ספירת העומר

  • הרב אוהד פיקסלר

א. הקדמה

בסיום פרק ז' מהלכות תמידים ומוספים, הרמב"ם עוסק בדיני ספירת העומר בעקבות דבריו לגבי דיני קצירת והבאת העומר במהלך הפרק. בנושא ספירת העומר נכתב רבות ובכלל זה במסגרת בית המדרש הוירטואלי, והדברים גם הובאו בסדרת באר מרים על חג השבועות. במסגרת שיעור זה לא נחזור לעסוק בשיטות השונות בנושא, אלא נתמקד במספר נקודות העולות מדברי הרמב"ם בפרק זה, ונרחיב את המבט בעקבותם.

ב. תוקף המצווה בימינו

הרמב"ם מסכם בארבע הלכות את דיני ספירת העומר:

מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר. שנאמר "וספרתם לכם ממוחרת השבת" (ויקרא כ"ג, טו). ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר "תספרו חמישים יום" (ויקרא כ"ג, טז). ומתחילת היום מונין לפיכך מונה בלילה, מליל שישה עשר בניסן. שכח ולא מנה בלילה, מונה ביום. ואין מונין אלא מעומד; ואם מנה מיושב, יצא.

מצוה זו על כל איש מישראל, ובכל מקום ובכל זמן. ונשים ועבדים, פטורין מספירת העומר. וצריך לברך בכל לילה "אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על ספירת העומר" קודם שיספור. מנה ולא בירך - יצא, ואינו חוזר ומברך.

(הלכות תמידין ומוספין, פרק ז, הלכות כב - כה).

מדברי הרמב"ם הללו עולים כמה עקרונות, אשר בהם נתמקד בהמשך השיעור:

1. לשיטת הרמב"ם ספירת העומר היא מצוות עשה גם בימינו.

2. מונים את ספירת העומר בלילה, הואיל ויש למנות מתחילת היום.

3. נשים פטורות מספירת העומר.

4. מי שלא מונה בלילה מונה ביום, וצריך לברך בכל לילה.

5. לא מופיע בדברי הרמב"ם שאדם אשר לא ספר את ספירת העומר באחד מן הימים צריך להמשיך ספור ללא ברכה, או שיש איזושהי משמעות לכך.

הרמב"ם סובר שמצוות ספירת העומר היא מצווה מהתורה גם בזמן הזה. בעניין זה חלקו על הרמב"ם חלק ניכר מן הראשונים, הסוברים שבזמן הזה המצווה היא מדרבנן.[1] מחלוקת הראשונים נובעת מהבנת סוגיית הגמרא במנחות (דף סו.), לאור שיטת חלק מהאמוראים אשר עולה מהם שהספירה היא זכר למקדש.

ייתכן והמחלוקת נוגעת לשאלת היחס בין ספירת העומר לבין קצירת והנפת העומר. בפסוקים אנו מוצאים קשר בין שני חלקי המצווה, כאשר ספירת העומר מתחילה לאחר הנפת העומר: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה..." (ויקרא, כ"ג טו). כנראה שלדעת הסוברים שתוקף המצווה כיום הוא דרבנן, אם אין קצירת והקרבת עומר, אין חיוב מהתורה לספירת העומר. אולם, יתכן שמבחינת החיוב ומהות המצווה אין קשר בין שתי המצוות, וכך כנראה מבין הרמב"ם: למרות שלא מקיימים את קצירת והנפת העומר, יש חיוב מן התורה לספירת העומר. יתכן וניתן לתמוך בהבנה זו משיטת הרמב"ם בספר המצוות: הרמב"ם מונה את מצוות הבאת מנחת העומר במצוות עשה מ"ד, ואילו מצוות ספירת העומר מופיעה במצוות עשה קס"א; יתכן והניתוק ביניהן מעיד על חוסר התלות ביניהן.

ישנה שיטת ביניים בראשונים: ר' ירוחם סובר שמצוות ספירת הימים היא מהתורה גם בזמן הזה, אך יש מצווה נוספת של ספירת השבועות, והיא חלה מהתורה רק בזמן הבית (תולדות אדם וחוה ה', ד).

הנצי"ב, בספרו העמק שאלה (מצווה ק"ז) מסביר שההבדל בין ספירת הימים לבין השבועות טמון בציווי התורה. בפרשת אמור, מיד לאחר הציווי על הנפת העומר, התורה כותבת:

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶֽינָה.

עַד מִֽמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'.

