סיפור מכת בכורות ופרשת "החדש הזה לכם" הכלולה בו (י"א, א - י"ב, לו)

  • הרב אלחנן סמט
לעילוי נשמה של אהרון צבי בן אליהו זאב ז"ל
 
 
א. שילוב בין פרשות הלכתיות לבין קטעי סיפור בפרשתנו
ב. מתי נאמר דבר ה' שבראש פרק י"א?
ג. מתי נאמר דבר ה' שבסוף פרק י"א?
ד. פרשת החודש – חלק מסיפור מכת בכורות – שיטת רמב"ן
ה. פרשת החודש חוצצת בין שני חלקי הסיפור – ראב"ע וחזקוני
ו. הסיפור המפוצל על מכת בכורות כסיפור אחד
ז. מדוע נקבעה פרשת החודש במקום זה?
 
 
א. שילוב בין פרשות הלכתיות לבין קטעי סיפור בפרשתנו
אמר רבי יצחק:לא היה צריך להתחיל התורה אלא מ"החדש הזה לכם" (שמות י"ב, ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית?...
בהבאת מדרש זה[1] פתח רש"י את פירושו לתורה. הנחת רבי יצחק בקושייתו הייתה שהתורה ביסודה היא ספר הוראה לישראל – ספר המורה להם את המעשה אשר יעשון[2]. ובכן, היכן מתחילות המצוות להינתן לישראל כעם?[3] דבר זה מתחיל בארץ מצרים, בסמוך ליציאתם ממנה, בכמה פרשות הלכתיות ארוכות ומפורטות המופיעות בפרשת בא, והראשונה שבהן היא פרשת "החדש הזה לכם"[4].
בהיותה של פרשה זו "מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל" – ראשית נתינת המצוות לישראל, ראה רשב"ם את ההסבר לאמור בפתיחתה (י"ב, א): "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר":
לפי שפרשה של מצוות היא, הוצרך לפרש שמצוות הללו נצטוו במצרים. אבל שאר מצוות, יש מהם בהר סיני ויש מהם באהל מועד ויש מהם בערבות מואב.[5]
"פרשה של מצוות" – פרשה הלכתית – היא סוגה ספרותית שונה מ'פרשה של סיפור', ובדרך כלל באות פרשות של מצוות בפני עצמן, ולא כשהן מעורבות בסיפור. ספר שמות עד פרק י"ט מכיל בעיקר סיפורים. אולם החל מפרק כ' – הפרק המכיל את עשרת הדברות – משתנה אופיו של הספר, ומתחילות בו פרשות של מצוות הבאות ברצף עד לסיום הספר.[6]
אמנם ישנן מצוות בתורה שנתינתן קשורה בסיפור שבו הן מופיעות, ואז אין ניתן להפריד בין שתי הסוגות הספרותיות הללו: הסיפור משמש מסגרת הכרחית למצוה הנתונה בתוכו, ולעתים בסיפור מצויה גם העילה לנתינת אותה מצוה.[7] כזה הוא סיפור כריתת ברית המילה בין ה' לבין אברהם (בראשית י"ז), המכיל פרשה הלכתית קצרה ובה פירוט דיני המילה (שם, ט-יד). אף בסיפור על ירידת המן (שמות ט"ז) ניתנו דינים אחדים של שבת הקשורים במן (שם, כג-ל) וניתנה המצוה להניח מן בצנצנת למשמרת לדורות (לב-לד).
 
בפרשת בא מגיע סיפור עשר המכות שהחל בפרשת וארא אל שיאו ואל תכליתו – אל תיאור מכת בכורות, הכולל בתוכו גם את תיאור גירוש בני ישראל ממצרים. סיפור היציאה ממצרים נמשך גם לאחר תיאור מכת בכורות, בתיאור השלבים הראשונים במסעם של בני ישראל, כשהם עדיין בגבול ארץ מצרים. סיפור המסע מרעמסס סוכותה (י"ב, לז-מב) וסיפור המסע מסוכות לאֵתָם בקצה המדבר (י"ג, יז-כב) מתארים בעצם את ישראל היוצאים ממצרים, ורק בראש פרק י"ד מתחיל סיפור חדש – סיפור בקיעת הים.[8]
במרחב הזה שמראש פרק י"א – שם מתחיל הסיפור על מכת בכורות – ועד לסיום פרק י"ג, שבו מסתיים סיפור היציאה ממצרים (סך הכול שמונים ושלושה פסוקים), משולבים יחדיו שני סוגים ספרותיים שונים: א. קטעי סיפור, המהווים המשך לסיפור הגדול על עשר המכות. בקטעי הסיפור הללו מגיע המאבק בפרעה לסיומו המוצלח – לכניעתו של פרעה וליציאתם של בני ישראל מארצו. ב. פרשות הלכתיות אחדות, העוסקות במצוות ששייכותן לאירוע שעליו מסופר גלויה לעין: קרבן פסח (הקשור למכת בכורות); חג המצות; ומצוות אחדות שנועדו לקבוע את זכרון יציאת מצרים לדורות.
ובכן, מה טיב הקשר בין שני אלה? האם ניתן לראות במכלול הזה – פרקים י"א-י"ג – יחידה ספרותית אחידה אחת, או שמא יש לפנינו יחידות ספרותיות עצמאיות מסוגים שונים המעורבות זו בזו? במילים אחרות: האם המצוות הניתנות בפרשות ההלכתיות הללו הן חלק מהותי של הסיפור שבתוכו הן מופיעות עד שאין ניתן להפרידן ממנו (כשם שהדבר בדוגמאות שהזכרנו לעיל), או שמא יש לפרשות המצוות הללו קיום בפני עצמן?
אם האפשרות השנייה היא הצודקת, נשאלת השאלה מדוע שילבה התורה בין קטעי הסיפור לבין פרשות החוקים הללו, ולא כתבה את אלה בפני עצמם ואת אלו בפני עצמן?
הבה נציב את הפסיפס הכלול בפרקים י"א-י"ג כשהוא מחולק לרכיביו. את פרשיות המצוות נביא בגופן שונה:
1.   י"א, א-ח         הודעת ה' למשה על מכת בכורות והודעת משה לפרעה
2.            ט-י          פסוקי סיכום לתשע המכות, לקראת השינוי במכה העשירית
3.  י"ב,  א-כח     המצוה על קרבן פסח מצרים ועל חג המצות וקרבן הפסח לדורות
4.            כט-לו     מכת בכורות וגירוש בני ישראל ממצרים
5.            לז-מב     היציאה ממצרים (א) – מרעמסס סוכותה
6.         מג-נא    'חוקת הפסח' – דינים שונים של קרבן הפסח
7.  י"ג,  א-טז     מצוות שונות שהן זכר ליציאת מצרים: חג המצות ודיניו; תפילין; דיני הבכורות השונים
8.            יז-כב      היציאה ממצרים (ב) – מסוכות לאֵתָם
 
