ספורנו

  • ד"ר אביגיל ראק
פרשני המקרא
שיעור מספר 24
ספורנו
 
א. הקדמה
ר' עובדיה ספורנו (1475-1550) נולד סמוך לעיר ברטינורו באיטליה, בה רכש, כנראה, את רוב ידיעותיו התורניות. כשבגר עבר והתיישב ברומא, בה השתלם במקצועות כלליים, וביניהם פילוסופיה, בלשנות מתמטיקה ורפואה, שהייתה מקצועו העיקרי. בשנת 1501 הוא קיבל תואר דוקטור.
ר' עובדיה ספורנו לא היה מבוסס כלל מבחינה כלכלית, ואת קיומו ברומא מימן אחיו חננאל.[1] ספורנו העביר שיעורים פרטיים במקצועות בהם היה בקי, ובמהרה הפך למורה מבוקש הן אצל היהודים והן אצל הגויים. משכילים גויים ביקשו ממנו שילמד אותם עברית ודקדוק עברי.[2] ברומא התמסר ספורנו לענייני הקהילה. הוא לימד תורה לקהילה במשך קרוב לשלשה עשורים. בשנת 1524 הגיע דוד הראובני[3] לרומא, ונפגש עם ספורנו. בשנת 1525, עזב ספורנו את רומא והחל לנדוד, עד שהתיישב בסופו של דבר בעיר בולוניה (מקום מושבו של אחיו). בעיר זו יצא שמו למרחקים כמומחה לרפואה וכתלמיד חכם עצום.[4] ספורנו היה חבר בבית הדין של הקהילה, ועמד בראש הישיבה במקום. הוא גם השקיע מאמצים רבים בייסוד בית דפוס עברי, אשר בו הודפסו לא מעט מחיבוריו.
מלבד הפירוש שחיבר לחמשת חומשי תורה, חיבר ספורנו פירוש לספרים נוספים: יונה, חבקוק, זכריה, שיר השירים, קהלת, איוב ותהלים, אשר ברובם נידונים נושאים פילוסופיים.
ספרים נוספים של ספורנו הם "כוונת התורה" ו"אור עמים". "כוונת התורה" הוא מעין תוספת לפירושו לתורה, ובו ספורנו מבאר את מטרת התורה וסיפוריה. "אור עמים" הוא חיבור פילוסופי. שני ספרים אלו נועדו לחזק את יסודות האמונה בקרב עם ישראל. כמו כן, חיבר ספורנו ביאור למסכת אבות וספר דקדוק עברי.
 
ב. הרקע לכתיבת הפירוש וקהל היעד שלו
בהקדמתו של ספורנו לפירושו לתורה, הוא מתאר את מניעיו לחיבור הפירוש לתורה. הוא התעורר "לתבוע עלבונה של תורה" בעקבות טענות שונות של יהודים שניסו להפחית מערכה של התורה, כגון טענות שהתורה אינה כתובה כסדר, ובעקבות ביאור שגוי למילות התורה.