(כ"ג, טו - טז).

הפסוק הראשון עוסק בספירת שבועות, והפסוק השני עוסק בספירת ימים. כמו כן, בספר דברים נאמר:

שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעֽוֹת.    

(דברים, ז', ט).

הפסוקים העוסקים בספירת שבועות קשורים למצות הבאת העומר גם בספר ויקרא וגם בספר דברים, אך הפסוק העוסק בספירת הימים אינו קשור להבאת העומר; ולכן ספירת השבועות תלויה בהקרבת העומר, ואילו ספירת הימים לא.

הסבר שונה מצאנו בדברי האור שמח (הלכות תמידין ומוספין) וגם הוא מבוסס על דיוק בפסוקים. לפי הסבר זה, מטרת ספירת חמישים יום היא קביעת מועד חג העצרת, ומטרה זו רלוונטית גם לאחר חורבן הבית. לעומת זאת, מטרת מניית השבועות היא לקבוע את החג בשמו, שבועות, שיש בו גם תשלומים של שבעת ימים לעניין קרבן. עניין זה קשור למניין השבועות, ורלוונטי רק בזמן הבית.

הרמב"ם בספר המצוות מתנגד לגישה העולה בדברי ר' ירוחם:

... וכמו שמנין השנים והשמטים מצוה אחת כמו שבארנו, כן ספירת העומר מצוה אחת. וכן מנה אותם כל מי שקדמנו מצוה אחת...כי כל חלק וחלק מחלקי אי זה מצוה שיהיו לה חלקים מצוה לעשות החלק ההוא ממנה...והראיה הברורה על זה היותנו מונים השבועות גם כן בכל לילה באמרנו שהם כך וכך שבועות וכך וכך ימים. ואילו היו השבועות מצוה בפני עצמה לא היינו מסדרין מנינם כי אם בלילי השבועות לבד, והיינו אומרים שתי ברכות: "אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת ימי העומר" ו"על ספירת שבועי העומר". ואין הדבר כן, אבל המצוה היא ספירת העומר ימיו ושבועותיו כמו שתקנו.

אם כן, ראינו שלוש הבנות בנוגע לקשר שבין ספירת העומר לבין הבאת קרבן העומר: תלות גמורה, חוסר תלות גמור, או תלות רק לגבי מניין השבועות ולא לגבי מניין הימים. בסוף השיעור נבחן את המשמעות הכפולה שעולה למצוות הספירה.

ג. ספירה בלילה[2]

הגמרא במנחות מסבירה מדוע סופרים את העומר בלילה ולא ביום:

אי "מיום הביאכם", יכול יקצור ויספור ויביא ביום? תלמוד לומר: "שבע שבתות תמימות תהיינה"; אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות? בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב. יכול יקצור ויביא ויספור בלילה? תלמוד לומר "מיום הביאכם"; הא כיצד? קצירה וספירה בלילה והבאה ביום.

מדברי הגמרא במנחות עולה שיש קשר בין קצירת העומר והבאתו לבין מצוות הספירה. הקשר הוא לא רק שמתחילים מאותו יום, אלא נראה שיש קשר מהותי בין המצוות שהוא גם היוצר את דין ה'תמימות'[3]. לעומת זאת, הרמב"ם (אשר הובא לעיל) משנה מדברי הגמרא וכותב שהסיבה שיש למנות בלילה היא שמונים מתחילת היום. ניתן לטעון שזו כוונת הגמרא, אך נראה שיש סיבה לכך שהרמב"ם לא מקשר בין זמן הספירה לבין זמן קצירת העומר, בשונה ממהלך הגמרא: הרמב"ם, כפי שראינו, מנתק בין התחומים לגבי תוקף החיוב, ולכן כנראה הוא גם מנתק ביניהם לגבי זמן קיום מצוות הספירה.

בהקשר זה נעיר על גישה אחרת, המופיע בספר החילוקים בין אנשי ארץ ישראל ואנשי בבל:

אנשי מזרח[4] אין סופרין העומר אלא בלילה, ובני ארץ ישראל ביום ובלילה.

(ספר החילוקים בין בני מזרח ומערב, סימן מ"ד).

