סנהדרין | דף מב | הריגה מחוץ לבית דין

"נגמר הדין, מוציאין אותו לסקלו. בית הסקילה היה חוץ לבית דין, שנאמר 'הוצא את המקלל' (ויקרא כ"ד, יד)" (משנה ריש פרקין, מב ע"ב).

"ובית הסקילה חוץ לבית דין הוה ותו לא? והא תניא: בית הסקילה היה חוץ לשלש מחנות!

אין כדקאמרת, והא דקתני הכי – נפקא מינה דאי נפיק בי דינא ויתיב חוץ לשלש מחנות, עבדינן בית הסקילה חוץ לבית דין, כי היכי דלא מיתחזי בית דין רוצחין; אי נמי כי היכי דתיהוי ליה הצלה" (גמרא שם).

והקשו הראשונים: מה ראתה הגמרא לנמק את דין המשנה? והרי המשנה אומרת בפירוש כי הדין נלמד מפסוק – "הוצא את המקלל"! (ועיין תוספות ד"ה כי היכי, שכתבו שהפסוק לימד רק על ההוצאה מבית הדין, ואילו הגמרא שאלה על ההרחקה ממנו.)

ברם, נראה שאין כאן נימוק גרידא, כי אם שתי הבנות שונות בדין המשנה. על פי הנימוק "כי היכי דלא מתחזי בית דין רוצחין", אין ההוצאה נצרכת מצד עצמה, אלא רק כדי שלא תהא הסקילה בתוך בית דין. ואילו לפי הנימוק "כי היכי דתהוי ליה הצלה", יש צורך במעשה ההוצאה גופו, שיעכב את ההריגה. ובכן, הגמרא חוקרת מה בדיוק נלמד מהפסוק "הוצא את המקלל": האם מה שנלמד הוא שההמתה לא תהיה בתוך בית הדין, או שמא הפסוק מלמד שיש חיוב לעשות מעשה הוצאה.

על פי זה נוכל ליישב עוד קושיה. בהמשך הסוגיה מובאת ברייתא הלומדת מן הפסוק "הוצא את המקלל" שיש להוציא את הנידון אל מחוץ לג' מחנות. והקשה רבנו יונה: הרי במשנה נלמד מכאן שיש להוציא מבית דין! ברם, אם נניח שעיקר דין המשנה הוא במעשה ההוצאה מבית דין, נוכל ליישב שההוצאה מבית דין נלמדת מהמילה "הוצא", המלמדת שיש חיוב לעשות מעשה הוצאה, ואילו דין הוצאה מג' מחנות נלמד מהמילים "אל מחוץ למחנה", ועיקרו: שלא תהא ההמתה בתוך ג' מחנות. הנפקא-מינה תהיה להלכות המעכבות במעשה ההוצאה: בהוצאה מג' מחנות אין כלל חיוב לעשות מעשה הוצאה, ואם מעולם לא נכנס הנידון לתחום ג' מחנות, ניתן להמיתו במקומו; אבל בהוצאה מבית דין יש חשיבות למעשה ההוצאה עצמו, ואם לא ייעשה כהלכתו (כמפורט במשנה), ייתכן שיש לחזור ולהוציאו.

דא עקא, שהסבר זה לא יוכל להלום את לימודו של רב אשי (להלן מג ע"א): "'הוצא את המקלל' – חוץ למחנה לוייה, 'אל מחוץ למחנה' – חוץ למחנה ישראל". אם כן, כיצד למד התנא מהמילה "הוצא" גם את ההוצאה מבית דין? מסתבר שרב אשי נקט כצד הראשון שבחקירת הגמרא: שעיקרו של חיוב ההוצאה מבית דין איננו מעשה ההוצאה, אלא שלא תהא ההמתה בתוך בית הדין (שלא ייראו כרוצחים). מקום מושבה של הסנהדרין הוא בלשכת הגזית, דהיינו בהר הבית, החשוב כמחנה לוייה [ושמא יש לומר שכל בית דין חשוב כמחנה לוייה, לכל הפחות במה שנוגע לדין (כנאמר "א-להים נִצב בעדת א-ל" [תהילים פ"ב, א])]; אם כן, כשם שאין להמית את הנידון בתוך מחנה לוייה, כך אין להמיתו בבית הדין.