יש מקום להשערה כי הרקע לטענות מסוג זה הוא התפתחות ההומניזם של הרנסאנס באיטליה במאה ה-15.[5] בעקבות התפתחות ההומניזם, התגברה ההתעניינות בהיסטוריה, בבלשנות ובספרות. בתחום הספרות, הדגישו ההומניסטים את אמנות הכתיבה, ועל כן דווקא בתקופה זו מועלות תמיהות לגבי העדר סדר כרונולוגי ומבנה הגיוני לתורה, וביקורת לגבי משפטים בלתי מובנים. ספורנו כותב, בהמשך דבריו שם, שקשה ליהודים בני דורו להשיב לטענות אלו כיוון שהם טרודים בפרנסתם ובצרותיהם, ואין להם פנאי ללמוד תורה. אשר על כן, הוא החליט לקחת על עצמו את המשימה של כתיבת פירוש לתורה שיהיה נגיש לאותם יהודים עסוקים, ושיענה על השאלות שמקשים בני דורו. לטענתו, פירושי קודמיו לא מספקים, כיוון שלעיתים דבריהם אינם מובנים, ולעיתים תשובתם איננה מספקת. הטענות הנ"ל נגד התורה גורמות לחילול השם, ולשם מניעתו ספורנו כותב את פירושו.[6]
קהל היעד של פירוש ספורנו, אפוא, הוא יהודים משכילים אשר אין להם פנאי ללימוד מעמיק של התורה. על כן, ספורנו לא רואה צורך לבאר כל פסוק ופסוק, אלא הוא מבאר רק את מה שהוא סבר שיועיל לבני דורו, כאשר פירושי קודמיו אינם מספקים. כמו כן, הפירוש ברור, ונטול פלפולים או דיונים ארוכים.[7]
 
ג. הגותו ההומניסטית של ספורנו
ספורנו הוא אחרון הפילוסופיים היהודים בימי הביניים, אך פירושו לתורה אינו פירוש פילוסופי, אלא פירוש פשטי. עם זאת, ניתן למצוא בפירושו רמזים לחשיבתו הפילוסופית. דוגמא מובהקת לכך ניתן לראות בתפיסתו את האדם ותפקידו בעולם. נראה כי ספרונו ייחס חשיבות רבה למעמד האדם, על רקע תופעת ההומניזם, שצברה תאוצה בתקופת ספורנו. העקרון המנחה של ההומניזם בתקופה זו היה מרכזיותו ועליונותו של האדם בבריאה, אשר מטילות על האדם לשאוף לשלמותו האישית. ספורנו מקבל את תורות ההומניזם (כפי שנראה בהמשך), אך מעניק להן פרשנות יהודית: הוא מסכים כי האדם הוא הנברא העליון, אך הוא מדגיש שהא-ל נשגב מן האדם. כמו כן, הוא מסכים כי על האדם לשאוף להשלים עצמו, אך שלימות זאת איננה מוגדרת על ידי האדם, אלא על ידי הקב"ה.
אחד המקומות בהם מתייחס ספורנו לנושא זה הוא פירושו ל"צלם אלוקים" (בראשית, א', כ"ז) בו נברא האדם. לדעתו, משמעות המילה "אלוקים" בביטוי "צלם אלוקים" איננה הקב"ה, אלא ישויות רוחניות טהורות, ו"צלם" פירושו פוטנציאל: מהותו הייחודית של האדם היא ביכולת שלו לממש את הפוטנציאל הרוחני שלו.[8] במספר מקומות ספורנו מדגיש כי כל המין האנושי נשגב, ולא רק עם ישראל (עיינו פירושו לשמות י"ט, ה'; דברים ל"ג, ג). אחד המקומות הבולטים מהם ניתן ללמוד על ערכו של האדם בעיני ספורנו הוא פירושו לפסוק "לנוכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, למען יברכך ה' אלוקיך..." (דברים, כ"ג, ג'). ההבנה המקובלת בפסוק היא שאסור להלוות ליהודי בריבית אך מותר להלוות לנכרי (עיינו, למשל, רש"י במקום), ובשל ההמנעות מהלוואה בריבית ליהודי ה' יברך את עם ישראל. מכך ניתן להבין שהתורה ממעטת בערכו של הגוי. ספורנו ביאור פסוק זה בפירוש מדהים בחדשנותו:
"לנכרי תשיך" - תתן לו הרִבית אם התנית עמו, ולא תבגוד.
"למען יברכך" - כשלא תבגוד בנכרי ולא תחלל את השם.
לדעת ספורנו, הפסוק לא עוסק בלקיחת ריבית מגוי, אלא להפך - בתשלום ריבית לגוי: אם יהודי לווה מגוי והתחייב לשלם לו ריבית, עליו לעמוד בהתחייבות זו. העמידה בתשלום הריבית תמנע חילול ה', ובשל כך ה' יברך את עם ישראל.