אנשי ארץ ישראל היו סופרים את העומר גם ביום וגם בלילה. לא מופיעה סיבה לכך בספר החילוקים, אך ניתן להציע מספר השערות לכך. כיוון אפשרי אחד הוא שהספירה ביום נובעת מן הקשר להקרבת העומר שנעשתה ביום, וזאת בשונה ממהלך הגמרא במנחות אשר קשרה את ספירת העומר לקצירת העומר. אפשרות אחרת היא בכיוון של המהלך הכפול בדברי ר' ירוחם: ספירה אחת קשורה לזמן קצירת העומר, וממנו מתחילים לספור. הספירה השנייה עומדת כמצווה בפני עצמה שנעשית ביום, כמו רוב המצוות שחובתן ביום.

ד. חיוב נשים בספירת העומר

הרמב"ם כותב שנשים פטורות ממצוות ספירת העומר. ההסבר המקובל לפטור זה בקרב הראשונים הוא היות ונשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, ומצווה זו תלויה בזמן (ראו משנה ברורה, תפ"ט, סעיף קטן ג). הרמב"ם לא הזכיר טעם זה בהלכה זו וכן באף מקום אחר במשנה תורה שכתב שנשים פטורות מקיום מצווה. נראה שהרמב"ם לא סבר שהכלל של פטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן הוא הטעם לפטור אלא שהדין נובע מסיבה אחרת. [5]      

בנוגע לספירת העומר, בדברי הרמב"ן מצאנו הבנה שונה, הסוברת שאין זו מצוות עשה שהזמן גרמה:

ובמצוות עשה שאין הזמן גרמא שייר טובא... ביכורים, חלה, כיסוי הדם, ראשית הגז, מתנות, ספירת העומר... 

(קידושין לד., ד"ה "והוי יודע").

יש שתי סיבות אפשריות להגדרת הספירה כמצוות עשה שהזמן גרמה: סופרים בלילה, והספירה נעשית רק בתקופה מסוימת בשנה - בימים שבין פסח לבין שבועות. כדי לקבוע שספירת העומר איננה מצוות עשה שהזמן גרמה, הרמב"ן צריך לדחות את שתי הסיבות הללו.

בנוגע לסיבה הראשונה, שהספירה בלילה, ייתכן ולפי הרמב"ן ניתן לספור גם ביום, למרות שיש הידור מסוים בספירה בלילה (הזכרנו את נושא זה בקצרה בסעיף הקודם), ואם כן המצווה שייכת עקרונית ליום, והיא לא מוגדרת כמצוות עשה שהזמן גרמה. ה'שרידי אש' מתייחס לסיבה השנייה, שהמצווה מקוימת רק בחלק מן השנה:

ולעניות דעתי, הוא פשוט, שמצווה שהזמן גרמא היא מצוה שיש לה זמן קבוע, הזמן הוא מהסגרת של המצוה, כמו מצב, לולב וסוכה וכו'. מה שאין כן בספירת העומר, שהזמן הוא עצמותו של המצווה, הוא מחוייב למנות אותם הימים שבין פסח לשבועות, ולא שייך לומר על זה מצוה שהזמן גרמא...

(קדושין, סימן י"ז).

דהיינו, בספירת העומר הזמן איננו מסגרת למצווה, אלא הוא חלק מהותי מהמצווה עצמה; הוא לא מגביל את זמן חיוב המצווה, אלא מגדיר את מעשה המצווה. לפי הסבר זה מצוות שהזמן גרמן הן מצוות בהן יש חיוב אשר באופן מהותי היה יכול לחול בכל זמן, אך התורה צמצמה את החובה לזמנים מוגדרים. לעומת זאת, בספירת העומר אין ערך ומשמעות לספירת הימים כשלעצמם, אלא רק כאשר הם חלים בזמן המיוחד שבין פסח לבין שבועות. הספירה בימים אלו אינה צמצום של זמן החיוב, אלא זה הזמן היחיד שבו יש עניין בכך (על פי 'גחלי אש' על אתר).

האבני נזר הסביר את שיטת הרמב"ן בצורה שונה, אשר אינה עולה בפשט דברי הרמב"ן אך מעלה עקרון אחר במצווה זו:

...ואפשר סבירא ליה לרמב"ן דעומר לא תלתה תורה בזמן עצמו שמקריבין בו, היינו שיקריבו העומר בט"ז בניסן. רק ממחרת השבת מתרגמינן מבתר יומא טבא. אם כן אין זמן ט"ז בניסן גורם. ואם תאמר מכל מקום זמן השבת הוא ט"ו בניסן גורם. הלא כל מצוות השבת נשים חייבות פסח מצה מרור. גם לספר ביציאת מצרים כתב בחינוך דחייבות. הוא הדין עומר אי אתה יכול לפוטרם מחמת שזמן יום טוב גרמא. כיון שכל מצוות שביום טוב נשים חייבות...