בעיון זה לא נדון אלא במה שכלול בכותרתו – בסיפור מכת בכורות ובפרשת "החדש הזה לכם" הכלולה בו (סעיפים 4-1 ברשימה שלעיל). אולם שיטת הניתוח והמסקנות שנגיע אליהן יוכלו לשמש גם לבירור המצב בהמשך המכלול הזה (סעיפים 8-5).
ב. מתי נאמר דבר ה' שבראש פרק י"א?
חלקו הראשון של תיאור מכת בכורות – י"א, א-ח – תלוי באופן מובהק בתיאור מכת חושך שלפניו. מכת חושך, השלישית בסדרת בא"ח, באה ללא התראה, כמו מכת כינים (השלישית בדצ"ך) וכמו מכת שחין (השלישית בעד"ש). אלא שקיימת התפתחות בין המכות השלישיות שבשלוש הסדרות הללו: במכת כינים אין מתואר כל קשר בין משה ואהרן לבין פרעה: נראה שהמכה נעשתה שלא בפני פרעה, והיא גם לא הביאה לשום משא ומתן עמו; מכת שחין אמנם נעשתה "לעיני פרעה" (ט', ח), אולם אף היא לא הביאה למשא ומתן עמו; מכת חושך לא נעשתה לעיני פרעה, אולם בעקבותיה "ויקרא פרעה אל משה" (י', כד) והתנהל ביניהם משא ומתן על לקיחת הצאן והבקר בידי בני ישראל היוצאים לעבוד את ה' במדבר. פרעה לא היה מוכן לכך, והמשא ומתן הסתיים ב'פיצוץ':
                י', כח      וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה: לֵךְ מֵעָלָי, הִשָּׁמֶר לְךָ, אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי, כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי – תָּמוּת.
                      כט     וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: כֵּן דִּבַּרְתָּ, לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ .
ברור אפוא שהמשך הדיבור של משה אל פרעה – הודעתו לו על מכת בכורות (י"א, ד-ח) – נעשה "בעמדו לפני פרעה... שהרי משיצא מלפניו לא הוסיף ראות פניו" (רש"י לפסוק ד).[9] ורק משסיים להודיע לפרעה על מכת בכורות נאמר על משה:
                י"א, ח    וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף.
ופירש רש"י: "כשגמר דבריו יצא מלפניו בחרי אף על שאמר לו: "אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי".
השאלה שהתחבטו בה המפרשים היא: מתי קיבל משה את הנבואה הכלולה בפסוקים א-ב שבראש פרק י"א:
                        א     וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה:
                                 עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה
                                כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה.
                        ב      דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם, וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב.
לפי מקומם של פסוקים אלו, בין דברי משה לפרעה (י', כט) "לא אסף עוד ראות פניך" לדבריו הבאים לפרעה (י"א, ד) "כה אמר ה': כחצת הלילה אני יוצא...", צריך לומר שמשה קיבל את הנבואה בבית פרעה, בעמדו לפניו. ובכן, מה הקושי בכך?
במכת ברד אומר משה לפרעה:
                ט', כט    כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה'...
ובתיאור המעשה בפועל, נאמר שם (פסוק לג) "ויצא משה מעם פרעה את העיר, ויפרש כפיו אל ה'...". רש"י הביא על כך את דברי המכילתא דרבי ישמעאל (פתיחתא לפרשת בא):
אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהייתה מלאה גילולים.[10]
ובכן, האם סביר הדבר, שבמקום שאינו ראוי לתפילה – בתוך ביתו של פרעה – יזכה משה לנבואה? "ומה תפילה קלה לא התפלל בתוך הכרך, דיבור (- נבואי) חמור לא כל שכן!" (רש"י לְ-י"ב, א).
על כך מוסיף קאסוטו: "בכל הכתובים שלפני זה ושלאחרי זה ההתבודדות היא תנאי מוקדם לכל התגלות א-לוהית. ואי אפשר שעל התגלות שלא כדרכה ידובר במילים הפשוטות והרגילות 'ויאמר ה' אל משה'".
נראה שזהו הרקע לדברי ראב"ע, כי פסוקים א-ב נאמרו למשה זה מכבר. פירוש המילים "ויאמר ה' אל משה" הן "וכבר אמר ה' למשה" – בעבר. לדעת ראב"ע (בפירושו הארוך), עולה בפסוקים א-ב זכרן של שלוש נבואות שניתנו למשה בעבר:
א.   הנבואה על "עוד נגע אחד" – שפירוטה בא בפסוקים ד-ה, מקורה בדברי ה' למשה במדין: "ואמרת אל פרעה... הנה אנכי הרג את בנך בכרך" (ד', כב-כג).
ב.    הנבואה על גירוש בני ישראל ממצרים לאחר אותו נגע אחרון, מקורה בתשובת ה' לטענת משה בסוף פרשת שמות: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" (ו', א).
ג.     הוראת ה' למשה לצוות את בני ישראל סמוך ליציאתם ממצרים לשאול מן המצרים כלי כסף וכלי זהב, מקורה עוד במעמד הסנה: "והיה כי תלכון לא תלכו ריקם. ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה..." (ג', כא-כב).
לדעת ראב"ע תפקידם של פסוקים א-ב הוא לשמש תזכורת לנבואות אלו כהסבר לדברי משה בפסוקים ד-ה: "כה אמר ה': כחצֹת הלילה אני יוצא בתוך מצרים, ומת כל בכור...". ובכן, מתי אמר לו ה' זאת? על כך באים לרמוז פסוקים א-ב: באירועים שונים בעבר נאמרו דברי ה' הללו.
קאסוטו, מקבל עקרונית את פירוש ראב"ע, אך משנה אותו במקצת:
נראה שאין כוונת הכתוב אלא לרמוז למה שהתרחש באותו הרגע בתוך לבו של משה. כששמע משה את איומו הקשה של פרעה, התעורר בו זכרון ההוראות שניתנו לו מזמן על המכה העשירית המכרעת, והרגיש שהגיעה עכשיו שעת ביצועה, ונדמה היה לו כאילו אותם הדברים חזרו ונשנו לו באותו רגע, וכאילו הזכיר לו ה' באותו רגע שהמכה העתידה לבוא בקרוב תהיה האחרונה.
הקושי בפירושים אלו רב ועצום מכדי שנוכל לראות בהם את פשוטו של מקרא. מדרש שמות רבה (יח, א), אף שהרגיש בקושי שיש בנבואה הניתנת למשה בבית פרעה בעמדו לפניו, לא נמנע מלפרש שזו אכן כוונת הכתוב:
... אמר לו משה: יפה דברת, לא אוסיף עוד ראות פניך. אמר הקב"ה: מה, עדיין מתבקש לי להודיע לפרעה מכה אחת (- ואיך אעשה זאת אם משה חייב עצמו שלא לבוא עוד אל פרעה)! מייד קפץ עליו א-לוהים כביכול, נכנס בפלטין של פרעה בשביל משה... שלא יימצא בדאי (- אם יצטרך לבוא אל פרעה פעם נוספת לומר לו את דבר ה'). ואתה מוצא שלא דיבר הקב"ה עם משה בביתו של פרעה אלא אותה שעה. מניין, שנאמר (ט', כט) "כצאתי את העיר אפרש את כפי אל ה' ", ועכשיו קפץ הקב"ה ודיבר עם משה, שנאמר: "עוד נגע אחד אביא על פרעה" וגו'. כיוון ששמע משה... התחיל צווח בפרהסיא "כה אמר ה' כחצת הלילה..." (- הכוונה לסוף דבריו של משה בפסוק ח "וירדו כל עבדיך אלה אלי..." שהכוונה לפרעה עצמו). יפה אמרת "אל תסף ראות פני". אני איני עוד בא אצלך, אלא אתה בא אצלי.
בדרכו של מדרש זה הלכו רש"י (בפירושו לפסוק ד, ד"ה ויאמר משה[11]); רמב"ן (בפירושו לפסוק א, והוא מביא את דברי המדרש בהרחבה); וחזקוני (בפירושו לפסוק א[12]), ונראה שפירושם הולם את כוונת הכתוב.
 