ההומניזם רואה את תכלית הקיום של האדם בעולם הזה, ושאיפות האדם צריכות להיות מיצוי מקסימלי של העולם הזה. נראה כי על רקע זה מדגיש ספורנו במספר מקומות את מרכזיות השכר בעולם הבא (עיינו פירושו לשמות, כ' יב; דברים כ"ו, יט, וְל"א כ')
 
ד. פרשנות ספורנו על רקע גירוש ספרד
ספורנו חי בעיצומו של גירוש ספרד ובדור שלאחר הגירוש. על רקע אירועים אלו ניתן להבין דגשים מסויימים בפירושו וסטיות מהותיות מביאור על פי פשוטו של מקרא. בחלום הסולם של יעקב (בראשית, כ"ח, י - כב) יעקב מתברך "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (יד). את חלקו הראשון של הפסוק, "והיה זרעך כעפר הארץ", מבאר ספורנו לא כברכה של ריבוי הזרע, דהיינו שעם ישראל יהיה מרובה כריבוי העפר, אלא כמצב של שפלות, דהיינו שעם ישראל יהיה משופל עד עפר, ואחרי מצב זה תבוא הגאולה:
אחר שיהיה זרעך כעפר הארץ...וזה שיהיו בתכלית השפלות אז תפרוץ בארץ אשר אתה שוכב עליה... כי אמנם תשועת האל העתידה תהיה אחר רב שפלות ישראל ההוה היום בגלותם אשר כמוהו לא נהיה, כמו שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין צח.) אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר, חכה לו, שנאמר "כי יבא כנהר צר", וסמיך ליה "ובא לציון גואל" (ישעיהו, נ"ט, יט - כ).
בולטת כאן מגמתו של ספורנו לנחם את בני דורו לאחר המשבר הקשה של גירוש ספרד. הוא רואה את גלותו כקשה מכל הגלויות, אשר הגאולה ממנה וודאית.[9]
ניתן למצוא בפירושו התייחסות מרומזת לאינקוויזיציה ולגירוש ספרד בביאורו לפסוק "ויצב שם מזבח ויקרא לו א-ל אלוקי ישראל", שנאמר על יעקב בבואו לשכם:
"ויקרא לו א-ל אלוקי ישראל". קרא לו בתפלתו את האל יתברך לאלוקים...זה כשיהיה הוא ישראל שלא יוכלו אומות העולם להעבירו על דעתו ועל דעת קונו...
 (ספורנו לבראשית, ל"ג, כ).
ברור שספורנו כאן מבאר פסוק זה על רקע תקופתו, שהרי לא סביר שיעקב יבקש בתפילתו שאומות העולם לא יוכלו להעבירו על דעת קונו. ככל הנראה, ספורנו רומז לסכנות הנשקפות לבני דורו, ועליהן יש להתפלל "שלא יוכלו אומות העולם להעבירו על דעת קונו".
במקום אחר מציג ספורנו את הסכנה שבריכוזיות דתית - ריכוזיות כזו יכולה להיות מסווה להשתלטות פוליטית, ונראה שספורנו רומז על הסכנה שבהשתלטות הדת הנוצרית על השלטון הפוליטי, כפי שאירע בתקופתו:  
"ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם". "נעשה שם" - עבודה זרה שתהיה במגדל, ויצא בכל המין האנושי שם גובה מקומה וגודל עירה, באופן שתחשב אלהי האלהים אצל כל בני האדם, ואליה ידרשו כלם. והכונה בזה היתה שהמולך על אותה העיר ימלוך על כל המין האנושי... והנה אלה היו עם אחד בענין הדת, כי היו כלם מסכימים בדעת אנשי הצא"בה, ועם זה היה כלם מסכימים בלשון: " ועתה לא יבצר מהם". אם כן אין מונע להם מהשלים כונתם ותהיה אותה עו"ג[10] אשר יבחרו כללית לכל מין האדם, ולא יפנה אחד מהם לדעת את הבורא יתברך ולהבין כי יוצר הכל הוא. והפוך זה יקרה כשתהיה מחלוקת בענין האלהי הנכר, כי כל אחת מהנה תחשוב שיש אלהי האלהים שכל האלוהות מסכימים לדעתו, ובו ישלם סדרם וסדר המציאות, כאמרו "כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים" (מלאכי, א', יא).
