דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | סיפור אלעזר זעירא | 1

קובץ טקסט

מבוא

בשני השיעורים הקרובים ברצוני לעסוק בסיפורים שמשובצים בסופה של סוגיה הלכתית, על מנת לבחון תפקיד מסוים של סיפור בסוגיות מעין אלו, תפקיד מסוג שלא עסקנו בו עד כה.

הקשרו ההלכתי של הסיפור

הסיפור שנעסוק בו בהקשר זה הוא הסיפור על אלעזר זעירא המופיע במסכת בבא קמא, פרק הכונס. הסוגיה בה משובץ סיפור זה מתפרסת מדף נ"ח ע"ב ועד דף נ"ט ע"ב,  ועוסקת במקרה שבהמה נכנסה לשדה וגרמה לנזק. הסוגיה דנה בשאלה כיצד שמים את הנזק במקרה זה. במשנה שנינו:

ירדה כדרכה והזיקה - משלמת מה שהזיקה. כיצד משלמת מה שהזיקה? שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה; ר' שמעון אומר: אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים, אם סאה - סאה, אם סאתים - סאתים.

                 (ב"ק, פ"ו מ"ב)

כלומר, כאשר בהמה נכנסת לשדה ומזיקה אי אפשר להעריך את שוויו של כל פרי, ירק או צמח שלהם היא הזיקה, אלא שמים יחידה גדולה יותר של שדה. השומה נעשית ע"י הערכת שוויה המקורי של היחידה עם כל הצומח בה, והערכת שוויה לאחר שהבהמה הזיקה באותה יחידה. לפי ההבדל בין שני הערכים מעריכים את נזקה של הבהמה וקובעים את התשלום המוטל על בעליה. כך עולה לכאורה בקריאה של המשנה כפשוטה.

כך גם עולה לכאורה מפשוטה של התוספתא:

אין שמין בית קב מפני שמשביחו, ולא בית כור מפני שפוגם, אלא שמין בית סאה פחותה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה.

              (תוספתא ב"ק ו', כא, מהד' ליברמן עמ' 25)

 

 

התוספתא מסבירה את הבחירה של היחידה שנבחרה במשנה לצורך השומה – בית סאה. אין שמים ע"י בית כור, עקב גודלה. יחידה זו שווה בערכה לשלושים סאה, ושומה מסוג זה מקטינה באופן קיצוני את משמעותו של הנזק ועל כן היא פוגעת בניזק. בית קב שווה בערכו לשישית סאה, ואם נשום את הנזק על פי יחידה זו, נפעל לרעת המזיק.[1]

כפי שניתן לראות לעיל, במשנה מופיעה דעה נוספת, דעת ר' שמעון. ר' שמעון סובר שאם ניזוקו פירות גמורים, כלומר בשלים, שמים את הפרי הניזוק באופן ישיר.

 בברייתא המובאת בסוגיה[2] מופיעות עמדות ביניים בשם תנאים שונים, שגורסות שגם לגבי פירות שאינם בשלים מתבצעת שומה לפי הפירות עצמם ולא על פי יחידת שדה, ואילו דעת חכמים בברייתא הינה כ 'סתם המשנה' – 'רואין כמה היתה יפה וכמה היא יפה'.[3]

עמדה קרובה למה שעולה לכאורה מקריאה של עמדות התנאים בברייתא כפשוטן הייתה מקובלת כנראה אצל הריש גלותא. במקרה המתואר בגמרא[4] נשאל ריש גלותא לגבי דקל[5] שנקצץ, כאשר הוא אחד משלושה ב'קן' אחד של דקלים. הריש גלותא הורה לשלם שליש מערך היחידה הקטנה הנ"ל.

