דילוג לתוכן העיקרי

סנהדרין דף נו – מצוַת דינים בבני נח

בדף נו ע"ב מובאת מחלוקת אם נצטוו בני נח על הדינים, או שמא זוהי מצוה שנתחדשה לבני ישראל במרה. ויש לשאול: הרי הכול מודים שבני נח נצטוו על הגזל, ואם כן, מה עניינה של מצוַת דינים?
תשובת שאלה זו תלויה במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן. זה לשון הרמב"ם הלכות מלכים ומלחמותיהם פ"ט הי"ד:
"וכיצד מצווין הן על הדינין? חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו ולא דנוהו".
לדעתו, מצוַת דינים מחדשת חיוב למנות דיינים ולייסד מערכת אכיפה.
הרמב"ן (בפירושו למעשה שכם, בראשית ל"ד, יג) הביא את דעת הרמב"ם וחלק עליו:
"ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל. ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן. ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל. ואם לא עשו כן, אינן נהרגין, שזו מצות עשה בהם, ולא אמרו אלא 'אזהרה שלהן זו היא מיתתן' (סנהדרין נז ע"א), ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו".
מצד אחד, הרמב"ן מרחיב ביותר את מצוַת דינים, ולדעתו זוהי מצוה לגבש מערכת חוקים שלמה. מצד שני, הוא מפחית מחומרת עונשהּ וקובע שאין בן נח נהרג עליה, מפני שהיא מצות עשה, ולא לאו.
הרמב"ם והרמב"ן חלוקים אפוא בדבר היחס בין איסור גזל ובין מצוַת דינים. לדעת הרמב"ם, כל דיני הממונות (גנבה, אונאה, דיני שומרים וכו') בכלל איסור גזל, ומצוַת דינים מטילה על בני נח אחריות לענוש את מי שעבר עבֵרה; ואם לא עשו כן, הריהם שותפים לאותה עברה ונהרגים עליה. הרמב"ן, לעומת זאת, מבין שאיסור גזל כולל רק גזל במובן הצר של המושג, ואילו מצוַת דינים מחייבת גיבוש של מערכת חוקים ממוניים, ובכללה גם הושבת דיינים. על כן רואה הרמב"ן מצוה זו כמצוַת עשה בלבד, ולדעתו אין בן נח נהרג עליה. (לעניין חיוב מיתה על מצוַת דינים עיין להלן ריש דף נט ע"א, "דינין... קום עשה ושב אל תעשה נינהו"; ונראה שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן בהבנת דברי הגמרא שם, ואכמ"ל.)
לסיום נעיר כי ייתכן שמחלוקת הרמב"ם והרמב"ן משתקפת כבר במחלוקת המדרשים בסוגייתנו מניין נלמדת מצוַת דינים. הדורשים מן התיבה "א-להים" לומדים מן הפסוק "וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים" (שמות כ"ב, ז), כלומר לדעתם זוהי מצוה למנות דיינים. ואילו הדורשים מן המילה "ויצו" לומדים מן הפסוק "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט", כלומר זוהי מצוה על דרך משפט בכלל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)