סנהדרין דף י – מיתה ומלקות

  • הרב אביהוד שורץ

במשנה דף ב ע"א נחלקו רבי ישמעאל וחכמים כמה דיינים מוסמכים לענוש במלקות: לדעת חכמים די בבית דין של שלושה, ואילו רבי ישמעאל סבור כי רק בית דין של עשרים ושלושה יכול להלקות. הגמרא דף י ע"א מביאה שני הסברים לשיטת רבי ישמעאל. אביי אומר שרבי ישמעאל למד גזרה שווה: המחויב מלקות נקרא "רשע" (דברים כ"ה, ב), ובמקום אחר (במדבר ל"ה, לא) התורה מכנה "רשע" את המחויב מיתה. רבא, לעומתו, מבאר את שיטת רבי ישמעאל מסברה:

"מלקות במקום מיתה עומדת".

דומה שהזיקה שבין מיתה ומלקות יכולה להתבאר בשתי דרכים. ניתן להסביר שההלקאה היא סכנת נפשות. אמנם ההלכה (המובאת בסוגייתנו) היא שיש לאמוד את הנידון ולקבוע כמה מלקות יוכל לסבול; אך בד בבד ההלכה קובעת שאם מת הלוקה מחמת המלקות, אין המלקה חייב גלות, לפי שהכה ברשות (עיין משנה מכות פ"ב מ"ב ופ"ג מי"ד).

דרך שנייה להבנת טיב הקשר שבין מיתה ומלקות נוגעת לאופי הענישה: ענישה פיזית, ולא ענישה ממונית. לפי גישה זו, עצם הפגיעה הגופנית שקולה כנגד מיתה, אף אם אין נשקפת ללוקה סכנת חיים ממשית. אפשר שכך יש לפרש את ההווה-אמינא בכתובות לז ע"ב, שאם עבר אדם עברה שחייבים עליה מלקות ועברה שחייבים עליה מיתה, ניתן לקיים בו את שני העונשים, משום שזוהי "מיתה אריכתא".

את הדרך הראשונה הציעו התוספות בסוגייתנו (י ע"א, ד"ה מלקות). הדרך השנייה עשויה להתאים לפירוש רש"י:

"דכיון דעבר על אזהרת בוראו, ראוי הוא למות, ומיתה זו קנס עליו הכתוב, והרי הוא כאחת מן המיתות".

לדעת רש"י, מלקות הן 'בחינת מיתה'. ומסתבר שהצד השווה שבשני העונשים הוא אופיים הגופני.

לסיום נזכיר תמיהה שתמהו רבים ממפרשי הרמב"ם על פסקוֹ בנושא, וזה לשונו:

"כשם שמצוה להמית את המחוייב מיתה, כך מצות עשה להלקות את המחוייב מלקות, שנאמר 'והפילו השופט והכהו לפניו' (דברים כ"ה, ב). ואף על פי שמלקות בשלשה, במקום מיתה היא עומדת" (הלכות סנהדרין פט"ז ה"א).

כיצד הביא הרמב"ם בתוך פסקוֹ כחכמים את הנימוק "מלקות... במקום מיתה היא עומדת", האמור בסוגייתנו בביאור דעתו של רבי ישמעאל?!

ייתכן שנוכל להסביר את דברי הרמב"ם על פי חקירתנו. רבי ישמעאל מצריך בית דין של עשרים ושלושה משום סכנת הנפשות שיש במלקות. חשש זה אינו מתקבל להלכה, ועל כן אין צורך בעשרים ושלושה. אבל הדמיון המהותי בין מלקות ומיתה מוסכם על דעת הכל (אלא שנחלקו אם יש בו כדי להצריך בית דין של עשרים ושלושה), כלשונו: "כשם שמצוה להמית כך מצוה להלקות". ועדיין צריך עיון עד כמה מתיישבים הדברים עם מרוצת הסוגיה.