עוד עלינו להעיר על היחס בין דבר ה' למשה "עוד נגע אחד אביא..." לדברו של משה לפרעה "כה אמר ה'... ומת כל בכור בארץ מצרים". דבר ה' למשה קצר וסתום, ומניין ידע משה את כל מה שאמר לפרעה בשם ה'?
רמב"ן בביאורו לפסוק א עמד על כך:
והנה גם בזה קיצור בסיפורים. כי ה' אמר לו "עוד נגע אחד אביא על פרעה" והודיעוֹ הנגע ההוא, ואמר לו "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים" וכל עניין הפרשה ההיא (- פסוקים ד-ח שאותם אמר משה לפרעה). אבל לא רצה הכתוב להאריך באמירה שאמר השם למשה, כי די במה שסיפר משה לפרעה "כה אמר ה'"... ובאו כעניין הזה פרשיות רבות בתורה.[13]
ג. מתי נאמר דבר ה' שבסוף פרק י"א?
לאחר שיצא משה מעם פרעה בחרי אף נאמר:
                י"א, ט    וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה:
                                לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה, לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
                         י     וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה
                                וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.
פסוק ט נראה כהמשך הסיפור: לאחר העימות של משה עם פרעה אמר לו ה' את הדברים המובאים בפסוק זה. אולם באמת דבר זה כמעט אינו ניתן להיאמר: הרי בבוא מכת בכורות, בעוד זמן קצר, כבר 'ישמע אליכם פרעה' וישלח את ישראל מארצו, ואז ייפסקו המופתים בארץ מצרים!
רש"י ורמב"ן ניסו ליישב את הקושי בפסוק זה בדרכים שונות ודחוקות. הם נדחקו לכך משום שהנחת שניהם הייתה כי אכן ה' אמר למשה את הדברים הללו בצאתו מעם פרעה.
ברם נדמה שעתה יש לקבל דווקא את פירוש ראב"ע (הקצר) כי "ויאמר ה' אל משה" – "טעמו: וכבר אמר השם בתחילה למשה: לא ישמע אליכם". ומתי אמר זאת? במעמד הסנה (ג', יט-כ)[14]. על פי פירושו זה מקשר ראב"ע את פסוק ט לפסוק י: "ומשה ואהרן עשו..." – "אף על פי שעשו כל המופתים הנזכרים (- בפסוק ט) לא רך לבו לשלחם, כי השם חזקוֹ".
ובכן, מה תפקידם של שני הפסוקים הללו במקום זה לפי פירוש ראב"ע?
תפקידם לשמש סיכום של תשע המכות הקודמות: העובדה המפליאה שפרעה לא נכנע עד עתה, למרות כל המופתים שעשו משה ואהרן, נאמרה למשה מתחילת שליחותו, והיא מנומקת בכך שה' חיזק את לבו.
גם רשב"ם פירש בדרך דומה פירש את שני הפסוקים הללו, אלא שהוא אינו מייחס את פסוק ט לאמירה אחת של ה':
"לא ישמע אליכם פרעה" – כלומר: אחר כל מכה ומכה היה אומר הק' (- הקב"ה) למשה ולאהרן 'לא ישמע אליכם' עד לבסוף.
"ויחזק ה'" – בכל פעם ופעם.
אף על פי פירושו יש כאן סיכום של תשע המכות.
מדוע בא סיכום המכות כאן, לאחר ההודעה על מכת בכורות ולפני מימושה? הסבר הדבר הוא בכך שבנקודת זמן זאת עדיין עומד פרעה בסירובו לשמוע. אולם כשתגיע מכת בכורות בפועל ישתנו כללי ההתנהגות של פרעה, וה' כבר לא יחזק את לבו. נמצא שרגע אחד לפני שינוי 'כללי המשחק', מסכמת התורה את התהליך הארוך שעברנו עד עתה.
פירושם של רשב"ם וראב"ע מתקבל על הדעת לא רק בגלל תוכנו של פסוק ט, אלא גם מפני שאופיו של פסוק י כפסוק סיכום ניכר לעין (ואף רמב"ן מודה בכך), ואם כן מסתבר שאף פסוק ט שלפניו שייך לאותו סיכום שמסכמת התורה את תשע המכות.
נמצא, כי אף שנאמר בפסוק ט "ויאמר ה' אל משה...", מלמד תוכנם של פסוק ושל שכנו, כמו גם מקומם של פסוקים אלו לפני השינוי המכריע העומד לפנינו בסיפור המכות, כי אין כוונת הכתוב לתאר אירוע ממשי שהתחולל בשעה זאת בסיפור, אלא להזכיר לנו אירועים קודמים.
 
בעיה דומה הרי עמדה לפנינו גם בסעיף הקודם ביחס לפסוק א, ושם הרי דחינו את פירוש ראב"ע כי "ויאמר ה' אל משה..." פירושו 'וכבר אמר', וקיבלנו את דברי המפרשים כי אכן ה' אמר למשה את הדברים המובאים באותו פסוק בעמדו לפני פרעה!
ובכן, אין סתירה בין שתי ההכרעות. אף שראב"ע פירש בשני המקומות בדרך דומה, ואילו רש"י ורמב"ן פירשו בשני המקומות הפוך ממנו, אין חובה להיות עקבי. בכל מקום יש לשקול את הנסיבות המיוחדות של המקום ההוא, וניתן לאמץ במקום אחד את פירוש רש"י-רמב"ן ואילו במקום האחר את פירוש ראב"ע-רשב"ם.
ד. פרשת החודש היא חלק מסיפור מכת בכורות – שיטת רמב"ן
עתה אנו מגיעים אל תכלית עיוננו: שוב אנו נפגשים במהלך סיפורנו בפסוק "ויאמר ה' אל משה..." (י"ב, א). אולם הפעם אין זה דיבור קצר, בן פסוק אחד או שניים, אלא דיבור ארוך ההולך ונמשך עד פסוק כ, שלאחריו באה מסירתו לעם בעוד שבעה פסוקים. אף מבחינת האופי הספרותי, יש כאן מעבר מ'סיפור' ל'פרשה של מצוות'.
בתחילת הקריאה של דיבור זה לא ניכר שיש קשר תוכני בין הסיפור שממנו באנו – סיפור המכות וההכנות לעשירית שבהן – לבין המצוות הנידונות בו. אך בהמשך הפרשה – בפסוקים יב-יג – מתברר למפרע, שכל ההוראות על קרבן הפסח מראש הפרשה ועד לפסוק יא, אינן אלא הכנה למכת בכורות, שאנו עומדים בעיצומו של הסיפור אודותיה – בין ההודעה על בואה לבין התממשותה. וכך נאמר בפסוקים אלו:
י"ב, יב   וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה
                                וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה
                                וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה'.
        יג     וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם
                                וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם
                                וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
בפסוקים הבאים ניתנות מצוות שמטרתן להנציח את אירועי "הַיּוֹם הַזֶּה" (פסוק יד), היום שבו יצאנו ממצרים בעקבות מכת בכורות.
ובכן, האם 'פרשת המצוות' הגדולה הזאת היא חוליה נוספת ברצף האירועים המתוארים בסיפור על מכת בכורות, והיא חלק בלתי נפרד מאותו סיפור?
כדי שאפשר יהיה לענות על כך תשובה חיובית, יש צורך להניח כי פרשה זו נמצאת במקום המתאים לה מבחינה כרונולוגית. כלומר, שזמן הדיבור הא-לוהי אל משה וזמן מסירתו לעם היה באותו פסק זמן שבין יציאתו של משה מעם פרעה, לאחר שהודיע לו על בוא מכת בכורות (י"א, ח), לבין הופעת המכה עצמה, המתוארת בהמשך פרק י"ב, החל מפסוק כט.
סיפור עשר המכות אינו מספק לנו נתונים כרונולוגיים שיוכלו לסייע בידנו. אין בכתוב תאריכים מדויקים, ובדרך כלל גם לא תיאור משך הזמן של כל מכה ומכה, או של פער הזמן ביניהן.
פרשת "החדש הזה לכם", לעומת זאת, מספקת לנו שני תאריכים: זמן דיבור ה' למשה הוא בהתחדשות הלבנה של החודש הראשון – כלומר בראש חודש ניסן (פסוק ב), וזמן מכת בכורות יהיה בליל אכילת קרבן הפסח – ומכיוון שזמן שחיטת הקרבן הוא "ארבעה עשר יום לחדש הזה... בין הערבים" (פסוק ו), נמצא שזמן מכת בכורות הוא בחצי הלילה של ליל ט"ו בניסן.
ובכן, כדי להניח שפרשת "החדש הזה לכם" היא חוליה סיפורית המשתלבת ברצף הסיפורי המקיף אותה, יהא עלינו לקבוע את זמנה של ההודעה על מכת בכורות באחד הימים שלפני ראש חודש ניסן, ולהניח שבין ההודעה הזאת לבין התממשותה עברו לפחות שבועיים.
רמב"ן התאמץ מאוד לפרש את כל המקרא כסדר, ונמנע ככל האפשר מלהשתמש בפירושו בכלל 'אין מוקדם ומאוחר בתורה', תוך שהוא מתווכח עם פרשנים אחרים, בייחוד עם ראב"ע שהרבה להשתמש בכלל הזה. גם במקומנו הלך רמב"ן בדרך זו, ובכך המשיך את פולמוסו הקבוע עם ראב"ע. וכך כותב רמב"ן בביאורו לפסוק ד בפרק י':
"ויאמר משה: כה אמר ה' כחצות הלילה..." – לא פירש עתה איזה לילה תהיה המכה הזאת, כי הדיבור הזה והאמירה אל פרעה קודם ראש חודש ניסן היה, וכשיאמר 'כחצות הלילה' – לא ייוודע איזה לילה הוא. והנה לא הודיעם משה ליל מכתם, אבל אמר בחרי אף 'לא אוסיף אני ראות פניך, אבל אתה תקראני, ועבדיך ישתחוו לי כחצות הלילה לצאת מארצך'.
ובפרשה השנייה (- פרשת החודש) פירש לישראל (י"ב, יב) "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה" וגו' (- כלומר בליל ט"ו). ובפרשה השלישית (- בתיאור מכת בכורות החל בפסוק כט) אמר "ויהי בחצי הלילה" – הנזכר (- בפרשה השנייה 'בלילה הזה'), שעשו בו הפסח.
בפירושו זה, רמב"ן לא רק "חוסך" שימוש בכלל 'אין מוקדם ומאוחר' ביחס לפרשת 'החודש הזה', בכך שהוא מתאר לפנינו רצף כרונולוגי מסודר של האירועים, אלא ניכר שהוא גם רואה בפרשה ההלכתית ובסיפור הסובב אותה מלפניה ומאחריה, יחידה אורגנית אחת.
לפי פרשנותו, מכילה ההודעה לפרעה על מכת בכורות יסוד שיגרום לו מתח והפתעה: "לא הודיעם משה ליל מכתם". נראה שזהו חלק מאותו חרי אף של משה – שהוא מסתיר מפרעה את התאריך שבו תבוא המכה המכרעת. מאידך, מישראל (ומאתנו, הקוראים) אין מסתירים את התאריך הזה. אדרבה, הוא זוכה בהבלטה יתֵרה. ועל ידיעת התאריך הזה מבוסס תיאור המכה בפועל "ויהי בחצי הלילה". אין זה סתם חצות לילה של אחד מכל הלילות, אלא חצות הלילה המיוחד שנידון בפרשה ההלכתית. בדרך זו, מקרינה 'הפרשה השנייה' אינפורמציה חיונית הן על הסיפור שלפניה והן על זה שאחריה, ונמצא כי לפנינו יחידה ספרותית אורגנית אחת.
 