ברם, בגמרא מוצע אופן אחר של שומה- הערכה של היחידה שניזוקה כחלק מיחידה גדולה פי שישים. עמדת האמוראים מופיעה בסוגיה בבבלי תחילה בשם אמוראי א"י מהדור הראשון והשני- ר' יוסי בר חנינא, ר' ינאי וחזקיה,[6] אשר נחלקו ביניהם לגבי היחידה הבסיסית שאותה מעריכים ביחידה גדולה פי שישים ממנה:

היכי שיימינן [כיצד שמים]? א"ר יוסי בר חנינא: סאה בששים סאין; ר' ינאי אמר: תרקב בששים תרקבים; חזקיה אמר: קלח בששים קלחים.

זוהי כנראה המסורת ההלכתית שהאמוראים הללו קיבלו, וכעת יש לפרש על פיה את המקורות השונים.

ואכן, מקורות תנאיים שונים שמהם לכאורה עולה אחרת, כגון התוספתא שראינו לעיל, מתפרשים ע"י הגמרא על פי העמדה שהשומה מתבצעת בשישים.[7] הראשונים מתקשים באי-ההתאמה של עמדת האמוראים למשנה עצמה, והם מציעים דרכים שונות לפרש את המשנה ע"פ העמדה האמוראית הנ"ל.[8]

העמדה הסוברת ששמין בשישים מיוצגת לאחר מכן על ידי רב נחמן, בפסיקה שמתעמתת ישירות עם פסיקתו של הריש גלותא, אשר הוזכרה לעיל במקרה של 'הקוצץ דקל'. לאחר שבעל הדין לא היה מרוצה מפסיקת הריש גלותא, הוא פנה לרב נחמן והאחרון פסק ששמין בשישים.[9]

האמוראים מתחבטים בשאלת היקף דין השומה בשישים, לגבי נזקי בהמה או נזקי אדם. בסיום הסוגיה, מובאות בגמרא שתי לשונות לגבי פסיקת אמוראי הדור החמישי, רב פפא ורב הונא בר יהושע. לפי לישנא א' הם פסקו כרב נחמן, 'בשישים', ואילו לפי לישנא ב', הם שמו דקל אגב חלקת אדמה מסוימת.[10] לבסוף, בסיכום הסוגיה נפסקת הלכה אשר מחלקת בין שני סוגי דקלים: בדקל ארמי הלכה כאמוראים הנ"ל מהדור החמישי, ואילו בדקל פרסי ההלכה נפסקת כריש גלותא.

לאחר הסיכום ההלכתי הנ"ל מופיע הסיפור באלעזר זעירא, המכיל בחלקו דיון הלכתי בנושא הנידון בסוגיה, שומת נזק שנעשה לדקל.

 

הסיפור

1 אליעזר (בכתבי היד מופיע: אלעזר) זעירא הוה סיים מסאני אוכמי וקאי בשוקא דנהרדעא, [אלעזר זעירא היה קושר נעליים שחורות ועמוד בשוק בנהרדעא]

2 אשכחוהו דבי ריש גלותא וא"ל: מאי שנא הני מסאני [מצאוהו אנשי הריש גלותא ואמרו לו: מדוע אתה נועל כאלה נעליים]?

3 אמר להו: דקא מאבילנא אירושלים [משום שאני מתאבל על ירושלים].

4 אמרו ליה: את חשיבת לאיתאבולי אירושלים? [אמרו לו: אתה מספיק חשוב כדי להתאבל על ירושלים?]

5 סבור יוהרא הוה, אתיוה וחבשוה. [סברו שהוא יהיר, חבשו אותו]

6 אמר להו: גברא רבה אנא, [אמר להם: אני איש גדול (בתורה)]

7 אמרו ליה: מנא ידעינן? [אמרו לו: מנין נדע]

8 אמר להו: או אתון בעו מינאי מילתא, או אנא איבעי מינייכו מילתא, [אמר להם: או אתם שאלו אותי דבר (שאלה בתורה) או שאני אשאל אתכם דבר]

9 אמרו ליה: בעי את. [אמרו לו שאל אתה]

10 אמר להו: האי מאן דקץ כופרא, מאי משלם? [אמר להם: מי שקצץ מעצו של חברו 'כופרא' - פרי שטרם הבשיל מהדקל, מה משלם?]

