת סטנדרטים חדשים בדרך התקשורת עם ה', ומסירתם בידי הכהונה מבליטה גם היא את הירידה במעמדו של המנהיג המתווך בין ה' ובין ישראל. יש לציין שדברים אלה הפוכים לבקשת משה עצמו: "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם" (שם, יז). משה מעוניין שהמנהיג יהיה זה שיוציא ויביא, כלומר יפקוד על יציאה למלחמה; ואילו ה' משיב לו שהמנהיג יחד עם העם יהיה כפוף למשפט האורים, ורק על פיו יצאו ויבואו.

העובדה שיהושע משנִילמשה בתורה עולה באופן ברור. השאלה העולה כאן נוגעת לתקופה הבאה בחיי יהושע, ולאופן תיאורו בספר יהושע. כניסתו של יהושע לתפקיד המנהיג מעודדת את הקורא לבחון את אופן הצגתו בתקופה החדשה, כאשר דגם ההנהגה הקודם עומד ברקע ההשוואה.

שתי מגמות בהשוואת יהושע למשה בספר יהושע

פרשנים וחוקרים רבים עמדו על קווי דמיון רבים בין סיפורי יהושע לבין הסיפורים המתארים את דמותו של משה בתורה. ההשוואה הנמשכת לאורך ספר יהושע פותחת באמירה גלויה, וממשיכה בהשוואה סמויה ועקיפה, לעתים בתמה ולעתים במרקם המילים.[6]

עסיס טען שההשוואה בין משה לבין יהושע עומדת בבסיס המבנה של פרקים א' - ה' בספר יהושע, ושרצף הסיפורים בפרקים אלה בנוי כמבנה מהופך למעשים שעשה משה במשך שנות הנהגתו את ישראל.[7] לדעתו, מבנה זה נועד לחזק את מגמת ההשוואה בין האישים ולאשר את ההנהגה של יהושע כמחליפו של משה. לעומתו, בידל סבור שמגמת ההשוואה בין האישים ניכרת לכל אורך הספר, והוא רואה בה את אחד המאפיינים המובהקים למבנה של ספר יהושע. להלן פרטי ההשוואה בין משה ליהושע שמציע בידל:[8]

משה

יהושע

הסמכת משה (שמות, ג' - ד')

הסמכת יהושע (יהושע, א', א - ט)

שליחת מרגלים (במדבר, י"ג)

שליחת מרגלים (ב')

ישראל זוכים לתהילה בין העמים שמפחדים מהם. (שמות, ט"ו, טו - טז)

ישראל זוכים לתהילה בין העמים שמפחדים מהם. (ב', כב - כד; ה', א; ו', א', כז; ט', א - ב; י', א - ה; י"א, א - ה)

חציית ים סוף (שמות, י"ד)

חציית הירדן (ג'-ד')

ברית המילה (שמות, ד', כד - כו)

ברית המילה (ה', ב - ט)

פסח (שמות, י"ב - י"ג)

פסח (ה', י - יא)

התחלת המן (שמות, ט"ז)

סיום המן (ה', יב)

משה נפגש עם ה' ומסיר את נעליו (שמות, ג', ה)

יהושע נפגש עם אישיות קדושה

ומסיר את נעליו (ה', יג - טו)

משה מתלונן (במדבר, י"ד)

יהושע מתלונן (ז', ו - ט)

משה מטה את ידו (שמות, ט', כב; י', יב; ועוד)

יהושע מטה את ידו (ח', יח, כו)

צו למעמד גריזים ועיבל (דברים, י"א, כו - לב; כ"ז, א - ח)

טקס הר גריזים והר עיבל (ח', ל - לה)

הבטחת הארץ לכלב (במדבר, י"ד, כב, כט; דברים, א', לו)

נתינת הארץ לכלב (י"ד, ו - טו)

הוראת נתינת הארץ בגורל (במדבר, ל"ד)

נתינת הארץ בגורל (י"ח-י"ט)

בעיות עם בנות צלפחד (במדבר, ל"ו)

בעיות עם בנות המתיישבים ובנות צלפחד (ט"ו, יג-יט; י"ז, ג - ה)