דברי רמב"ן הללו קשים: הקורא את דברי משה הנאמרים לפרעה "כחצֹת הלילה אני יוצא בתוך מצרים" (י"א, ד) מפרש זאת בפשטות על הלילה הקרוב, בין השאר, בגלל ה"א הידיעה המקדימה את הליבה 'לילה'. לוּ הייתה הכוונה, כדברי רמב"ן, לאחד מן הלילות הבאים, לא רק שה"א הידיעה מיותרת ומטעה, אלא שהיה צריך להביע את הדבר במילים מפורשות ולומר 'כחצות אחד הלילות הבאים אני יוצא...'.
הפרשנות שב'כחצות הלילה' הכוונה ללילה הקרוב, מתחייבת גם מן השיקול הבא: בכל המכות שבהן הייתה התראה עד עתה (דם, צפרדע, ערוב, דבר, ברד וארבה) לא מצאנו פער זמן של יותר מיום אחד בין ההתראה לבין בוא המכה.[15] דבר זה נובע מן האופי הדינמי המהיר של המכות. לא סביר אפוא שדווקא במכה האחרונה, המהווה שיא ביחס לקודמותיה, יעברו שבועיים או יותר בין ההתראה לבין התקיימותה.
על כל פנים, על פי פירוש רמב"ן, לא רק הקורא עלול לטעות בהבנת דברי משה 'כחצות הלילה', אלא גם פרעה עלול לטעות בכך, ובראותו שהמכה אינה מגיעה באותו חצות לילה הסמוך להתראה, יראה את משה כבדאי. דבר זה אינו נראה מתאים לכוונת סיפורנו.
מלבד כל זאת, רמב"ן בדבריו אלו, סותר את מה שכתב הוא עצמו בתחילת פרשתנו, בביאורו למכת ארבה (י', ד):[16]
היה הברד בחודש אדר בשנה ההיא, לא מקודם לכן, כי 'השעורה אביב' (- ט', לא, ואביב הוא בחודש ניסן – י"ג, ד, אם כן לא ייתכן להקדים את זמן מכת ברד זמן רב לפני חודש ניסן) והחיטה אפילה (ט', לב – החיטה מבשילה שבועות אחדים אחר השעורה)...
ואחרי כן, בחודש ימים בניסן, צמחה החיטה והכוסמת, והיא הפליטה הנשארת להם מן הברד... בא הארבה... והשחית הכל... ובחודש הזה עצמו נגאלו.
נמצא, על פי דברים אלו, כי מכות ארבה וחושך היו בחודש ניסן (והדבר מתחייב, לדברי רמב"ן, מאזכור השעורה והחיטה בקשר למכת ברד וארבה). אולם במקומנו פירש רמב"ן שמכת חושך (שבסופה ניתנה ההתראה על מכת בכורות) הייתה לפני ראש חודש ניסן, ואם כן מכת ארבה הייתה בחודש אדר מוקדם יותר, אולם אז עדיין אין החיטה בשלה.
כללו של דבר, עלינו לשוב להבנה שזמן ההודעה על מכת בכורות היה ביום שלפני בוא המכה, וממילא פרשת 'החודש הזה לכם', שנאמרה בתחילת חודש ניסן, נקבעה במקום זה על דרך מוקדם שהוא מאוחר, ואם כן היא איננה חלק מסיפור מכת בכורות, אלא היא פרשה הלכתית העומדת בפני עצמה, שהוכנסה אל תוך סיפור מכת בכורות.
ה. פרשת החודש חוצצת בין שני חלקי הסיפור – ראב"ע וחזקוני
ואכן, שני פרשנים ראשונים, ראב"ע וחזקוני, פירשו בדרך הזאת. ראב"ע אומר זאת בהערה פרשנית שאינה צמודה לדיבור המתחיל, בסוף ביאורו לפרק י"א ולפני פתיחת פרשת החודש:
והיה ראוי להיות פרשת "ויהי בחצי הלילה" (י"ב, כט) אחר זה (- אחר פסוק י שבפרק י"א), להיות המכות על הסדר. רק נכנסה פרשת 'החודש הזה' באמצע, להודיע איך נמלטו בכורי ישראל בבוא המשחית על המצריים.
טעמו של ראב"ע לכניסת פרשת החודש באמצע הסיפור אינו מספיק: הקורא בסיפור אינו מתקשה בשאלה 'איך יימלטו בכורי ישראל בבוא המשחית', שכן לא עולה על דעתו כלל שמכת בכורות עלולה לפגוע בישראל. הרי גם במכות קודמות נאמר שה' הפלה בין ישראל לבין מצרים, ודבר זה נאמר גם בהודעה על מכת בכורות (י"א, ז), והקורא אינו מוטרד בשאלה כיצד תיעשה הפליה זאת.
חזקוני אומר את דבריו בפירושו לפסוק הראשון בפרק י"ב:
"ויאמר ה' אל משה ואל אהרן" – פרשה זו נאמרה קודם אותה של מעלה של מכת בכורים, שהרי פרשה זו נאמרה קודם עשור, מראש חודש, ואת של מכת בכורים – בערב הפסח, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה,[17] שלא רצה להפסיק בין סדר התראת כל המכות, וגם רצה לפרש על הסדר כל המצוות התלויות בחודש ניסן.[18]
ושוב חוזר על כך חזקוני בפירושו לפסוק כט, והפעם הוא נוטל את דברי ראב"ע וחוזר עליהם בשינוי קל:
"ויהי בחצי הלילה" – ראויה הייתה פרשה זו להיות סמוכה לפרשת "ולא שלח את בני ישראל מארצו" (י"א, י) להיות כל המכות על הסדר. ומה שנכנסה פרשת החודש באמצע, להודיעך איך נמלטו בכורי ישראל כשבא המשחית על מצרים.
הבה ננסח את דבריהם של הפרשנים הללו במונחים שאנו רגילים להשתמש בהם בעיונינו: הסיפור על מכת בכורות הוא 'סיפור מפוצל'.[19] בין שני חלקיו שהופרדו זה מזה, נכנסה פרשה הלכתית שאיננה חלק מן הסיפור, אלא היא פרשה עצמאית, שאינה תלויה בסיפור המקיף אותה, כשם שהסיפור המקיף אותה אינו תלוי בה.[20]
בניגוד לדברי הפרשנים הללו, אנו מוסיפים ואומרים כי לא רק פרשת 'החודש הזה' חוצצת בין שני חלקי הסיפור, אלא גם שני פסוקי הסיכום של תשע המכות – י', ט-י – אינם חלק מן הסיפור, וגם הם חוצצים בין חלקיו.[21] לפיכך, חלקו הראשון של הסיפור הוא בפרק י"א פסוקים א-ח, ואילו חלקו השני בפרק י"ב פסוקים כט-לז.
הגדרת המצב הספרותי בדרך זו, מחייבת עתה שני שלבים בלימוד הפרשה: ראשית, יש להתבונן בסיפור מכת בכורות על שני חלקיו כסיפור אחד, לעמוד על מבנהו ועל אופיו הסגנוני, ולהסיק את המסקנות המתחייבות ביחס לסיפור זה מניתוחו במנותק מהפרשה ההלכתית המשולבת בו.
שנית, יש לדון בשאלה (שבה כבר דנו ראב"ע וחזקוני) מדוע פיצלה התורה את הסיפור על ידי כך שהכניסה בין חלקיו פרשה הלכתית ארוכה?
שני השלבים הללו יידונו בשני הסעיפים הבאים.
ו. הסיפור המפוצל על מכת בכורות כסיפור אחד
סיפור מכת בכורות, שהוא גם סיפור שילוחם של ישראל ממצרים, משתרע על פני 16 פסוקים והוא נחלק לשתי מחציות בנות 8 פסוקים כל אחת, במקום שבו מפצלת התורה בין שני חלקיו. המחצית השנייה של הסיפור נפתחת באירוע הדרמטי, המהווה תפנית במהלך הסיפור השלם – במכת בכורות עצמה. היחס בין שתי המחציות הוא בין תכנית (- מחצית א) לבין מימושה (במחצית ב).[22]
המילים המנחות בסיפור, אלו הן:
א. שם ה' מופיע במהלך הסיפור 7 פעמים, 4 במחצית הראשונה ו-3 בשנייה.[23]
ב. השם 'מצרים' מופיע בסיפור 14 פעמים, 7 הופעות בכל מחצית.
ג. המילה 'בכור' מופיעה בסיפור 8 פעמים, 4 בכל מחצית.
להלן מופיע הסיפור השלם, כשהוא מחולק לשתי מחציותיו הניצבות זו מול זו; לאחר הצגתו נדון בהקבלה בין שתי המחציות:
 