11 אמרו ליה: משלם דמי כופרא. [אמרו לו: משלם דמי ה'כופרא']

12 והא הוו תמרי! [והרי יש תמרים (שניזוקו)]!

13 א"ל: משלם דמי תמרי. [אמרו לו: משלם דמי התמרים]

14 אמר להו: והא לאו תמרי שקל מיניה! [אמר להם: והרי לא תמרים לקח ממנו!]

15 אמרו ליה: אימא לן את, [אמרו לו: תאמר לנו אתה]

16 אמר להו: בששים. [אמר להם: בשישים]

17 אמרו ליה: מאן אמר כוותיך? [אמרו לו: מי אומר כמוך?]

18 אמר להו: הא שמואל חי ובית דינו קיים.

19 שדרו קמיה דשמואל, אמר להו: שפיר קאמר לכו בששים, [שלחו לשמואל, אמר להם: טוב אמר לכם בשישים]

20 ושבקוהו. [ועזבוהו]

(ב"ק, נט ע"א- נט ע"ב)

 ​ניתוח ספרותי

סיפור אלעזר זעירא בנוי משני חלקים: סיפור מסגרת, הממוקם בחלקו הראשון והאחרון של הסיפור (ש' 1–5, 19–20),[11] והמספר על כליאתו ושחרורו של אלעזר זעירא בידי אנשי הריש גלותא, ובתווך סיפור על דיון הלכתי בין הדמויות.

הסיפור כולו בנוי כך שסיפור המסגרת מוביל לדיון ההלכתי, שמשפיע בתורו בחזרה על סיפור המסגרת, שכן הדיון ההלכתי מוביל לשחרורו של אלעזר זעירא. מעברים אלה מבוטאים בסיפור על ידי הפעלים ההפוכים: 'חבשוה'–'שבקוהו' (שורות 5, 20).

סיפור המסגרת פותח בדמות הראשית, המכונה אלעזר זעירא. הופעתו של אלעזר זעירא כדמות הראשית בסיפור מעלה שאלה האם אכן מדובר בתיאור ראליסטי-היסטורי, משום שזוהי הזכרה יחידאית של דמות כזו בספרות חז"ל.[12] דמות זו אינה ידועה בבבלי או בירושלמי, ועובדה זו מעלה את השאלה האם מדובר בדמות היסטורית, או שמא מדובר בדמות ספרותית[13] אשר נוצרה לצורך הסיפור.

יתר על כן, המוטיבים המרכזיים בסיפור המסגרת מופיעים בסיפורים נוספים בבבלי, ויתכן שהסיפור כולו נוצר על ידי מספרים או עורכים כלשהם, תוך שימוש במוטיבים שקיימים בסיפורים אחרים שהכירו, אף כי קשה לקבוע מסמרות בעניין זה.[14] למשל, מוטיב דומה של אנשי הריש גלותא שמתעמתים עם חכם, ומקבלים הוראה להניח לו כשהוא מפגין את ידיעותיו בתורה קיים בבבלי גם בשבת קכ"א ע"ב: 

אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסקי ביה דבי ריש גלותא זוזי, אייתיוהו קא מצערי ליה. הוה שדי רוקא, אמר להו ריש גלותא: אייתו מאנא סחיפו עלויה. אמר להו: לא צריכיתו, הכי אמר רב יהודה: רוק דורסו לפי תומו. אמר להו: צורבא מרבנן הוא, שבקוהו.

[אנשי הריש גלותא רצו לגבות כסף מאבא בר מרתא/אבא בר מניומי. הביאוהו וציערו אותו. הוא ירק, והריש גלותא אמר להם שיביאו כלי ויכסו איתו את הרוק. אמר להם (אבא בר מרתא/אבא בר מניומי): לא צריך, כך אמר רב יהודה: רוק – דורסו (דורך עליו) לפי תומו. אמר להם: תלמיד חכמים הוא, עזבו אותו].