ערי מקלט (במדבר, ל"ה)

ערי מקלט (כ', א - ט)

שניים וחצי השבטים (במדבר, ל"ב; דברים, ג', יב - יז)

שניים וחצי השבטים (כ"ב, א - יב)

נאום פרידה של משה (דברים, כ"ט, ב; ל', כ)

נאום פרידה של יהושע (כ"ג, א - טו)

ברית מואב (דברים, ל"א)

ברית שכם (כ"ד, א - כח)

מות משה וקבורתו (דברים, ל"ד, א - ח)

מות יהושע וקבורתו (כ"ד, כט - ל)

מות אהרון הכהן הגדול וקבורתו (במדבר, כ', כב - כט)

מות אלעזר הכהן הגדול וקבורתו (כ"ד, לג)

 

לדעת בידל, ההשוואה בין משה לבין יהושע, ובעיקר ההשוואה בין נאומי הסיכום ומעמדי הברית שבספר, מדגישה את השווה בין שני המנהיגים. שניהם עמדו מול משימות כיבוש והתנחלות ובמעבר לקראת מציאות מורכבת לאחר השלמת המשימות שעמדו בפניהם, ועל כן הם מעבירים את חובת הצייתנות לה' לדורות הבאים כאשר הם צופים כלפי העתיד ומתוך אחריות לדורות הבאים.[9] נקודות ההשוואה הרבות בין האישים לאורך הספר, אכן תומכות במגמת ההמשכיות הטבעית בין משה ליהושע, ובהגדרתה כאחד הגורמים המעצבים את ספר יהושע.

עם זאת, ההסברים של בידל ועסיס אודות מגמת ההשוואה וההמשכיות בין שתי הדמויות אינם ממצים את מגוון הנתונים של ההשוואה. כמה היבטים סגנוניים, לשוניים ומבניים, יוצרים תמונה מורכבת יותר. היקף הופעת המרכיבים של ההשוואה וגיוונם מציעים, לדעתי, מתח בין שתי מגמות בהשוואה בין שני האישים בספר יהושע. לצד מגמת ההמשכיות שהוזכרה, ניתן להצביע על קווים ברורים בספר יהושע, כמו גם במספר תיאורים בתורה, המאפיינים את יהושע כמי שפועל בצלו של משה ככנוע וצייתן. מגמה זו סותרת את המגמה הקודמת: היא איננה מציגה את יהושע כממשיך טבעי של ההנהגה בעלת העוצמה של קודמו, שהתאפיינה בעמידה ישירה מול ה', ביכולת לחולל ניסים ובייצוג של נוכחות אלוקית אינטנסיבית בקרב המחנה, אלא כממשיך העושה את דברו של קודמו מתוך יראה וצייתנות, ללא תיווך דו צדדי בין ה' לישראל, ובדרך שמתאפיינת בפעילות אנושית מתגברת, וזאת על חשבון הנוכחות האלוקית שהלכה ונעלמה.

המגמה המפחיתה תואמת את מאמר חז"ל: "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה" (בבא בתרא, עה.). דברי חז"ל מביעים את שתי המגמות הנזכרות: מחד, הקבלה בין משה ליהושע באמצעות הדימוי לשני מאורות עם פער מסוים לטובת משה, שנדמה במבט ראשון כפער כמותי. מאידך, ההקשר הרחב של המאמר מצביע על נחיתות איכותית בעת המעבר להנהגת יהושע: "אתה אומר ונתתה מהודך עליו ולא כל הודך, זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה" (שם). ההנהגה של משה מקורית ובעלת עוצמה כחמה, ואילו זו של יהושע כנועה ומתבטלת, שכן אורה בא מן החמה, והיא קטנה במימדיה ובעוצמתה. לפיכך, המאמר נחתם במשפט שמבטא החמצה: "אוי לה לאותה בושה אוי לאותה כלימה".

בשיעור הבא נעקוב אחר ההופעות השונות של ההשוואה לאורך הספר, ובאמצעותן נבחן את המתח בין שתי המגמות.