(או"ח, סימן שפ"ד).

בתחילת דבריו הוא מעלה סברה הדומה לדברי ה'שרידי אש', אך לאחר מכן הוא מקשר את המצווה למצוות פסח: כמו שנשים חייבות במצוות עשה של פסח כמו אכילת מצה, כך הן לא פטורות ממצוות ספירת העומר.

ה. מצווה אחת לכל הספירה או מצווה בכל יום

ידועה שיטת בעל הלכות גדולות (עיינו בבית יוסף, או"ח, תפ"ט), הסובר שספירת העומר היא מצווה אחת הנפרשת על גבי שבעה שבועות, ולכן אם אדם פספס יום אחד ולא ספר, הוא אינו יכול להמשיך ולספור בברכה; רוב הראשונים חולקים על גישה זו, אך השו"ע חושש לה הלכה למעשה:

אם שכח לברך באחד מהימים, בין יום ראשון בין משאר ימים, סופר בשאר ימים בלא ברכה...

 (שו"ע, תפ"ט, ח).

המשנה ברורה (לו- לז) מסביר שממשיכים לספור בשל שיטות הראשונים שהימים אינם מעכבים זה את זה, אך סופרים ללא ברכה משום חשש לשיטה שהימים כן מעכבים זה את זה.

הרמב"ם אינו מתייחס במפורש לנקודה זו במשנה תורה, אך הרב קאפח (בפירושו על משנה תורה על אתר) מביא תשובה של הרמב"ם מכתב יד שעוסקת בנושא:

ונשאל רבנו, מי ששכח לילה או שתי לילות, יברך בזולתה מן הימים או לא? והשיב מה שאבד אי אפשר להחזירו, אבל מן הלילה שנזכר עד סוף השבעה שבועות יברך. וישמיט בלילה האחרון אמירת "תמימות", לפי שאינן תמימות..

ו. מטרת הספירה

כאשר אנו בוחנים את התהליך שאנו עוברים בימי ספירת העומר, ניתן להתמקד בשני כיוונים. תהליך אחד קשור ליציאה ממ"ט שערי טומאה בימי מצרים ועד קבלת התורה בחג השבועות. עם ישראל נוצר ביציאת מצרים, והספירה היא לעבר מתן תורה. במובן זה אנחנו מדברים על תהליך דתי המתייחס לציבור. כיוון אחר מתאר את התהליך מהקרבת קרבן העומר, אשר מתיר את החדש במדינה, לבין קרבן שתי הלחם, אשר מתיר את החדש במקדש (מנחות סח.)[6]. לפי זה מדובר על עניין חקלאי, אשר משפיע על היחס שבין העולם של היחיד לבין הקודש; מעבר של התרת עולם החול על ידי שעורים, עד התרת הקודש בקרבן חיטים. אם כן, יש בספירת העומר צד היסטורי דתי, ומנגד צד חקלאי הקשור לעולם המקדש והחול.

ייתכן וניתן לקשר את הצד של ספירת השבועות לעולם המקדש. אנו סופרים שבע שבתות, כעין שבוע של שבתות. לאחר שבע השבתות אנחנו חוגגים את מועד עצרת, אשר בו החקלאי מקריב את התבואה החדשה לפני ה'. קרבן זה, שתי הלחם, שונה משאר הקרבנות בכך שהוא מוקרב חמץ ולא מצה. החמץ המסמל את מעשה האדם, והיצירה שלו בנוסף לפעולת הטבע נהפכת להיות קרבן. תקופה זו של הקציר היא התקופה שבא החקלאי זוכה לקצור את יבולו ולקבל את רווחיו השנתיים. החשיבות היא לראות גם בתקופה זו את יד הקב"ה, וההבנה שגם הלחם שהאדם אוכל מגיע מגבוה והוא 'לחם אמונה': "האמונה וההכנעה לשם יתברך, להודיע כי הכל שלו" (שפת אמת, שבועות, תרל"ז)[7]. צד זה של הספירה קושר בין עולם החקלאי (האדם הפרטי), והיחס בין מעשה האדם והשגחת הקב"ה כסימן ליחס שבין עולם הקודש ועולם החול.