התנהגותם האגרסיבית של אנשי הריש גלותא, הכולאים את אלעזר זעירא בשל התנהגות שאיננה תואמת את טעמם להתנהגות נורמטיבית, מזכירה אף היא סיפור דומה אשר מדגים את המתח בין אנשי הריש גלותא לחכם אחד, ואת התנהלותם האגרסיבית של אנשי הריש גלותא במצבים של קונפליקט הלכתי:

תנא: צורת הפתח שאמרו - קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. צריכין ליגע או אין צריכין ליגע? רב נחמן אמר: אין צריכין ליגע. ורב ששת אמר: צריכין ליגע. אזל רב נחמן ועבד עובדא בי ריש גלותא כשמעתיה, אמר ליה רב ששת לשמעיה רב גדא: זיל, שלוף שדינהו. אזל שלף שדינהו. אשכחוהו דבי ריש גלותא חבשוהו. איזל רב ששת קם אבבא, אמר ליה: גדא, פוק תא! נפק ואתא.

[הגמרא דנה לגבי הגדרות של צורת פתח הנחשבת כמחיצה, ומביאה מחלוקת רב נחמן ורב ששת בענין. רב נחמן עשה כפי שיטתו בביתו של ריש גלותא. רב ששת אמר לשמשו, רב גדא, לעקור את צורת הפתח שנעשתה כשיטתו של רב נחמן ולא כשיטתו של רב ששת, וכן עשה. אנשי ריש גלותא תפסו את רב גדא וחבשו אותו. רב ששת הלך לפתח כלאו של רב גדא, צווה אותו לצאת, וכן עשה.]

(עירובין י"א ע"ב)

 

אף קשירת הנעליים בשחור בשוק מוזכרת בסיפור נוסף בתלמוד:

רבי ברוקא חוזאה הוה שכיח בשוקא דבי לפט, הוה שכיח אליהו גביה...אדהכי והכי חזא לההוא גברא דהוה סיים מסאני אוכמי, ולא רמי חוטא דתכלתא בגלימיה. אמר ליה: האי בר עלמא דאתי הוא... אמר ליה: מאי טעמא לית לך חוטי ורמית מסאני אוכמי? - אמר ליה עיילנא ונפיקנא ביני נכרים כי היכי דלא לידעו דיהודאה אנא, כי הוו גזרי גזירתא מודענא להו לרבנן, ובעו רחמי ומבטלי לגזירתייהו...

[ר' ברוקא חוזאה היה שכיח בשוק של בי לפט. היה אליהו הנביא שכיח אצלו.... ראה אדם שקושר נעליו בשחור, ולא שם חוט תכלת (ציצית) בבגדו. אמר לו (אליהו): זהו בן העולם הבא. אמר (ר' ברוקא לאיש): מדוע אין לך ציצית ואתה נועל נעליים שחורות? אמר לו: אני יוצא ובא בין הגויים ואני לא רוצה שידעו שאני יהודי, וכשגוזרים גזרה אני מודיע לחכמים ומבקשים רחמים (מה') והם מבטלים אותה.                                                                                                                                     

            (תענית כ"ב ע"א)

בסיפור בתענית מייצגים השרוכים השחורים מראה חריג,[15] מראה של נכרים. אמנם זוהי משמעות שונה מזו המוזכרת בסיפור אלעזר זעירא, ברם, יתכן שהסיפור בב"ק עושה שימוש משני במוטיב קשירת השרוכים השחורים כדבר היוצר מראה חריג ומעורר תשומת לב. המראה החריג של הדמות הנ"ל, והסברו של החכם שמשדר לדעתם יוהרא,[16] מעוררים את ביקורתם של אנשי הריש גלותא שכולאים אותו.

עלילתו של הסיפור ועיצובו האירוני מדגישים את עליונותו של החכם על אנשי הריש גלותא: בשני חלקי העלילה, גובר החכם על כולאיו. הוא מנצחם בדיון ההלכתי, והם נאלצים לשחררו מכלאו. קריאת הסיפור כמכלול מעמידה על האירוניה הרבה שהוא מעוצב בה- אנשי הריש גלותא כולאים את החכם ב'אשמת' יהירות, על רקע מעשה חיצוני של הימנעות מפריט לבוש צבעוני כביטוי של צמצום השמחה בעקבות החורבן. ספק גדול אם מעשה זה מבטא יהירות, שכן הוא תלוי בכוונת העושה, וכאשר הוא מבוצע באופן אותנטי הוא מבטא ההיפך מיהירות. לעומת זאת, התנהגותם של אנשי הריש גלותא עצמם כלפי החכם אינה מוטלת בספק, אלא מהווה הפגנה בוטה ואלימה של התנשאות ויהירות.