(ספורנו לבראשית, י"א, ד- ו).
במהלך פגישתו של יעקב עם עשיו אחרי חזרת יעקב לארץ ישראל (בראשית ל"ב, ג - ל"ג יז), יעקב עושה מאמצים רבים כדי לרצות את עשיו. ספורנו משבח את התרפסותו של יעקב בפני עשיו, ורואה בכך סמל לעתיד - עם ישראל יכנע בפני אומות העולם, וכך יוכל לשרוד את הגלות. לדעתו, אילו בימי בית שני עם ישראל היה מתרפס בפני אספסינוס, במקום למרוד בשלטון הרומאים, הבית לא היה נחרב:
נהפך לבו[11] כמו רגע בהכנעותיו של יעקב, כעניננו בגלות עם בני עשו האומר בגבהו "מי יורידנו ארץ" (עובדיה, א', ג),[12] והורה שנהיה נמלטים מיד חרב גאותו בהכנעה ומנחה...הן לו עשו כן בריוני בית שני לא היה נחרב בית מקדשנו כמו שהעיד רבי יוחנן בן זכאי...
(ספורנו לבראשית ל"ג, ד).
לעומת זאת, רמב"ן בפרשנותו לפסוקים אלו נוקט בעמדה הפוכה, בה הוא מבקר את התרפסותו של יעקב:
...ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום,[13] כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים (ספר החשמונאים, א' ח) ומהם שבאו ברומה, והיא היתה סבת נפילתם בידם.
(רמב"ן לבראשית, ל"ב, ד).
את ההבדל התהומי בין שתי התפיסות הללו יש לתלות בתמורות שחלו בעם היהודי בין תקופת רמב"ן לבין תקופת ספורנו. רמב"ן חי מאתיים שנה לפני גירוש ספרד, ובתקופתו לקהילה היהודית היה מעמד מכובד בקרב החברה הנוצרית, ורמב"ן עצמו היה מקורב למלכות. בתוקף מעמדו, רמב"ן מרגיש שלא צריך להיכנע למלכות. אבל ספורנו, שכותב את פירושו שנים ספורות לאחר גירוש ספרד, לא יכול לדבר על עמידה איתנה בפני הנצרות; הדרך היחידה לשרוד בתקופתו היא על ידי ההכנעה וההתרפסות.
 
ה. ענייני מוסר
ספורנו נוהג ללמוד מוסר מפסוקים רבים, אף שאינם מהות הסיפור - לדעתו אין פסוקים מיותרים, ולכן אם צויין פרט מסויים משמע שיש ללמוד ממנו. סיבה אפשרית נוספת לכך היא ההשפעה של ההומניסטים על ספורנו, שכן זרם ההומניזם הדגיש את החשיבות שבהתנהגות המוסרית של האדם. להלן מספר דוגמאות להדגשת המוסר בפירוש ספורנו:
א. כאשר יעקב מגיע לחרן הוא פונה לרועים ואומר להם "הן עוד היום גדול, לא עת האסף המקנה..." (בראשית כ"ט, ז). ספורנו מעיר על כך:
"הן עוד היום גדול" - הצדיק ימאס העוול גם כן אל האחרים...
ב. כאשר הקב"ה פונה אל קין בשאלה "למה נפלו פניך..." (בראשית ד, ו), מבאר ספורנו כך:
...כי כשיש לקלקול איזו תקנה אין ראוי להצטער על מה שעבר, אבל ראוי להשתדל להשיג תקון לעתיד.
