ספר העיקרים (יד) – (ב)

  • הרב אוריאל עיטם

יישוב ראשון של המקורות – מהפכה ללא פעולה במציאות

בשיעור שעבר ראינו את שני הפרקים המרכזיים שבהם עוסק ר"י אלבו בנושא התפילה, ואת הסתירה שביניהם. בפרק י"ח נראה שהתפילה אינה מחוללת שינוי בהנהגתו של הקב"ה, אלא בתוך האדם, ועל ידי שינוי זה הוא מעביר את עצמו למצב שעליו לא חלה הגזרה הכללית; בפרק ט"ז נראה שלתפילה יש השפעה ממשית, עד כדי כך שהאדם יכול לקבל באמצעותה השפעה שאין הוא ראוי לה לפי מעשיו.

בשיעור שעבר העלינו אפשרות אחת, והיא להסביר את פרק ט"ז לאור פרק י"ח. גם התפילה של פרק ט"ז היא עדיין התפילה ה"מחנכת", זו שפועלת באדם ולא במציאות. כשר"י אלבו אומר בפרק ט"ז שהתפילה מאפשרת לאדם לקבל את מה שאין הוא ראוי לו, אין הוא מתכוון שהאדם מקבל זאת משמים, אלא שהוא יכול לעבור מהפכה קיצונית באמצעות התפילה. התפילה עדיין מוגדרת בתור חסד א-לוהי, כפי שמודגש בפרק ט"ז, מכיוון שמהפכות כאלו אינן מתרחשות בדרך כלל. מהפך פנימי כגון זה שעבר המלך מנשה, שמובא בפרק ט"ז בתור דוגמה, הוא תופעה נדירה; לרוב בני אדם אינם משתנים מן הקצה אל הקצה על ידי פעולה אחת. אם כן, יכולת השינוי הפנימי על ידי התפילה היא מתנה א-לוהית, אלא שפעולתה מתרחשת בתוך המערכת הטבעית. אין היא מצריכה התערבות מלמעלה בתוך המציאות.

 

יישוב שני של המקורות – שינוי פנימי מוביל לשפע ממשי

אפשרות אחרת היא להסביר את פרק י"ח לאור פרק ט"ז. בפרק ט"ז אומר ר"י אלבו שהתפילה מעניקה לאדם הכנה לקבלת השפע הא-לוהי; כעת צריך להבין מהי אותה הכנה. ניתן להבין כי ההכנה היא פנייה אל הרצון הא-לוהי, אל החסד הא-לוהי, האדם מכוון את עצמו אל טוב ה'. בפרק י"ח הבנו שהאדם חינך את עצמו על ידי התפילה, וכעת הוא במקום הנכון שבו יהיה לו טוב מצד המציאות הטבעית; לפי פרק ט"ז, המקום שאליו מגיע האדם על ידי התפילה הוא עמדה לקבלת החסד הא-לוהי. הוא לא יקבל את החסד באופן מכני, רק מפני שהוא העמיד את עצמו במקום שאליו חסד ה' נע אוטומטי, אלא החסד הא-לוהי ישפיע עליו באמת. שפע רצוני, שהקב"ה רוצה כל הזמן להעניק לו, אלא שלא היה אפשר להעניק אותו מבלי שהאדם יכוון את עצמו לקבלתו. כך השינוי העצמי, המתואר בפרק י"ח, מתברר כהתקרבות אל השפע הא-לוהי הרצוני.

 

יישוב שלישי של המקורות – סוגיית התפילה וסוגיית הגזרה

כבר ציינו בשיעור הקודם כי יש קושי בלימוד ספר העיקרים, בגלל הסתירות שמצויות לעיתים בין פרקיו, מבלי שהוא מתייחס לקיומן (כפי שעשה למשל הרמב"ם) ומבלי שיש בדבריו בכדי ליישבן באופן מפורש. יש בין חכמי ישראל כאלה שכותבים באופן שנראה כמכיל סתירות, אך בהמשך מיישבים את מה שהצטייר כסתירה (המהר"ל, למשל); לעומתם, בספר העיקרים המשימה קשה יותר. נראה יותר כי הוא כותב כל פרק באופן עצמאי, בנפרד מהפרקים האחרים הקשורים לנושא. אפשר ליישב את הסתירות באופנים כלשהם כגון אלו שהוצעו לעיל, ולטעון שליישוב זה התכוון ר"י אלבו עצמו, וייתכן גם שהוא לא התכוון – אבל יישוב זה של הסתירה היה מובלע במחשבתו. כלומר, הגיוני שבעיסוק בפרק אחד הוא לא חשב כיצד זה מסתדר עם הפרק האחר, ואילו היינו שואלים אותו – כך הוא היה מסביר את היחס ביניהם. בדרך זו נלך כעת, ונציג הסבר נוסף, שאינו מיישב בין פרק ט"ז לפרק י"ח – אלא משייך את פרק י"ח לדיון אחר. ניתן להראות כי בפרק י"ח ר"י אלבו דן בעניין שונה מזה שנידון בפרק ט"ז, ולאור זאת אפשר להסביר כל פרק באופן שאינו מתעמת עם הפרק האחר.