מחצית א – התכנית
מחצית ב – מימושה
י"א,  א
 
 
 
 
          ב
 
 
          ג
 
 
 
          ד
 
          ה
 
 
 
          ו
 
          ז
 
 
 
          ח
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה:
עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם
אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה
כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה.
 
דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם
וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ
כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב.
וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם
גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם
בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם.
 
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: כֹּה אָמַר ה'
כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם.
וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם
מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ
עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם
וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה.
 וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם
אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף.
וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ
לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה
לְמַעַן תֵּדְעוּן
אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל.
וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי
וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר:
צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ
וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא
וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף.
י"ב,  כט
 
 
 
 
          ל
 
 
 
          לא
 
 
 
          לב
 
          לג
 
 
          לד
 
 
          לה
 
          לו
 
 
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה
וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם
מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ
עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר
וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה.
וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה
הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם
וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם
כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת.
וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה
וַיֹּאמֶר: קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי
גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם.
גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם
וָלֵכוּ, וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי.
וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם
לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ
כִּי אָמְרוּ, כֻּלָּנוּ מֵתִים.
וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ
מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם.
 
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה
וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת.
וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם
וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם.
       
 
 
ההקבלה העיקרית בין שתי המחציות היא בין נאומו של משה לפני פרעה בפסוקים ד-ח שבפרק י"א, שבו הוא מודיע על מכת בכורות ועל תוצאותיה, לבין תיאור המכה עצמה ותוצאותיה בפסוקים כט-לד שבפרק י"ב. הקבלה זו היא גם עניינית וגם לשונית. הנה כמה דוגמאות:
 
י"א,  ד
          ה
 
 
 
          ו
          ח
... כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם.
וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם
מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ
עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם
וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה.
 וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם...
צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ...
י"ב,  כט
 
 
 
 
          ל
          לא
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה
וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם
מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ
עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר
וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה.[24]
... וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם...
... קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...
 
 
עם זאת, בכל אחת מן המחציות ישנם דברים שאין להם מקבילה במחצית האחרת. לדוגמה: להפליה בין מצרים לבין ישראל הנזכרת בדברי משה במחצית הראשונה (פסוק ז) אין כל אזכור בתיאור המכה במחצית השנייה. מאידך, ל'נאום' פרעה בפנייתו למשה ולאהרן לילה במחצית השנייה (פסוקים לא-לב), נאום שבו הוא חוזר בו מכל תביעותיו הקודמות, אין מקבילה במחצית הראשונה.
 
הקבלה נוספת בין שתי המחציות היא במה שנוגע לשאילת הכלים:
 
י"א,  ב
 
 
          ג
דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם
וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ...
כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב.
וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם...
י"ב,  לה
 
 
          לו
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה
וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם
כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת.
וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם...
 