ג. התורה מספרת שיוסף כלכל את אחיו במצרים "לחם לפי הטף" (בראשית, מ"ז יב), וספרונו מתייחס לכך:
אף על פי שהיה בידו להרבות להם מזון, נתן להם במדה מספקת. כאמרם ז"ל בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי (תענית יא.).
 
ו. יחס ספורנו לחטאי גדולי האומה
באופן שיטתי, ספורנו אינו מבקר את מעשי האבות. דוגמא אחת לכך היא הערכתו את יחסה של שרי להגר - "ותענה שרי" (בראשית ט"ז, ו). ספורנו מצדיק יחס זה:
כדי שתכיר שהיא משועבדת, ולא תבזה עוד את גברתה, לאות שכן יקרה לכל מבזה ישראל...
כלומר, שרי ענתה את הגר, כדי שהגר תבין היטב את מעמדה בבית אברהם ותמנע מלהתנשא בעתיד. פירושו הוא בניגוד מוחלט לרמב"ן, שלא זו בלבד שביקר את התנהגותה של שרי, אלא שלדעתו התנהגות זו השפיעה לרעה על עתידו של עם ישראל:
חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי.
גם ספורנו, בדומה לרמב"ן, סובר שיש בהתנהגותה של שרי השלכות לעתיד; אך לדעתו מדובר בהשפעה חיובית - "לאות שכן יקרה לכל מבזה ישראל".
דוגמא שנייה ומרחיקת לכת ליחסו של ספורנו לגדולי האמה היא יחסו החיובי של ספורנו למכירת יוסף. נראה כי הוא היחיד מבין מפרשי המקרא שמצדיק את מעשי האחים במכירת יוסף, והוא חוזר על רעיון זה במספר מקומות:
"ויתנכלו אותו להמיתו". שחשבו את יוסף בלבם נוכל להמית, ושבא אליהם לא לדרוש שלומם, אלא למצוא עליהם עלילה או להחטיאם כדי שיקללם אביהם או יענישם האל יתברך וישאר הוא לבדו ברוך מבנים...ובזה הודיע מה היה למו בהיות כלם צדיקים גמורים, עד שהיו שמותם לפני ה' לזכרון,[14] איך נועדו לב יחדו להרוג את אחיהם או למכרו ולא נחמו על הרעה?[15]...והנה הגיד הכתוב כי ציירו בלבם וחשבו את יוסף לנוכל ומתנקש בנפשם להמיתם בעולם הזה או בעולם הבא או בשניהם, והתורה אמרה הבא להרגך כו' (סנהדרין עב.).
(ספורנו לבראשית, ל"ז, יח).
בראשית דבריו מיישב ספורנו את הבעיה הלשונית של "ויתנכלו אותו", שהרי לכאורה צריך להיות כתוב "ויתנכלו אליו" (ראו רש"י שם); לדעתו, פירוש "ויתנכלו אותו להמיתו" הוא לא שאחי יוסף התנכלו אליו, אלא שהם חשבו שהוא רוצה להתנכל להם ולהרגם, או לפחות להחטיאם כדי שיעקב או ה' יענישו אותם. ואם כך, לפי דעתם הם יכולים להרוג את יוסף, שכן "הבא להרגך השכם להרגו".
לדעת ספורנו, ראיה נוספת לכך שהאחים פעלו מתוך הגנה עצמית נמצאת בפסוק "וישבו לאכל לחם" (בראשית ל"ז, כה), המופיע מיד לאחר השלכת יוסף לבור:
...שלא היה כל זה בעיניהם תקלה או מכשול שימנעם מלקבוע סעודתם כמו שהיה ראוי לצדיקים כמותם כשאירעה תקלה על ידם כמו שעשו ישראל אחר שהרגו את שבט בנימין...וזה קרה להם מפני שחשבו את יוסף לרודף שכל הקודם להרגו זכה כשאין דרך להציל הנרדף בזולת זה.