מעבר לכך, בחבישתו האגרסיבית של החכם גורמים לו אנשי הריש גלותא נזק מיותר, שעלולות להיות לו השלכות פיזיות וממוניות. נקודה זו קושרת באופן אירוני את סיפור המסגרת לדיון ההלכתי שבתוכו, שבו אותם מזיקים אלימים דנים יחד עם החכם דיון 'אקדמי' בענייני תשלומי נזק. כך נוצר חיבור תמאטי בין סיפור המסגרת לדיון שבליבו, והאירוניה שבחיבור זה מחדדת את עליונותו של החכם.

בשיעור הבא, אי"ה, נדון בפרוטרוט, בדיון ההלכתי שבסיפור וביחס בינו לבין הסוגיה ההלכתית שהסיפור מופיע בה.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, תשע"ו

עורך: אלישע אורון

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:               http://www.etzion.org.il/

האתר באנגלית:          http://www.etzion.org.il/en

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] על פי פירושו של ר' שאול ליברמן, תוספתא כפשוטה בבא קמא עמ' 60.

[2] נ"ח ע"ב.

[3] ראו רש"י שם, ד"ה 'כמה היתה יפה'.

[4] נ"ח ע"ב.

[5] 'קשבא' – שמתורגם במילונים כדקל .

[6] השווה למימרות במקבילה בירושלמי, ב"ק פ"ו ה"ב (ה' ע"ב), שם מופיעות רק דעות בשם דבי ר' ינאי ור' יוסי בי רבי חנינה, והדעות מוחלפות ע"ש. נחלקו הראשונים בהסבר המחלוקת, וכדברי הרשב"א על אתר: 'הרבה פירושים נאמרו באוקמתות אלו'. ראה השיטות השונות בשטמ"ק על אתר. שני ההסברים העיקריים מסוכמים בבהירות בבית הבחירה למאירי, ד"ה 'כיצד משלמת' ואילך.

[7] הבבלי מעמת את העמדה האמוראית הזו עם המקורות התנאיים, ומפרש את המקורות התנאיים על פי העמדה האמוראית הנ"ל (וראו פי' ר"ח על אתר, שמגדיר את התוספתא המובאת בגמ' 'מתניתין דלא מיתרצא', ו'לא מקשינן מינה').

[8] ראו למשל רש"י נ"ח ע"ב, ד"ה 'סאה בס' סאין'; תוס' שם ד"ה' שמין'.

[9] דינו של ראש הגולה אף מכונה על ידי בעל הדין 'דינא דפרסאה'. במשמעות ביטוי זה נחלקו הראשונים. יש שפרשו שהכוונה לחק הפרסי (רש"י, על אתר, ד"ה 'דינא דפרסאה', ורשב"א, ד"ה 'דדאין דינא דפרסאה'). ברם יש מפרשים שהכוונה לדין הדקל הפרסי, המופיע בסיכום הסוגיה, נ"ט ע"א (ראו ערוך השלם, כרך ז', עמ' 222 ערך 'קשב' והמקור מהגאונים המובא שם. והשוו תוס', נ"ח ע"ב, ד"ה 'דדאין דינא דפרסאה' שמביא דעה זו ושולל אותה).

[10] 'קטינא דארעא' – מיכאל סוקולוף ( Michael Sokoloff, Babylonian Aramaic Dictionary, עמ' 1005) מתרגם: plot of land – חלקת אדמה.

[11]שורות 17-18 הן גבוליות, וייתכן ששייכות אף הן לסיפור המסגרת.