 
אף כאן ההקבלה אינה שלמה ומדויקת: לדוגמה, גדולתו של משה בעיני מצרים, הנזכרת במחצית הראשונה (סוף פסוק ג), אינה נזכרת בשנייה, ואילו ניצולה של מצרים, הנזכר במחצית השנייה, אינו נזכר בראשונה (סוף פסוק לו).
סדר הפסקאות המקבילות בין שתי המחציות מתהפך: במחצית הראשונה קודמת הפסקה העוסקת בשילת הכלים להודעה המפורטת על מכת בכורות ואילו במחיצת השנייה קודם התיאור של מכת בכורות לתיאורה של שאילת הכלים. ההקבלה היא אפוא כיאסטית, והדבר מצריך הסבר, שכן להקבלה בין תכנית לבין מימושה מתאימה דווקא הקבלה ישרה.[25]
הסבר הדבר הוא בכך, שאת ההוראה לבני ישראל לשאול כלים צריך משה לתת לפני בואה של מכת בכורות[26]. אולם התיאור בפועל של שאילת הכלים, צריך לבוא לאחר תיאור מכת בכורות ותחילת היציאה ממצרים (לאחר פסוקים לג-לד), וזאת משום שתפקידו של תיאור שאילת הכלים הוא לתאר את מצבם של היוצאים, כיוצאים ברכוש גדול, ולא כעבדים חסרי כול הבורחים מפני אדוניהם. דבר זה תואם את סדר הדברים שהובטחו לאברהם אבינו בברית בין הבתרים:
בראשית ט"ו, יד  וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי       (- תיאור מכת הבכורות בפסוקים כט-לב)
                                                וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ                                      (- תיאור תחילת היציאה בפסוקים לג-לד)
                                                בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.                                            (- תיאור שאילת הכלים בפסוקים לה-לו)
זהו גם הסדר בתיאור יציאת מצרים בתהילים ק"ה:
לו            וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּאַרְצָם             רֵאשִׁית לְכָל אוֹנָם.
                לז            וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב             וְאֵין בִּשְׁבָטָיו כּוֹשֵׁל.
ז. מדוע נקבעה פרשת החודש במקום זה?
נותר לנו להסביר מדוע פיצלה התורה את סיפור מכת בכורות, והכניסה בין שני חלקיו את הפרשה הראשונה של מצוות שבהן נצטוו ישראל. במעשה זה נפגע הרצף הסיפורי של סיפור מכת בכורות, אך גם נפגע הרצף הכרונולוגי של האירועים: מן היום שלפני מכת בכורות (שבפרשת החודש יתברר תאריכו – י"ד בניסן) אנו חוזרים בפרשת החודש אחורה, אל ראש חודש ניסן.[27]
את התשובה לכך יש לתת קודם כול ברמה ה'טכנית': באמת אין כל חלופה לכתיבת פרשת החודש במקום שבו היא נמצאת. ברם, לאחר ההסבר ה'טכני' הזה, יש לברר מה הם היתרונות הספרותיים והרעיוניים הצומחים מן השילוב בין הסיפור לבין הפרשה ההלכתית.
את ההסבר ה'טכני' כבר נתן חזקוני, ואנו פירשנו את דבריו בהערה 18. נחזור על כך בלשון אחרת: אף שמבחינה כרונולוגית קדמה פרשת 'החודש' להודעה על מכת בכורות, וממילא גם למכת חושך[28], לא ניתן היה לכותבה במקומה המתאים מבחינה כרונולוגית (אי שם בפרק י', לפני תיאור מכת ארבה או לאחריו). סיפור המכות הוא סיפור אחד, שאופיו הוא דינמי ומהיר: הקורא עובר ממכה למכה ללא כל 'מרווח לנשימה', ובכך הוא חווה את התהליך שעבר על מצרים בדרך נאמנה. הכנסת פרשה הלכתית ארוכה באמצע שרשרת המכות, הייתה פוגעת קשות באופיו זה של הסיפור.
יתֵרה מכך: לוּ היה הקורא בסיפור המכות מתוודע בשלב מוקדם להודעת ה' לישראל: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור..." (י"ב,יב), הוא היה מפתח ציפייה להופעת מכת בכורות מייד בהמשך, והיה מופתע ומאוכזב מבואה של מכה אחרת (-ארבה או חושך).
 
שני החסרונות הללו אינם קיימים עם קביעתה של פרשת החודש במקומה הנוכחי:
א. הציפייה של הקורא להופעתה של מכת בכורות אכן נענית, ומייד לאחר תום פרשת "החודש הזה לכם" הוא עובר לפסוק "ויהי בחצי הלילה, וה' הכה כל בכור...".
ב. ההפסקה לפני הופעת המכה העשירית מוצדקת, משום שמכת בכורות איננה 'עוד מכה' בזרם הבלתי פוסק של המכות שהיה עד עתה (ושלא ניתן היה בשום אופן לעצור במהלכו), אלא היא שונה במהותה מקודמותיה: דפוסי ההתנהגות של הדמויות השונות במהלך הסיפור עד עתה נשברים בה, והיא משיגה את התכלית שלא הושגה עד עתה. ממילא הופך הסיפור אודותיה לסיפור על ראשית היציאה ממצרים.
מפני אופייה השונה הזה של מכת בכורות, בא הסיכום הקצר של תשע המכות בפסוקים ט-י שבסוף פרק י"א, וחוצץ בין חלקו הראשון של הסיפור על מכת בכורות ששייך עדיין לזרם המכות הקודם (הן משום שהשינוי המיוחל עדיין לא אירע במציאות והן משום שחלק זה מהווה המשך רצוף של הסיפור על מכת חושך) לבין חלקו השני.
מאותו טעם שיש מקום לסיכום זה, המפסיק את רצף הסיפור לפני הופעת מכת בכורות, יש מקום גם לכניסתה של פרשת החודש בשלב הזה. אלא שהסיכום בפסוקים ט-י פונה לאחור, ורומז לקורא שמה שהיה עד עכשיו – הסתיים, ואילו פרשת החודש פונה קדימה ומכינה את הקורא להתרחשות הבאה בהמשך הסיפור, מהיבט חדש שלא נידון בסיפור עצמו (ראה להלן).
ניתן לומר, שהַפְסקה כפולה זו לפני הופעת מכת בכורות, לא זו בלבד שאיננה פוגעת במהלכו של הסיפור, אלא נותנת לו טעם לשבח: היא מגבירה את המתח ומעוררת ציפייה נמרצת לקראת הופעת האירוע המהווה את שיאו של הסיפור – לקראת מכת בכורות ותוצאותיה הדרמטיות. 30
בין כך ובין כך, לא ניתן כמובן לדחות את פרשת החודש לאחר תיאור מכת בכורות, משום שתוכנה הוא פירוט ההכנות שעל בני ישראל לעשותן לקראת הופעתה של מכת בכורות (וזהו הטעם השני שכתב חזקוני).
 