 
ו. פירושים מקוריים
בפירוש ספורנו ניתן למצוא גם פירושים מקוריים. שניים מהם כבר ראינו לעיל - הפירוש לגבי "לנוכרי תשיך" והפירוש למכירת יוסף, ונביא כאן עוד שני פירושים מקוריים:
א. בדרכו לחרן, יעקב חולם את חולם הסולם (בראשית, כ"ח, י' - ט"ז), ובעקבות כך הוא נודר נדר:
(כ) וידר יעקוב נדר לאמור אם יהיה אלוקים עימדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש.
(כא) ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלוקים.
(כב) והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים וכל אשר תיתן לי עשר אעשרנו לך.
ברור שמתחילת הנדר ועד סופו של החלק הראשון של פסוק כא ("ושבתי בשלום אל בית אבי") יעקב מתאר את תנאי הנדר, וכך יש להבין פסוקים אלו: "אם יהיה אלוקים עמדי...ואם נתן לי לחם...ואם שבתי בשלום לבית אבי". כמו כן, ברור שפסוק כב ("והאבן הזאת"...) הוא תיאור של התחייבות הנדר, וכך יש להבין פסוק זה: "אז האבן הזאת אשר שמתי מצבה...". אולם, לא ברור כיצד יש להתייחס למשפט שבחלקו השני של פסוק כא, "והיה ה' לי לאלוקים": האם מדובר בהמשך של תנאי הנדר, או שמא מדובר בתחילת התחייבות הנדר. פרשנים רבים התלבטו בשאלה זו (עיינו, למשל, רש"י ורמב"ן)[16], ופירושו של ספורנו לכך מעניין ומקורי. ספורנו מבחין בין שני הכינויים 'אלוקים' ו'הויה' (י-ה-ו-ה), אשר מבטאים התייחסויות שונות של ה' לעולם: שם 'אלוקים' מבטא מידת הדין, ושם 'הויה' מבטא מידם הרחמים. לדעת ספורנו, פסוק זה הוא חלק מהתחייבות הנדר, ומשמעותו היא שיעקב מקבל על עצמו שה' יתייחס אליו במידת הדין במקום במידת הרחמים, אם הוא לא יעבוד את ה' בכל כוחו: "והיה ה'"- מידת הרחמים של ה', "לי לאלוקים" - תהפוך למידת הדין.   
ב. פירוש מפתיע במקוריותו, הוא פירשו של ספורנו לפסוקים בשמות ט"ז, ו - ז:
(ו) ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים.
(ז) ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלונתיכם על ה'.
ההבנה הפשוטה בפסוקים היא כזו: בפסוק ו' משה אומר לבני ישראל שבערב הם ידעו שה' הוציא אותם ממצרים, ובפסוק ז' הוא אומר להם שבבוקר הם יראו את כבוד ה'. אולם, ספורנו מבאר פסוקים אלו בניגוד לחלוקת הפסוקים, ולדעתו יש לקרוא אותם כך:
ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל: ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, ובוקר.
וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלונתיכם על ה'.
לדעתו, בפסוק ו' משה אומר לבני ישראל שעל ידי הגשת ארוחות לבני ישראל בזמנים קבועים, בערב ובבקר, הם יבינו וידעו שה' הוציאם לחלוטין מעבדות ארץ מצרים, שכן עבדים אינם יכולים לאכול בזמנים קבועים, אלא הם אוכלים בכל הזדמנות שהם יכולים.[17] ובפסוק ז' משה אומר להם שהם יראו את כבוד ה'[18].
***
נסיים שיעור זה בברכת הסיום של ספורנו לחיבורו "כוונות התורה":
הנה אלוקניו זה גמל עלינו כל אלה וזולתם כרוב חסדיו הלא הוא אבינו קוינו לו ויושיענו ישמיענו ששון שבע רצון ומלא ברכת ה'. יגביר עלינו חסדו וימלא כבודו את כל הארץ. אמן ואמן.
