"'יומת המת' (דברים י"ז, ו) – עד שיתיר עצמו למיתה" (מא ע"א).
היד רמ"ה על אתר מציע שני פירושים בהבנת הלימוד הזה: א. המילה "המת" מיותרת (וכן פירש ר"ח); ב. לכאורה המילה "המת" אינה נכונה, שהרי קודם שהומת אינו מת, לכן צריך לומר שבעצם המית עצמו כבר בשעת העבֵרה, דהיינו שקיבל עליו את עונש המיתה (וכן כתב רש"י).
נראה ששני לימודים אלו משקפים הבנות שונות בדין "עד שיתיר עצמו למיתה". על פי הלימוד הראשון, ההתרה למיתה היא אחד התנאים הנדרשים כדי לגזור דינו של אדם למיתה: אין דנים למיתה אלא מי שעשה את העבֵרה בהכרה שזה עונשה. מסתבר שעל פי הבנה זו ההתרה למיתה היא מגדרי ההזדה: עשייה מרשעות ומרצון למרוד. על פי ההבנה השנייה, לעומת זאת, ההתרה למיתה אינה גדר במעשה העבֵרה הראוי לעונש מוות, אלא היא מן העונש: היא מגדירה את האדם כבן מוות עוד בטרם נגזר דינו בבית דין (וכן משמע בברכות דף יח ע"ב, עיין שם).
ביסודו של דבר, אלו שתי תפיסות שונות של מיתת בית דין. לפי התפיסה הראשונה, העונש הוא תגובה לעבֵרה החמורה שעבר הנידון. לפי התפיסה השנייה, העונש הוא הוצאה לפועל של מציאות הקיימת בכוח.
כמובן, ייתכן ששני ההיבטים נכונים. בעולם נשמעות כיום טענות רבות כנגד עונש המוות. בין השאר נטען כי אין כל צידוק להמתת אדם בידי אדם אחר. זוהי טענה כפולה: הן מצד חומרת העונש המוטל על הנענש הן מצד חומרת המעשה של המעניש.
תשובתה של התורה לטענה זו כפולה אף היא. ראשית, לא אדם אחר הוא שנטל את חייו של הנידון, כי אם הוא עצמו; אין בית הדין ממית אלא את מי שהודה כי מעשיו מחייבים מיתה. אשר לטענה השנייה – שאין לאדם זכות להעניש את חברו בעונש מיתה – התשובה היא שפסק הדין מושתת על מציאות עמוקה שגילה לעינינו נותן התורה, שעבֵרות מסוימות מרוקנות מתוכן את חייו של העושה אותן, ואם כן - בית הדין רק מוציא לפועל מציאות הקיימת כבר בכוח (וראה גם ביאורו של האור שמח על הרמב"ם [הלכות רוצח ושמירת הנפש פ"ב ה"ט] מדוע אין רציחה נחשבת עברה שהותרה מכללה אצל בית דין).
על פי זה יובנו דברי הגמרא בהמשך הסוגיה, שארבעים שנה קודם החורבן גלתה סנהדרין מלשכת הגזית, על מנת שלא תצטרך לדון דיני נפשות. ופירש רש"י (על פי הגמרא בעבודה זרה דף ח ע"ב) שכיוון שרבו הרוצחים, לא הספיקה הסנהדרין לדון את כולם. ולכאורה הדבר תמוה: הרי כך נמצאו כל הרוצחים מזוכים! מדוע לא ידונו לכל הפחות את מי שיספיקו?! ונראה שמכיוון שהסנהדרין לא עמדה בעומס, שוב לא חשו הרוצחים שהעונש על מעשיהם מובטח, זאת אומרת: אף על פי שהרוצח התיר עצמו למיתה בפיו, הרי בלבו לא התיר עצמו באמת למיתה. מאחר שבהעדר התרה אמתית למיתה אין זכות מוסרית לדון אדם למיתה, החליטו חכמי הסנהדרין שבמצב זה שוב אין הם יכולים לדון דיני נפשות.