סנהדרין | דף פא | דין כיפה

שתי המשניות הראשונות בדף פא ע"ב מביאות את דין "מכניסין לכיפה" בניסוחים שונים, שלפי הגמרא משלימים זה את זה: "נותנין לו לחם צר ומים לחץ עד שיוקטן מעיינו, והדר מאכילין אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת". המשנה מונה שני מצבים שדין זה נוהג בהם: מי שלקה ושנה וההורג נפש שלא בעדים (הגמרא מציעה תרחישים שונים שבהם יש שני עדים, אלא שאין הם ממלאים את כל התנאים הנחוצים לעדות פורמלית בבית דין).

הר"ן על אתר מעלה שאלה יסודית בדבר מקורו וטיבו של דין כיפה:

"יש לדקדק בזו ובכל השנויין במשנתינו בכיפה ובקנאין פוגעין בו, אם הם מתקנת חכמים, כענין שאמרו (לעיל מו ע"א) 'בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה', או אם הם הלכה למשה מסיני..."

בעיוננו לדף מו הזכרנו את דברי הר"ן בדרשותיו (דרוש יא), שהכוח שיש לבית דין להכות ולענוש שלא מן התורה - מקורו בסמכות משפט המלך. בסוגייתנו הר"ן מתלבט אם גם דין כיפה הוא 'מילוי פִּרצה' הנתון לסמכות המלך, או שמא הוא מדיני העונשין של התורה, אלא שמדובר במסלול צדדי וגמיש יחסית בתוך דינים אלו.

רש"י (ד"ה והיכא רמיזא) הכריע במפורש בשאלה זו: "ודאי הלכה למשה מסיני היא הך עונש דכיפה". וכן נקט גם הר"ן עצמו:

"ומשמע ודאי דהלכה למשה מסיני... דטעם 'מכין ועונשין' ליתיה אלא לצורך שעה למראית הבית דין, אבל לעשות תקנה קבועה אין לנו, שאין נביא רשאי לחדש דבר ומצוה עולמית, וכל שכן לחדש מיתה למי שאינו מחוייב לה תקנה עולמית".

הר"ן מצמצם את היקפה של הענישה מכוח משפט המלך וטוען כי אין בכוחה לתקן תקנה קבועה, ובוודאי שלא לחייב מיתה על זה הדרך, אלא רק לפתור משברים במקום ובזמן מוגדרים. דין כיפה נקבע במשנה לדורות, והר"ן מסיק מכך שמדובר במסלול ייחודי בתוך דיני הענישה של התורה.

לעומתו, הריב"ש בתשובותיו (סימן רנ"א) כתב שדין כיפה הוא אחת מסמכויות בית הדין לדון משום מיגדר מילתא ולענוש שלא על פי דין תורה, עיין שם.

והנה, בסוגייתנו ביאר רבינא שתנא קמא ואבא שאול נחלקו אם כיפה צריכה התראה. במבט ראשון היה ניתן להציע שמחלוקת זו משקפת את שתי התפיסות הנזכרות בדין כיפה: אם הוא מדיני העונשין של תורה, דרושה התראה, ואם לאו, אין צורך בהתראה. ואולם, מלבד שלהלכה הוכרע כתנא קמא, הנה בגמרא על המשנה השנייה מובאת באין חולק דעת שמואל, שההורג נפש שלא בהתראה נידון בכיפה; ואף מעמדה של ההתראה שמחייב אבא שאול צריך עיון נוסף, ואין כאן מקומו.

עוד יש לעיין בכמה עניינים אחרים שעשויים להיות קשורים למחלוקת הר"ן והריב"ש:

א. הרב ראובן מרגליות מביא בספרו מרגליות הים (אות ד) את דברי החמדת ישראל, שדייק מלשון המשנה "מי שלקה ושנה, בית דין מכניסין אותו לכיפה", שאותו בית דין שהלקה – דהיינו בית דין של שלושה (כדעת תנא קמא [לעיל ב ע"א], שהלכה כמותו) – הוא שמוסמך גם להכניס לכיפה, ואין צורך בבית דין של עשרים ושלושה. אם דין כיפה הוא מדיני נפשות של תורה, מסתבר שצריך בית דין של עשרים ושלושה, ודיוק זה מטה אפוא לדעת הריב"ש.

ב. עוד הביא מרגליות הים (לעיל עט ע"ב אות ח) את ספקו של הגר"מ אריק (שו"ת אמרי יושר, חלק ב סימן קפ"ז) במי שהרג בידיים אדם שנידון לכיפה, אם חייב מיתה כרוצח, או שמא פטור כדין מי שהרג גברא קטילא. ונראה ברור שספק זה תלוי בחקירתנו: אם כיפה היא מעונשי בית דין, הרי הנידון לכיפה הוא כשאר חייבי מיתות בית דין; אך אם אין זה דין דאורייתא, כי אם ענישה שעונש בית הדין שלא על פי דין תורה, אין בכוחו להגדיר את הנידון כגברא קטילא.