עתה נדון ביתרון הגדול שיש בהכנסת פרשת החודש אל תוך הסיפור: השילוב של שני הסוגים הספרותיים הללו, של סיפור שבתוכו ממוקמת פרשה הלכתית גדולה, מעניק הסתכלות מורכבת ועשירה על האירוע של יציאת מצרים. אירוע זה נתפס עתה על ידי הקורא כמתרחש בשני מישורים וכנובע משתי סיבות שונות:
בסיפור על מכת בכורות מתואר כיצד מגיע העימות בין משה לבין פרעה אל שיאו ואל תכליתו. התיאור הזה מהווה המשך של תיאור כל העימותים בתשע המכות הקודמות. זהו עימות בין מנהיגים של שני עמים. ברם העם המדוכא שעל גורלו מתנהל משא ומתן אינו שותף בשום צורה בסיפור גאולתו. הוא אך מושא סביל לאותו משא ומתן. כך הדבר בתשע המכות הראשונות וכך אף במכת בכורות.31
מן ההיבט הזה, יציאת מצרים התרחשה בגלל שפרעה והעם המצרי הוכנעו באמצעות המכה שהביא עליהם ה' על פי הודעתו של משה, ואילו לישראל אין כל חלק בכך. העימות בין פרעה לבין ה' ושלוחיו – משה ואהרן – הוא עימות פוליטי ביסודו.
והנה באה פרשת החודש ושופכת אור חדש על האירועים האלו עצמם: מכת בכורות ויציאת מצרים שלאחריה הם תוצאה של מערכת היחסים הסמויה והפנימית בין ה' ובין עמו. מעשיהם של ישראל בתחום הדתי הם שהביאו לקיום האירוע ההיסטורי! ימים רבים לפני הגיע זמנה של מכת בכורות נצטוו בני ישראל להתכונן לקראתה – כבר בראש חודש ניסן, וביֶתר שׂאת בעשור בו.
מן ההיבט הזה גאולתם של ישראל היא תולדת כניסתם לברית עם גואלם בהקרבת קרבן פסח שהוא קרבן ברית, ובנכונותם לקיים את מצוותיו. בהקשר החדש הזה של האירועים, משה אינו מנהיג פוליטי המצוי בעימות מול מנהיג פוליטי אחר, אלא הוא מורם ורבם של ישראל, שליח ה' הנותן לישראל עמו תורה ומצוות לראשונה.
אף מכת בכורות מקבלת משמעות חדשה בהקשר הזה: חשיבותה אינה בתוצאותיה הפוליטיות – בהכנעת העם המצרי ומלכו, אלא במשמעותה הדתית ביחס לישראל: הפסיחה על בתי ישראל משמעה כאן הבדלתם של בני ישראל מבין האומות ובחירתם על ידי גואלם להיות לו לעם. לעם המצרי אין כאן כל תפקיד, אלא לשמש כרקע אחורי לאותה בחירה בישראל.
כל ההוויה הפוליטית נשכחת בפרשת 'החדש הזה לכם': שמו של פרעה אינו נזכר כלל, וההתרחשות כולה היא בספֵירה אינטימי שבין ישראל לא-לוהיו.[29]
נמצא שליציאת מצרים ניתנת במכלול הסיפורי-הלכתי המשולב הזה 'סיבתיות כפולה' (במובן שונה מן הרגיל): אמנם שתי הסיבות קשורות במישרין בהשגחת ה', ובכל זאת, הסיבה האחת היא ארצית-פוליטית, ואילו האחרת היא דתית ונסתרת.
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות  2009  לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט
******************************************************
ניתן למצוא "טופס אוטומטי להרשמה" באתר שלנו:
 
