סנהדרין דף יד – חידוש הסמיכה

  • הרב ברוך וינטרוב

בדף היומי אנו לומדים על המאמץ העצום שעשו רבותינו זיכרונם לברכה לשימור הסמיכה, מאמץ שהיה כרוך לעתים בסכנת נפשות ממש. כידוע, מאמצים אלו לא צלחו, ולדאבוננו פסקה הסמיכה, ואין אתנו סמוך זה דורות רבים. בעיוננו היום אני מבקש לעסוק בנושא שאינו מופיע בדף היומי גופו, אך מטריד, מן הסתם, את כל העוסק בענייני סמיכה: כיצד ניתן לחדש את הסמיכה?

שאלה זו עוררה פולמוס אדיר בימי רבי יעקב בי רב (מהר"י בי רב), שחי בצפת במחצית הראשונה של המאה הט"ז למניינם והיה רבו של רבי יוסף קארו. הפולמוס סבב בעיקר על דברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין פ"ד הי"א:

"נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם, הרי אלו סמוכים, ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים. אם כן, למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל? לפי שישראל מפוזרין, ואי אפשר שיסכימו כולן, ואם היה שם סמוך מפי סמוך, אינו צריך דעת כולן, אלא דן דיני קנסות לכל, שהרי נסמך מפי בית דין. והדבר צריך הכרע".

לדברי הרמב"ם ניתן לחדש את הסמיכה אם יסכימו על כך כל חכמי ארץ ישראל. אמנם קשה להשיג הסכמה זו בגלל הפיזור של עם ישראל, אך אם תושג – תועיל. על פי דברי הרמב"ם הללו ביקש מהר"י בי רב לחדש את הסמיכה.

בר הפלוגתא הגדול שלו היה רבי לוי בן חביב (מהרלב"ח), פוסק חשוב שחי באותה תקופה בירושלים. מהרלב"ח טען כי לא ניתן לסמוך על דברי הרמב"ם הללו למעשה, שהרי הוא חותם אותם במילים "והדבר צריך הכרע". לדעתו לא ניתן לחדש את הסמיכה אלא בעת הגאולה, כשיבוא אליהו, שהוא עצמו סמוך, ויסמוך אחרים.

שאלה זו – אם ניתן לסמוך אך ורק מכוח סמוך קודם, או שמא הסכמת כל החכמים בארץ ישראל מועילה – תלויה בהבנת מהות הסמיכה. מהרלב"ח הבין ששלשלת הסמיכה יונקת את כוחה מגבוה: הקב"ה הסמיך את משה כשנתן לו את התורה, משה מסרה ליהושע וכו'; לכן לא תיתכן סמיכה אלא בידי סמוך. הרמב"ם ומהר"י בי רב אחזו, כנראה, בהבנה אחרת. לדעתם הסמוכים הם שלוחיו ונציגיו של עם ישראל כולו לפירוש התורה; התורה ניתנה לעם ישראל כולו, ומשה היה שלוח העם, ולא רק שלוח ה'. על פי תפיסה זו, הסמיכה יונקת את כוחה מן העם, ולכן אף אם יאבדו כל הסמוכים, העם יכול לחדש את הסמיכה אם יסכימו על כך.

בסופו של דבר סמך מהר"י בי רב את רבי יוסף קארו עם עוד כמה מתלמידיו. ודומה כי אף אם חכמי דורו לא קיבלו את דעתו, וסמיכתו לא הועילה, מכל מקום ספר שולחן ערוך שחיבר רבי יוסף קארו נתקבל על ידי כלל ישראל כספר 'סמוך' לכל דבר. ומעניינים בהקשר זה דברי החזון איש באיגרותיו (איגרת מא):

"ההוראה המקובלת מפי רבותינו אשר מפיהם אנו חיים כמו מרן הבית יוסף... היא הוראה מקוימת כמו מפי סנהדרין בלשכת הגזית".