 

 

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליהושע רייס, תשע"ה

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                              http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

לתגובות:[email protected]

 

*

**********************************************************

 

 


[1]    עסיס, תשס"ה, עמודים 34 - 33.

[2]    עסיס, שם, עמוד 39.

[3]    ראו י' רייס, "בין יהושע משרת משה למשה עבד ה'", בתוך: מ' בר-אשר, נ' חכם, י' עופר (עורכים), תשורה לעמוס, אסופת מחקרים בפרשנות המקרא מוגשת לעמוס חכם, אלון שבות, עמ' 291­-314.

[4]    השוו לדעת ליכט י', פירוש על ספר במדבר [יא-כא], ירושלים, עמוד 31, שראה בדברי יהושע ייצוג של דעת הממסד, ואשר תפקידו הוא לעצב את השיחה הדרמטית בסיפור. לדעתי, השיחה בסיפור, כמו גם תיאורים נוספים של יהושע לצד משה, היא חלק מהתצרף המשרטט את דמותו של יהושע בתורה. תופעה דומה של 'גערה' עדינה של משה ביהושע מצויה בסיפור הירידה מהר סיני לאחר חטא העגל (שמות, ל"ב, יז - יח), וגם היא מלמדת על הפער בין הדמויות.

[5]    ראו ויינפלד, 1991, Deuteronomy 1-11, AB, New York, עמוד 150. לעומתו, הרב ברויאר (ברויאר מ', פרקי מועדות, ירושלים, תשמ"ו, עמודים 441 - 435) נאמן ל'שיטת הבחינות', וסובר שביחס לעונשו של משה קיימות שתי סיבות: בספר במדבר מופיעה הסיבה הפרטית, חטא מי מריבה. בספר דברים נאמרת הסיבה הכללית-הציבורית, ולפיה חטא המרגלים גרם לתוצאה בעלת משמעות גורלית לדורות - מניעת עם ישראל להיכנס לארץ תחת הנהגת משה, שהיא הנהגה נצחית. הפקדת ההנהגה בידי יהושע והוצאתה מידי משה נובעת מן ההכרעה האלוקית שהכניסה לארץ תהיה מאורע בר חלוף. הרב ברויאר מוצא תימוכין לעמדה זו בדברי חז"ל (תענית כט.), והפנייה בדברי רמב"ן למקרא מפורש בתהלים: "וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדבר. וירגנו באהליהם לא שמעו בקול ה'. וישא ידו להם להפיל אותם במדבר. ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות" (תהלים, ק"ו, כד- כז). לפי הסבר זה, חטא המרגלים היה המפתח לכל הצרות שהתרחשו בהמשך ובכללן החורבן והגלות, וספר יהושע מלכתחילה מהווה חלק ממעגל נבואי שלילי (מושג זה הוסבר בשיעורים הקודמים).

[6]    כהן (כהן ח', משה כמתווך בין אל ואדם, [דיסרטציה], אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ה, עמוד 203) הציג שלוש גישות ספרותיות להתייחסות להשוואה בין האישים. אחת הטוענת שההשוואה יוצרת הקבלה (כגישתו של עסיס, להלן); אחרת המדגישה את העליונות של משה על יהושע (בגישה זו אנו הולכים במאמר זה); ושלישית שמבחינה בין התפקידים השונים של כל אחת מן הדמויות.

[7]    עסיס א', המבנה הספרותי של סיפור כיבוש הארץ בספר יהושע (פרקים א-י"א) ומשמעותו (דיסרטציה), אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשנ"ט, עמודים 44 - 30; ממשה ליהושע ומנס לטבע, ירושלים, תשס"ה, עמודים 20 - 11.

[8]    להקבלות הנזכרות במחקרו של עסיס ובטבלה שהציע בידל, ניתן להוסיף גם את מלחמות יריחו והעי, שצירופן יחד עם סיפור חציית הירדן מקביל, לדעתי, לשלושת הסיפורים שנעשו על ידי משה: קריעת ים סוף ומלחמות סיחון ועוג.

[9]    Biddel M.E, "Literary Structure in The Book of Joshua”, RE 95, pp.189-201.