 
 
 

[1] אולי בשל יחסי "זבולון-יששכר" ששררו בין האחים, הרחיב ספורנו בפירושו לבראשית מ"ט, יג:
"זבולן לחוף ימים ישכון" - ...והקדים זבולן העוסק בפרקמטיא ליששכר העוסק בתורה...כי אמנם אי אפשר לעסוק בתורה מבלי שישיג האדם קודם די מחסורו, כאמרם "אם אין קמח אין תורה" (אבות, ג', יז). וכשיסייע האחד את חבירו להמציאו די מחסורו כדי שיעסוק בתורה, כמו שאמרו בזבולן, הנה עבודת האל יתברך בהשתדלות העוסק בתורה תהיה מיוחסת לשניהם. וזאת היתה כוונת התורה במתנות כהונה ולויה, שיסייע כל העם לתופשי התורה...
[2]   דמות מפורסמת מתלמידיו היא רייכלין יוהן (1455-1520) נוצרי הומניסט, אשר הצטיין בידיעת הלשון העברית. רייכלין היה הראשון להפיץ את השפה העברית בין חכמי הנוצרים בגרמניה ובאירופה, ויסד קתדרות ללימוד עברית בבתי המדרש הגבוהים. רייכלין הכיר בכך שהמקור העיקרי לדתות הוא תורת ישראל, ממנה שאבו כל אבות הכנסייה. כמו כן, הוא הבין שבתרגומים הלטיניים למקרא קיימות שגיאות רבות, ובשביל לתקנן החליט ללמוד עברית וארמית. יש לציין כי רייכלין היה קנאי לנצרות, ועיסוקו בשפה עברית וספרות חכמי ישראל לא נבע מתוך חבה לעם ישראל, אלא לצורך חקירותיו הדתיות.
[3]   דוד הראובני הגיע מחצי האי ערב לאירופה על מנת לשכנע את האפיפיור ואת מלך פורטוגל לארגן צבא וצי, במימון יהודי אירופה, כדי להילחם נגד המוסלמים בהודו, וכן כדי לשחרר את ארץ הקודש מידי המוסלמים, ולאפשר לעם ישראל לחזור לארצו.
[4]   לדוגמא, כך מתאר מהר"ם פדאווה את ספורנו:
גברא רבא ונהירא בוצינא דנהורא הוא הגאון נודע שמו בשערים כמהר"ר עובדיה י"ץ איש ספורינו שלו' למר ולתורתו ויעף אלי אחד מן המלאכים ובידו מגילת סתרים מעולפת ספירים ממולאים בתרשיש והם דברי אלקים חיים ומאחורי הפרגוד שמעתי כי מקום מעלתך יצאו נבעו המים ההם וימתקו המים בפי והיו עלי כמים קרים לנפש עיפה וצמאה לתורה כי כל אשר כתב מ"כ בנוי על אבני שיש...
(שו"ת מהר"ם פדאווה, מ"ח-מ"ט).
[5]   בהמשך דברינו נסביר בקצרה את עקרונותיה של תנועה זו, ונרחיב בתיאור השפעתה על ספורנו.
[6]   ואלו הם דבריו:
אני הצעיר עובדיה יצ"ו בכמא"ר יעקב ספורנו זלה"ה לקול דברי כמה"ר חננאל אחי יצ"ו אשר בקנאו את קנאת עלבונה של תורה מ"בנים לא אמון בם" (דברים, ל"ב, כ) נותנים טעם לפגם בשכל מליה, ספוריה וסדרה. בשגם היא סגלה שכלה מחמדים נכוחים למבין ואין אומר השב אז אמרתי אספרה מה שמץ דבר מצאה ידי במכוון בה, הלא מצער המשוער אצלי יעיר רבים ונכבדים לתת אמרי שפר וזכרון בספר יגדיל תורה ויאדיר. כי אמנם טרדת ומקרי הזמן ילדי יום סובבים כדבורים, עד אפס מקום וזמן נאות להביט נפלאות מתורתנו...לפעמים מאמר ראשונים בלתי מבואר ופעמים תשובה בלתי מספקת להתיר הספק, ותהי לחרפות למו... ונחנו מה נצטדק כי יקום אל וכי יפקוד על דבר כבוד שמו? הלא בהגיד פלאות מתורתו מאירות עיני כל משכיל בספורה וסדרה המורה לצדקה גודל השם יתברך וטובו בחלוקת ספריה וסיומן...