[12]במקום אחד נוסף מופיע, לכאורה, השם אלעזר זעירא, בסיפור אחר בבראשית רבה, ס', ח (מהד' תיאודור-אלבק עמ' 648). ברם, אם מתבוננים בכתבי יד מהימנים ובמקור המקביל בירושלמי דמאי פ"א ה"ב, כ"א ע"ד, מופיע רק 'ר' זעירא'. חנוך אלבק, בספרו 'מבוא לתלמודים', אינו מונה אמורא כזה כלל.

[13] דוגמה לדמות ספרותית כזו בסיפור מצויה לדעתו של י' רוזנסון (כ"ץ ורוזנסון, 'תאנה', עמ' 169) בסיפור על ר' יוסי דמן יוקרת (תענית כ"ג ע"ב – כ"ד ע"א). על שמות 'פיקטיביים' סמליים לדמויות ראה גם:Rubenstein, Talmudic Stories, עמ' 111 ועמ' 246, בענין דמותו של יהודה בן גרים בסיפור רשב"י (שבת ל"ג ע"ב). מ' כהנא (כהנא, 'אונס בגיטין', עמ' 230) טען שקיימת תופעה בבבלי של הוספת סיפור 'פיקטיבי' בסיום סוגיה כחלק מתמיכה בעמדה הלכתית מסוימת על ידי עורכי הסוגיה, וראה על כך עוד להלן.

[14] על מניע אפשרי של העורכים ליצירת סיפור כזה, אם אכן מדובר ביצירה של עורכים, ראו בדיון בשיעור הבא ביחס בין הסיפור לסוגיה ההלכתית שלפניו.

[15]הש' תוס' נ"ט ע"ב ד"ה 'הוה סיים', רשב"א על אתר ד"ה 'קא מסיים'. יתכן שיש קשר בין קשירת הנעליים כאן לבין 'ערקתא דמסאנא' בסנהדרין ע"ד ע"ב, לפחות על פי רש"י שם, ותוס', שקושר בין הדברים. ברם, בשאילתות דרב אחאי גאון (פרשת וארא שאילתא מד, מהד' מירסקי עמ' מה) קיימת פרשנות אחרת: '...דבשעת השמד אם יאניסו את ישראל עבוד ע"ז ואינו רוצה ואח"כ יעמידוהו בפני ע"ז ויאמרו לו כפוף עצמך והתר ערקתא דמסנא שלא תשתחוה לע"ז אלא כפיפתך היא להתיר ערקת מסאנא ובלבד רואיך יאמרו שהשתחוית אסור הוא...'.

[16] בפשטות נראה מהסיפור שאנשי הריש גלותא תפסו את אלעזר זעירא כאדם פשוט שמתהדר ב'הקפדה' חיצונית שמאפיינת חכמים, וזוהי משמעות המילים: 'סבור יוהרא הוה', אולי בדומה לבבא בתרא צ"ח ע"א: 'א"ר יהודה אמר רב: כל המתגאה בטלית של ת"ח ואינו ת"ח - אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה...' (הש' גם פסחים נ"ד ע"ב). ניתן להציע גם פרשנות אחרת, שאמנם נראית במקור הנוכחי מסתברת פחות, על פי המקבילה בתענית כ"ב ע"א שהובאה לעיל: יתכן שהם אינם מאמינים לו שמדובר בביטוי לאבלות משום שלדעתם אינו חכם שעשוי לבטא ביטוי כזה בלבושו, ואת מראהו הם מפרשים בדומה לסיפור בתענית כחזות 'נכרית'. התייחסות לחזות כזו כיהירות קיימת, לפחות על פי חלק מהראשונים, בשבת קל"ט ע"א (והש' מקבילה בסנהדרין צ"ח ע"א): 'אמר רב פפא אי בטלי יהירי בטלי אמגושי', ורש"י שם ('ד"ה אי בטלי יהירי'): 'ישראל מתייהרים בבלורית ובמלבושי יהירות כפרשים הללו', והש' חידושי הריטב"א על אתר. ראו גם סוטה מ"ז ע"ב. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)