ספר הכוזרי כסיפור

  • הרב איתיאל גולד

ספר הכוזרי כסיפור

בדרך כלל, אופיים של 'ספרי המחשבה' הוא כשמם - ספרים עיוניים מחשבתיים, שנועדו לברר את עקרונות האמונה היהודית. ממילא, נמצא אותם מסודרים באופן הגיוני ומובנה, על פי שערים ופרקים, עוברים מן הכלל אל הפרט וכדומה.

אין ספק כי ספר הכוזרי הוא ספר מחשבה שונה לחלוטין. ראשית, במקום להציג מבנה מופשט של טיעונים שונים, הספר מורכב מסיפור חיים של מלך הכוזרים ודיונו עם החבר היהודי. אמנם רוב רובו של הספר הוא עיוני ולא סיפורי, אך עצם הצגת הדברים כדיון חי ודינמי בין המלך לחבר משנה את אופיו לחלוטין. בנוסף, אין הספר בנוי בצורה נוקשה, ע"פ מערכת נושאים ופרקים. הדיון עובר בין נושאים שונים שאין ביניהם דווקא קשר הגיוני. לעיתים ישנה חזרה על נושאים שכבר נידונו, לעיתים ישנן סתירות ולעיתים חידוד נושא שכבר נידון. בקיצור, יש כאן יותר סיפור מאשר ספר פילוסופיה.

נראה שסגנון זה של הספר אינו מקרי - ריה"ל אינו מאמין בדרך ההוכחות הפילוסופיות הנוקשות והמובנות כדרך שניתן להגיע בה לאמונה. האמונה אינה עניין שכלי הנבנה על ידי הוכחות מסודרות, אלא עניין שנוצר מתוך חוויית חיים. לכן גם הספר מציג חוויית חיים פנימית שעובר מלך הכוזרים ביחד עם החבר - חוויית חיים שמשנה את חייו ומעניקה להם משמעות קיומית, בדמות ההתגיירות שלו ושל ממלכתו. לא מספיק לכתוב ספר משוכלל ומבריק מבחינה שכלית, אלא צריך להיפגש עם חוויית אמונה ממשית.

"וכן פתח הא-לוה בדברו אל כל עדת בני ישראל: 'אנוכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ולא אמר: 'אני בורא העולם ובוראכם'" (א', כה). הקב"ה הציג את עצמו לבני ישראל קודם כול כא-ל שהוציאם ממצרים, מכיוון שזהו אירוע שחוו בצורה ממשית. לעומת זאת, אם היה מציג את עצמו כבורא העולם, הם היו יכולים להבין זאת רק באופן שכלי ומנוכר. כך עושה ריה"ל בספר הכוזרי - מציג סיפור חי וממשי על התחברות לאמונה, ולא מנסה לבנות מערכת הגיונית ומנוכרת.

העיקרון הספרותי שהסברנו, פותח בפנינו פתח להבנת חתימת הספר, בה מסופר על החלטתו של החבר לעלות לארץ. בניגוד לספרי מחשבה רגילים, בהם הכול מתרחש ברובד הרוחני, אצל ריה"ל הספר מסתיים באמירה מעשית. החבר אינו מסתפק באמירות על חשיבותה של ארץ ישראל וקדושתה, אלא עולה לשם בעצמו, ובכך מוריד לרמת המעשה את התובנות הרוחניות שלו. ברור כי יש כאן גם תיאור ביוגרפי על עלייתו של ריה"ל עצמו לארץ, אך על כך נרחיב, אי"ה, בפעם הבאה.