סנהדרין דף לב – דרישה וחקירה בדיני ממונות לפני התקנה ולאחריה

  • הרב שמואל שמעוני
"אמר רבי חנינא: דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר 'משפט אחד יהיה לכם' (ויקרא כ"ד, כב). ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה? כדי שלא תנעול דלת בפני לוין" (לב ע"א).
הרמב"ם (הלכות עדות פ"ג ה"א) פסק כרבי חנינא, אך הוסיף (שם ה"ג):
"אף על פי שאין עדי ממונות צריכין דרישה וחקירה, אם הכחישו העדים זה את זה בדרישות או בחקירות – עדותן בטילה; ואם הכחישו העדים זה את זה בבדיקות – עדותן קיימת".
לעומתו כתב הראב"ן (בתשובות בתחילת הספר, סימן מ"ג): "וכיון דלא בעינן דרישה וחקירה, הוי חקירה כבדיקה". [על ההבדל שבין דרישות וחקירות לבין בדיקות ראה במשנה להלן ריש פרק חמישי (דף מ ע"א) ובמפרשים שם.]
לפנינו מחלוקת על אודות מעמדן של דרישות וחקירות שנעשו לאחר התקנה: האם הן משמרות את מעמדן כנקודות היסודיות של העדות, ולכן הכחשה בהן פוסלת את העדות, או שמא מאחר שנתקנה התקנה, הריהן נידונות כהוספות לא-הכרחיות, ואין הכחשה בהן פוסלת?
בעל שו"ת חמדת שלמה (אבן העזר נ"ב, ב) מביא בשם נתיבות המשפט, שעדות ממונות בלא דרישה וחקירה היא עדות מדרבנן בלבד: "דכיון דמדאורייתא בעי דרישה וחקירה, לא הוי עדות דאורייתא, ואין כאן עדות רק מדרבנן". על פי גישה זו, מסתבר שכאשר העדים מפרטים פרטים מענייני דרישות וחקירות, הריהם יוצרים בזה עדות דאורייתא, ומעתה יש לדון את עדותם על פי הכללים של עדות דאורייתא.
החמדת שלמה עצמו חלק על הנתיבות, וזה לשונו:
"דודאי לפי דין תורה, דאין מקבלין עדות בלא דרישה וחקירה, דודאי כן ראוי להיות דרישה וחקירה כדי לעמוד על עיקר אמיתת הדבר, וכל זמן שלא נחקרה עדותן יכולים לומר 'מבודים היינו', ועל כורחנו עדיין לא הוי עדות כלל, ואין דנין על פיהם, ויכולים להיות חוזרים ומגידים. אבל עכשיו דתקנו חכמים לקבל העדות בלא דרישה וחקירה ולסמוך על דבריהם, נראה פשוט אם העידו שקר עברו על 'לא תענה' ונפסלו לעדות; על כן יש לומר דהוי עכשיו אפילו עדות דאורייתא, ושוב אינו יכול להיות חוזר ומגיד מדאורייתא".
נראה מדבריו שהעדות מוגדרת כעדות שלמה מדאורייתא כאשר נעשה כל מה שהיה צריך להיעשות; ומשביטלו חכמים את הצורך בדרישות וחקירות - הרי העדות שלמה מבלעדיהן. הווה אומר: התקנה שינתה את הגדרת היחידה שהתורה רואה כעדות. מסתבר שגם לפי גישה זו, מכיוון שהתורה רואה בדרישות ובחקירות חלק מהגרעין המגדיר את העדות, אם בחרו העדים לעמוד בעדותם על פרטים אלו והכחישו זה את זה, העדות פסולה, משום שיש הכחשה בגרעין שלה.
אולם ייתכן שיש מקום לגישה אחרת, ולפיה אף מדאורייתא אין הדרישות והחקירות מלב העדות, אלא מצוה המוטלת על הדיינים להוסיף מאמץ מיוחד להגיע לחקר האמת. כך משתמע מדברי הרמב"ם בספר המצוות (עשה קעט):
"שצונו לחקור עדות העד ולדרוש אותו היטב, ואחר כך נשפוט הדין ונחייב האמת... כדי שלא נפסוק הדין בתחילת דבור במהירות והמית הזכאי".
ועיין עוד בתוספות בפסחים יב ע"א, ד"ה באיזה, שנראה מדבריהם שגם כשיש חיוב דרישה וחקירה, העדים מנועים מלחזור בהם עוד בטרם נדרשו ונחקרו (ודלא כעמדה הרווחת בראשונים [בעקבות התוספתא בסנהדרין פ"ו ה"ו], שדין "כיוון שהגיד אינו חוזר ומגיד" חל רק לאחר דרישה וחקירה) – משמע שהגדת העדות שלמה גם בלא דרישה וחקירה. לפי גישה זו, בהחלט מסתבר שמשביטלו חכמים את הצורך בדרישה וחקירה, שוב אין להן מעמד ייחודי, והכחשה בהן היא כהכחשה בבדיקות, כדברי הראב"ן. אמנם סתירה ברמב"ם אין כאן, כי אין מניעה לומר שגם לאחר התקנה, הכחשה פנימית בזמן ובמקום היא סתירה יסודית מדי בעדות, שפוסלת אותה ללא תקנה.
להרחבה:
ראה חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם, הלכות עדות פ"ג ה"ד [הגר"ח מסתמך על טעות דפוס מצערת שנפלה בש"ך סימן ל' ס"ק ו – שנדפס בו "רמב"ן" במקום "ראב"ן" – ותולה את המחלוקת עם הרמב"ם במחלוקת אחרת שבין הרמב"ם לרמב"ן].