הצד השני של הספירה אינו קשור לעולם החקלאי אלא לעולם היסטורי דתי. בעולם זה אנו סופרים ומכינים את עצמנו לקראת מתן תורה לאחר שזכינו לחירות הלאומית. בדרך זו מסביר הרמב"ם את מטרת הספירה:

ושבועות, הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו ושהוא מונה יום וגם השעות, וזאת היא סבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה, שהוא היה הכונה והתכלית ביציאתם באמרו ואביא אתכם אלי...

כך גם הסביר ערוך השולחן את שיטת הרמב"ם ביחס למטרת הספירה ותוקפה:

...דעיקר הספירה הוא למתן תורה כמו שמנו ישראל מקודם לפי המדרש שהבאנו אך הקדוש ברוך הוא צוה להביא קרבנות בתחלת המניין מעומר שעורים ובסופו מחטים להורות דבלתי התורה אנחנו כבהמות נדמה שמאכלן שעורים... וכשקבלו התורה הוי דמות אדם להנה ולכן קרבנם מן החטים מאכל אדם ולכן צותה התורה למנות להקרבן אבל עיקר הכוונה הוא למתן תורה ולכן המצוה גם בזמן הזה [כנלע"ד].

יתכן ולפי שיטת ר' ירוחם היה ניתן לטעון כי מהות זו באה לידי ביטוי בספירת הימים, אשר אינה קשורה להנפת העומר. יתכן ושתי גישות אלו באות לידי ביטוי במחלוקת בין רבי יוחנן לבין ריש לקיש, המוזכרת במספר מדרשי אגדה:

...רבי יוחנן אומר: לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען...ריש לקיש אומר: לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצות העומר עשה הקדוש ברוך הוא שלום בין איש לאשתו, הוי אומר בזכות קמח שעורים.

מחלוקת זו נראית תמוהה: האם מצוות העומר היא המצווה כה מרכזית שעליה קיבלנו את הארץ או שהקב"ה דואג לגשר בזכותה בין איש לאשתו? ייתכן ויש קשר בין מצוות העומר המופיעה במדרש לבין הטעמים שהזכרנו לעיל למצוות ספירת העומר. ר' יוחנן קושר את העומר אל הכלל ואל הזכות אל הארץ, ולעומתו ריש לקיש קושר בין העומר לבין העולם הפרטי של היחיד. ר' יוחנן קושר את העומר אל הברית עם אברהם שבזכותה קיבלנו את הארץ. השמירה על מצוות העומר החקלאית, ונתינת התוצרת החקלאית הראשונה המתירה את החדש במדינה מעידה על קיום תורה והמצוות על ידי יושבי הארץ. דבר זה בא לידי ביטוי בימי ספירת העומר, שמבטאת את היחס בין החירות הלאומית והתוכן של העם בקיום ושמירת התורה והמצוות. ריש לקיש, לעומת זאת, מפנה את המבט במצוות העומר כלפי היחיד. הקב"ה משרה את שכינתו דווקא בקמח השעורים ומשרה שכינה בתוך הבית. העולם הפרטי של החקלאי שעל ידי קרבן העומר הוא משרה שכינה בין האדם ואלוקיו ובין האדם ומשפחתו. הקשר שבין עולם החול ועולם הקודש הקשור בימי הספירה יוצר את ההרמוניה בתוך המשפחה ואת האפשרות לאכול לחם אמונה במשך השנה כולה.

 

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   ראו בבית יוסף או"ח, סימן תפ"ט, וכן בביאור הלכה (ד"ה "לספור העומר") שהביא ראשונים וגאונים נוספים שמשמע מהם כשיטת הרמב"ם.

[2]   ראו עוד בנושא זה בספר באר מרים על שבועות החל מעמוד 210.

[3]   כך גם מסביר ר"ת את דין ספירה בלילה; ראה תוספות במגילה כ: ד"ה "כל".

[4]   דהיינו בני בבל.

[5]   בעניין זה ראו בהרחבה במאמרו של הרב דרור פיקסלר פטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן במשנת הרמב"ם, סיני קלא, תשס"ג מא-נג, וכן בקישור הבא:

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/ptor-2.htm

[6]   דהיינו הקרבת העומר הייתה מתירה לאכול את התבואה החדשה, והקרבת שתי הלחם (בשבועות) הייתה מתירה את הקרבת התבואה החדשה.

[7]   וראו באורך בדברי השפת אמת שם על שבועות. נעיר כי במקומות אחרת בשפת אמת על פרשת אמור עולה כהסבר שנציע בהמשך.