 
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תש"ע
עורך: אייל פישלר
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:                         http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:                              http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1] מקורו בתנחומא בובר בראשית יא בהבדלים קלים.
[2] בתשובה שנתן ר' יצחק (ורש"י) לשאלתו, ובתשובות שנתנו לה אחרים, משתנה כמובן הנחת היסוד הזאת: לתורה ישנן מטרות נוספות מלבד הוראת המצוות לישראל.
[3] מצוות שניתנו לאבות, עוד בטרם היות ישראל לעם, נמצאות כבר בספר בראשית: מצוות מילה ומצוות גיד הנשה. אולם התורה, על פי הנחת שאלתו של ר' יצחק, היא ספר המצוות שניתנו לישראל כעם.
[4] פרשה זו משתרעת על פני 28 פסוקים ויש בה מצוות רבות, חלקן מצוות שעה הנוגעות לפסח מצרים, וחלקן לדורות. כוונת רש"י במילים "שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל" היא למצוות קרבן הפסח, על כל פרטיה הרבים.
בהמשך פרשת בא ישנן עוד שתי פרשות הלכתיות עמוסות מצוות: פרשת "זאת חקת הפסח" – י"ב, מג-נ, ופרשת "קדש לי כל בכור... והיה כי יבאך..." – י"ג, א-טז. בכל שלוש הפרשות ההלכתיות הללו יש סך הכול 52 פסוקים.
[5] חזקוני הביא את דברי רשב"ם הללו בשינוי לשון, שיש בו כדי לבאר את כוונת רשב"ם: "לפי שפרשה של מצוות היא זו, הוצרך לפרש היכן נאמרה, כמו שמצינו בשאר מצוות...". ואכן, בפרשות המצוות מקפידה התורה ליידענו היכן ניתנו מצוות אלו (ויקרא א', א, וממילא כל המצוות הבאות בהמשך; ויקרא כ"ה, א; במדבר א', א; במדבר ל"ג, נ ועוד).
[6] ברצף הזה יש איים סיפוריים בודדים, שהבולט שבהם הוא סיפור חטא העגל.
[7] כאלה הם 'הסיפורים המשפטיים' שבתורה – סיפורים המתארים התרחשות שהולידה חוק. ראה עיוננו לפרשות מטות-מסעי בסדרה השנייה סעיף א.
[8] על שייכותה של הפסקה שבראש פרשת בשלח – י"ג, יז-כב – לסיפור יציאת מצרים שבסוף פרשת בא, ולא לסיפור בקיעת הים שבהמשך, עמדנו בהרחבה בעיוננו לפרשת בשלח בסדרה הראשונה, סעיף א.
[9] דיבור זה מכוון לפרעה, אף שבראשו נאמר רק "ויאמר משה: כה אמר ה'...". דבר זה מוכח מסוף דבריו של משה בפסוק ח "וירדו כל עבדיך אלה אלי..." (ראה רמב"ן בראש פירושו לפסוק ד).
[10] אף שדבר זה, שמשה יצא את העיר כדי להתפלל, מפורש רק במכת ברד, מניח המדרש ומניחים הפרשנים שכך נהג משה גם במכות האחרות שבהן נשא תפילה, ונאמרו הסברים שונים בדברי המפרשים מדוע דווקא במכת ברד נתגלה הדבר.
[11] חזקוני מתקשה בשאלה מדוע לא אמר רש"י את דבריו על פסוק א "ויאמר ה' אל משה...", כשם שעשה המדרש ששימש מקור לרש"י (וכשם שרמב"ן עשה לרש"י עצמו שהביאו בציטוט על פס' א!). התשובה פשוטה: מדברי ה' למשה בפסוקים א-ב אין ניתן להוכיח שהם נאמרו לו בעמדו לפני פרעה, שמא יצא משה בינתיים, ודבר ה' נאמר לו מחוץ לבית פרעה. אולם מפסוק ד, שבו מדבר משה אל פרעה ומוסר לו את דבר ה', מוכח למפרע שדבר ה' ניתן לו בעמדו לפני פרעה, שהרי "משיצא מלפניו לא הוסיף ראות פניו".
[12] חזקוני מנסה לפתור את הבעיה שעמדה לפני המדרש והמפרשים – כיצד ייתכן שה' התגלה למשה בבית פרעה – בדרך מיוחדת: "חוץ לכרך היה, כמו שמצינו 'הנה יוצא המימה' (ז', טו)". אך דוחק הוא לפרש כי כוונת הכתוב במכת חושך (י', כד) "ויקרא פרעה אל משה" היא שקראוֹ אל היאור.
[13] רמב"ן מפנה לתיאור מכת ארבה (דבר ה' למשה – י', א-ב; דבר משה לפרעה – ג-ו. דברי רמב"ן שם בביאורו לפסוק א-ב החל מן "והנה הודיע הקב"ה"). וכן מפנה רמב"ן לפרשת קדש לי כל בכור בפרק י"ג.
[14] כך ביאר חזקוני את דברי ראב"ע (אף שלא הזכיר את שמו).
[15] במכת דם משמע שהמכה באה ביום ההתראה עצמו (ז', יז); במכת צפרדע נזכר שהסרת הצפרדעים תיעשה 'למחר' (ח', ו) – ביום שלאחר התפילה, ומסתבר שגם הבאתן לא הייתה בפער זמן גדול יותר לאחר ההתראה; במכת ערוב נאמר בהתראה בפירוש (ח', יט) "למחר יהיה האות הזה", ואף הסרת המכה הייתה 'מחר' (שם כה); במכת דבר נאמר במפורש (ט', ה) "מחר יעשה ה' הדבר הזה"; במכת ברד נאמר במפורש (ט', יח) "הנני ממטיר כעת מחר ברד"; במכת ארבה נאמר במפורש (י', ד) "הנני מביא מחר ארבה בגבלך".
[16] שאלה זו עוררו מפרשי רמב"ן, בעל 'כור זהב' והרב ח"ד שעוועל.
[17] לשון חזקוני עד כאן (בשינויים קלים) מופיעה בתוספת שישנה בכתב היד היחיד של פירוש ר' יוסף בכור שור, בראש פרק י"ב, ובסופה של התוספת כתוב "הגה"ה". ראה 'פירושי רבי יוסף בכור שור על התורה', מהדורת י' נבו, עמ' קיד בהערת המהדיר בשולי העמוד. במבוא למהדורה זו (עמ' 16), מתחבט המהדיר ביחס להגהות הרבות מסוג זו המופיעות בכתב היד, האם הן משל בכור שור או משל אחרים, ונוטה לדעה שאינן משל בכור שור אלא משל מעתיק מאוחר.
אפשר אפוא שחזקוני נטל את פירושו מאותה הגהה, אם אכן זו עמדה לפניו בתוך כתב היד של פירוש בכור שור שבו השתמש. אולם כיוון שכתב היד היחיד של פירוש בכור שור שיש בידנו הוא כתב יד מינכן 52, ועל פי הקולופון שלו הוא נכתב בשנת ש"ט (1549), אפשר אולי שהדרך הייתה הפוכה – מן החזקוני נכנס הפירוש לתוך כתב היד הזה.
[18] שני טעמים נתן חזקוני למקומה של פרשת החודש: הטעם הראשון בא להסביר מדוע לא הקדים פרשה זו למקומה הראוי ברצף הכרונולוגי, לפני ההתראה על מכת בכורות (ובעצם לפני מכת חושך): "שלא רצה להפסיק בין סדר התראת כל המכות" – כלומר לא רצה להפריע לרצף הסיפור על המכות, שהתראת מכת בכורות שייכת אליו (טעם זה יוסבר בסעיף ז להלן).
הטעם השני בא להסביר מדוע לא ניתן לאחר את פרשת החודש ממקומה הנוכחי: "וגם רצה לפרש על הסדר כל המצוות התלויות בחודש ניסן" – ומצוות אלו הרי מהוות הכנה לקרבן פסח ולמכת בכורות, ולא ניתן לכתוב אותן לאחריה!
[19] בעיוננו לפרשת וארא, סעיף ב, עמדנו על כך שסיפור עשר המכות הוא סיפור אחד, ותיאור כל מכה מהווה 'חוליה סיפורית' בתוך הסיפור הגדול. אף על פי כן כתבנו שם, כי החוליה הסיפורית הבודדת עשויה להיות ארוכה ומורכבת עד שניתן לראות בה מעין סיפור שלם שיש לו מבנה ברור ומאפיינים סגנוניים. כזה הוא תיאור מכת בכורות על שני חלקיו, ועל כן אין אנו נמנעים מלהשתמש במונח 'סיפור' ביחס אליו.
[20] המעיין בפרשת החודש הזה לכם ייווכח שהבנתה אינה תלויה כלל בידיעת הסיפור שלפניה – בהודעת משה לפרעה על מכת בכורות. לישראל ניתנת ההודעה על כך בפסוק יב בסגנון מלא וחגיגי. אף ההפך נכון לומר: הסיפור על מכת בכורות שלם ומובן אף בלא פרשת החודש (שלא כדבריהם של רמב"ן שהובאו בסעיף הקודם ושל ראב"ע שהובאו בסעיף זה).
[21] אמירה זו תלויה כמובן בפרשנותם של פסוקים אלו, והיא נסמכת על מסקנתנו בסעיף ג, לפרשם בדרכם של רשב"ם וראב"ע.
[22] אין אנו משתמשים במונחים המתאימים למכות הקודמות 'ההתראה' ו'המכה עצמה' משתי סיבות: ראשית, ההודעה שמודיע משה על בואה של מכת בכורות אינה בגדר 'התראה' – משה אינו מותיר לפרעה אפשרות להגיב על דבריו, אלא יוצא מעם פרעה בחרי אף, ופרעה גם אינו נדרש בנאום הנוכחי לשנות את דרכו (בניגוד, למשל, להתראה על מכת ארבה). שנית, סיפור מכת בכורות כולל רכיב, המופיע הן במחצית הראשונה שלו והן במחצית השנייה, שאינו כלול לא בהודעה על המכה ולא במכה עצמה – שאילת הכלים. המונחים 'תכנית ומימושה' מתאימים גם לרכיב זה.
[23] שם ה' מופיע כמילה מנחה 7 פעמים גם במכת דבר, ואילו במכות ברד וארבה הוא מופיע 14 פעמים בכל אחת.
[24] המילה 'בכור' מופיעה בכל צד בהקבלה זו ארבע פעמים, ואינה מופיעה עוד בסיפור.
[25] בתיאור ההקבלות התעלמנו מן החלק הראשון בהודעת ה' למשה הכלולה בפסוק א במחצית הראשונה. פסוק זה מהווה כלל, שפירוטו בא לאחר מכן בנאום משה לפני פרעה בהמשך אותה מחצית. לפיכך מקביל פסוק זה הקבלה עניינית לתיאור מכת בכורות במחצית השנייה. ואם כן הדבר, אכן קיימת גם הקבלה ישרה בין שני חלקי הודעת ה' למשה במחצית הראשונה (פסוקים א-ג) לבין התגשמותה בפועל במחצית השנייה.
[26] ר"י אברבנאל הסביר את הצורך להקדים את ההוראה לישראל לפני מכת בכורות, וממילא גם את הקדמתה בכתוב במחצית הראשונה:
באו הפסוקים האלה (- פסוקים ב-ג בעניין שאילת הכלים) במקום הזה, קודם סיפור עניין המכה בפרטיותה (- בפסוקים ד-ח), להודיע למשה מהירות יציאתם אחרי בוא המכה. ולכן צריך קודם בואה לדבר אל העם על השאילה.
[27] פגיעה זו אינה מורגשת כל כך, מפני שבסיפור על מכת בכורות אין כל תאריך.
[28] א. על הרציפות הכרונולוגית והעניינית בין סיומה של מכת חושך לבין ההודעה על מכת בכורות עמדנו בראש סעיף ב.
    ב. לדברי רמב"ן בביאורו לְ-י', ד (דבריו הובאו בסוף סעיף ד) מכת ארבה התרחשה בחודש ניסן, ואם כן פרשת החודש קדמה אף למכת ארבה.
30 אף שמבחינה כרונולוגית צרופה זמנה של פרשת החודש הוא ראש חודש ניסן, הרי עיקר תוכנה נוגע במעשים שיש לעשותם ביום י"ד בניסן בין הערביים ובליל ט"ו בו – בעשיית קרבן הפסח. עשייה זו אכן מגשרת בין הזמן שבו הודיע משה לפרעה על מכת בכורות (ביום י"ד) לבין התממשות המכה בחצות הלילה של ליל ט"ו. נמצא שפרשת החודש מהווה הכנה לאירוע שיתואר אחריה.
31 רק ממש בעת גאולתו, עם סיום הסיפור, נדרש העם לפעולה – לשאול כלים מאת המצרים ולצאת לדרך.
[29] יש לציין, כי אחד ההבדלים הבולטים בין סיפור המכות, הכולל גם את העשירית שבהן, לבין פרשת החודש, הוא בהתייחסות לממד הזמן. בסיפור המכות אין כל תאריכים ואין לדעת מתוכו מהו התאריך של מכת בכורות ושל יציאת מצרים. אולם בפרשת החודש יש לממד הזמן ולתאריכים המדויקים חשיבות עליונה: הזמן הוא המסגרת המקודשת שבתוכה מתרחשים האירועים. קידוש הזמן הוא הסיבה להתרחשותם של האירועים.