סנהדרין דף נז – בן נח שהרג בשגגה

  • הרב ברוך וינטרוב
הגמרא בדף נז דנה אם יש מקרה של שפיכות דמים שהיה מקום לראותו כשפיכות דמים שאינה גמורה, ואף על פי כן בן נח נידון בו למיתה. רש"י (ד"ה כיוצא בו גבי שפיכות דמים לא תנא) כותב שהגמרא לא הביאה דין רוצח בשגגה משום ש"שופך דם בשוגג שפיכות דמים גמור הוא, אלא רחמנא חס עליה"; משמע מדבריו שבן נח שהרג בשוגג חייב מיתה.
היד רמ"ה הרגיש בדברי רש"י הללו וחלק עליהם. לדעתו, גוי שהרג בשוגג פטור. עם זאת, הרמ"ה עצמו מציין כי הראיה החזקה ביותר לשיטת רש"י היא שבן נח נהרג אף בלא התראה; ההבנה הפשוטה היא שהתראה ניתנה להבחין בין שוגג למזיד, ואם אין צורך בהתראה, ניתן להסיק שגוי חייב מיתה גם על עבֵרה בשוגג. [יש להעיר כי ראיה זו מתאימה למונח "שגגה" בכל התורה כולה – דהיינו אי-ידיעת האיסור – אך לא למונח "רוצח בשוגג" במובן של הריגה ברשלנות (ראה דברים י"ט, ה). ועיין הסוגיה על חיוב גלות בגוי שהרג בשגגה, מסכת מכות דף ט.]
אף על פי כן, דברי רש"י נראים קשים ביותר: כיצד ייתכן להרוג אדם על עבֵרה בשוגג?
הרב מרגליות מבאר בספרו מרגליות הים (נז ע"א אות ז) שמאחר שבני נח נצטוו רק מצוות שכליות, עליהם להבין מצוות אלו, לדעתן ולקיימן אף בלא התראה. אבל תשובה זו מעוררת מאליה שאלה אחרת: אם כן, למה ישראל שהרג את הנפש בשוגג פטור? מדוע לא נאמר שהיה עליו לדעת שהדבר אסור, מפני שזוהי מצוה שכלית? רש"י עצמו עמד על ההבדל שבין גוי ויהודי לעניין זה וכתב שעל היהודי "רחמנא חס". אך תשובה זו חסרה: מדוע לא יחוס הקב"ה גם על גוי שהרג בשוגג?
ננסה ליישב שאלה זו באמצעות תשובה לשאלה אחרת ששאל הרב מרגליות (נו ע"א אות כה): כיצד ייתכן שבני נח לא נצטוו במצוה היסודית ביותר – האמונה במציאות ה', ממציא כל הנמצאים? דומני שהתשובה פשוטה: בני נח אכן אינם מצווים להאמין במציאות ה'; אסור להם לעבוד עבודה זרה או 'לברך' את השם, אך אין להם מצוה להאמין בו.
זהו הבדל יסודי בין מצוות ישראל לבין מצוות בני נח. המצוה הראשונה שמנה הרמב"ם בספר המצוות – הלוא היא הדיבר הראשון בעשרת הדיברות – היא המצוה להאמין במציאות ה', והיא היסוד לכל המצוות האחרות שנצטוו ישראל. אצל הגויים, לעומת זאת, תוקף המצוות אינו נובע מציווי הא-ל, אלא מן השכל.
לפיכך הפטור של אי-ידיעה כלל אינו שייך בבן נח. מי שאינו משתמש בשכלו, יעבור בוודאי על מצוות בני נח, וההימנעות משימוש בשכל אינה גורם מקל, אדרבה, היא חלק מחומרת העברה. מקור תוקפן של מצוות ישראל, לעומת זאת, איננו השכל האנושי אלא הציווי הא-לוהי, ומוקד העבֵרה עליהן איננו ההליכה כנגד השכל אלא המרידה בציווי. לכן אי-ידיעת הציווי מקטינה מאוד את חומרת העבֵרה, וזו הסיבה שחס רחמנא על ישראל העובר בשוגג.