[7] בניגוד מוחלט לפירוש אברבנאל.
[8]   מקום נוסף בספר בראשית בו מתייחס ספורנו לעליונות האדם הוא פירושו לבראשית ט', ה-ו.
[9]   דברי עידוד לגבי הגאולה העתידה ניתן למצוא גם בפירושו לבראשית מ"א, יד.
[10]            עבודת גילולים (עבודה זרה).
[11]            של עשיו.
[12]            הפסוקים בעובדיה שם עוסקים באדום ועשיו (אדום בתנ"ך הוא גם שם נרדף לצאצאי עשיו [עיינו, למשל, בראשית ל"ו, א]).
[13]            דהיינו בידי הרומאים.
[14]            הכוונה היא לפסוקים המתארים את אבני השהם שעל האפוד:
ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל. ששה משמתם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדתם...תפתח את שתי האבנים על שמות בני ישראל... ושמת את שתי האבנים על כתפת האפוד אבני זכרן לבני ישראל ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרן .
(שמות, כ"ח, ט'- י"ב).
[15]            כאן ספרונו אומר במפורש שהמניע לפרשנות סלחנית כלפי האחים היא הערכתם באופן כללי כאנשים חיוביים.
[16]            למעשה, מדובר בשאלה כפולה - האם משפט זה הוא חלק מתנאי הנדר או חלק מהתחייבות הנדר, ואיך יש להבינו על פי כל אחת מן האפשרויות. רש"י ורשב"ם, למשל, מסכימים שמדובר בהמשך התנאי, אך הם חולקים בשאלת הבנת המשפט, בעוד שרמב"ן סבור כי מדובר בהתחייבות הנדר.
[17]            קריאת הפסוקים באופן כזה שהמילה "בוקר" היא סיום פסוק ו' יוצרת בעיה של משפט חסר, שכן למילה "ערב" יש המשך - "וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים" אך למילה "בוקר" ההמשך חסר - מה יקרה בבוקר? בעיה זו ניתן לפתור על ידי שתי אפשרויות. האחת היא שיש לקרוא את לסרס את המקרא ולקרוא את הפסוק כך: "ערב ובוקר - וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים". השנייה היא שיש בפסוק תקבולת ישרה חסרה, דהיינו שהמילים "וידעתם כי ה' הוציא אתכם ממצרים" מתייחסות גם למילה "ערב", ויש לקרוא את הפסוק כך: "ערב - וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, ובוקר - וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים".
[18]            ואלו הם דבריו:
(ו) "ערב וידעתם". יהי רצון שמה שאמר לי שיתן לכם מזון יהיה באופן זה שיתן לכם בערב צרכי הערב, בענין שתדעו שהאל יתברך הוציא אתכם לגמרי מארץ מצרים, כי יוציאכם גם ממנהגיה, שהייתם יושבים שם על סיר הבשר, בלתי זמן סעודה קבועה כבהמות, כאמרם ז"ל בתחילה היו ישראל כתרנגולים המנקרים באשפה, עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה (יומא עה): (ז) "ובקר". יהיה לכם לחם הבקר.
(ז) "וראיתם את כבוד ה'". וכן יהי רצון שתראו את כבוד ה' שיבא להגביל הזמנים, למען תדעו שתלונותיכם הם עליו והוא יהיה הנראה להסירם מעליו.