נראה שכוונת ר"י אלבו בפרק י"ח הייתה להציב אמירה עקרונית בסוגיה רחבה יותר, שמשמעותה היא מעבר להסבר סוגיית התפילה. את פרק י"ח הוא פותח בהתייחסות לשאלה:

"מה שהביא האנשים לפקפק בתפילה, קרוב למה שהביא אותם לסלק ידיעת ה' וזה שהם אומרים שלא ימלט הדבר מחלוקה, אם שנגזר מהשם טוב מה על איש מה, או לא נגזר ואם נגזר אין צריך תפלה, ואם לא נגזר איך תועיל התפלה לשנות רצון השם לגזור עליו טוב אחר שלא נגזר, שלא ישתנה השם מן הרצון אל לא רצון ולא מלא רצון אל רצון. ובעבור זה יאמרו שלא תועיל התפילה להשיג טוב מה, או להנצל מרע שנגזר עליו".

המושג המרכזי שעולה כאן הוא מושג ה'גזירה'. יש גישות שונות בעולם סביב ידיעת ה' וגזרותיו המוחלטות, ובתקופתו של ר"י אלבו רווחה האמירה שהכל במציאות גזור מראש. מתוך תפיסה של גזירה נשללת לכאורה אפשרות התפילה; בא ר"י אלבו ומבהיר כי אין הדבר כך. פרק זה לא בא להסביר מהי משמעות התפילה, אלא כיצד מתמודדים עם קיומן של גזרות א-לוהיות בעולם. בהקשר מסוים זה אומר ר"י אלבו שהאדם יכול לשנות את הגזרה, על ידי תפילה שמעבירה אותו למדרגה אחרת – שעליה לא נגזרה הגזרה. אין זה הסבר כללי של יסוד התפילה, אלא מענה לשאלה מסוימת בעניין הגזרות הא-לוהיות.

אלא שכאן יש לברר תחילה: האם על כל פרט במציאות נגזרה גזרה? האם אין מרחב נייטראלי בין מה שנגזר מראש ובין מה שלא נגזר? אצל הזרמים הדטרמיניסטיים שטענו כי הכל גזור מראש, ומהם באה הקושיה שעמה מתמודד פרק י"ח, אכן כל פרט תלוי בגזרה; אך המאמין בתורת ישראל אינו מוכרח לקבל זאת. במצבים שלא נגזרה עליהם גזרה מוחלטת, האדם יכול להתפלל ולקבל את מבוקשו; רק במצבים שנגזרה עליהם גזרה, התפילה יכולה לפעול דרך שינוי עצמי. זו הדרך להתמודד מול הגזרות, אבל היא נדרשת רק במקרים מיוחדים, בעוד על רוב המצבים אין גזרה א-לוהית.

אפשר היה להקשות ולומר כי ר"י אלבו היה צריך להבהיר זאת בפירוש, אך אין בזה קושי, שכן דרכו בכל הספר היא לכתוב פרקים שונים ונפרדים מבלי להסביר את היחס ביניהם. ובכל זאת, במקרה שלנו אפשר אפילו למצוא תימוכין לרעיון זה במקום אחר בספר העיקרים שמחזק את הסברנו.

בפרק כ"א עוסק ר"י אלבו בתפילות שאינן נענות, ומביא לדוגמה את תפילתו של משה רבנו להיכנס לארץ – תפילה שכידוע לא התקבלה. בעניין זה מציב ר"י אלבו כלל:

"שהתפלה מועילה לפני גזר דין על כל פנים, ואף לאחר גזר דין גם כן תועיל אם אין עמו שבועה".

החילוק, שבהמשך מובאת לו גם ראיה מדברי חז"ל, הוא בין הזמן שלפני גזר הדין ובין הזמן שאחריו. לאחר גזר הדין יכולה להתקבל התפילה, אלא אם כן גזר הדין מלווה בשבועה, ואז אי אפשר לבטלו. משה רבנו ביקש להיכנס לארץ לאחר שכבר נגזר עונשו, ולאחר שהקב"ה אף נשבע שהוא לא ייכנס. בגלל השבועה תפילתו לא התקבלה. אם נתבונן במושגים המופיעים כאן – לפני גזר דין ולאחר גזר דין – נגלה כי בדיוק במושגים אלה אנו עוסקים. גזר הדין הוא הגזרה הא-לוהית; אחרי הגזרה לא פשוט לקבל את התפילה, והיא יכולה להתקבל רק באופן מסוים על ידי שינוי עצמי, אבל לפני הגזרה אין כל בעיה להתפלל. הכל עדיין פתוח.

לפי הסבר זה, יש מרחב שלם שנתון לבחירת האדם ולהשתלשלות המציאות, ועל מרחב זה יכולה להיות לתפילה השפעה – לא רק על ידי תיקון פנימי, אלא גם על ידי חיבור לחסד הא-לוהי שמאפשר שינוי ממשי במציאות.