עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל

  • הרב שמואל שמעוני
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

מכות דף יא – עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל

"וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ" (במדבר ל"ה, כה).

ציווי זה מעורר תמיהה: מדוע זה נקצב עונשו של הרוצח לפי חייו של אדם אחר?! ו"חכם אחד מחכמי הנוצרים" אף מצא בדין זה מקום לתקוף בו את תורת משה באוזניו של בעל ספר העיקרים, בטענה כי "זה עונש בלתי שוה, כי פעמים יהיה הרבה ופעמים יהיה מעט!" (ספר העיקרים מאמר ג פרק כה).

פירושים רבים נאמרו בעניין זה, ולא נעמוד כאן כי אם על מקצתם. רבי עובדיה ספורנו הציע פירוש שמתמודד ישירות עם טענת הנוצרי על מקריות הדין ועל האפליה בין הורג להורג:

"שהגלות היא על השוגג. ובהיות מיני השגגות בלתי שוות, כי מהם קרובות לאונס ומהן קרובות אל המזיד, נתן לגלות זמן בלתי שוה בכל השוגגים. כי מהם שתהיה שגגתו מעט קודם מיתת הכהן, ומהן שימות הרוצח בגלות קודם שימות הכהן. וזה במשפט הא-ל יתברך היודע ועד, שיענוש את השוגג כפי מדרגת שגגתו".

דברי הספורנו מבוססים על ההבנה המרכזית יותר בדין גלות, שלפיה מוקד הדין בענישת הרוצח ובכפרתו.

תשובה אחרת הציע רבנו בחיי בפירושו לפסוק זה, וביתר הרחבה היא מובאת בספר תורת המנחה (לתלמיד הרשב"א רבי יעקב סקילי, פרשת משפטים דרשה כה), אשר הבין כי המוקד של דין גלות איננו בענישת הרוצח, כי אם בהצלתו מיד גואל הדם:

"טעם ההורג בשגגה לנוס לעיר מקלט וישב שם עד מות הכהן הגדול – כדי להעלימו מעין גואל הדם, שלא יחם לבבו והכהו נפש. ותלה עמידתו שם עד מות הכהן הגדול כדי שיתנחם גואל הדם, כי טבע בני אדם שהם מתנחמים כשיארע לאחרים מה שאירע להם, ומי שמת לו מת הוא מתנחם קצת במיתת אחר כמוהו, וכל שכן גדול ונכבד ממנו, ומי לנו גדול בישראל ככהן גדול, וכשרואה גואל הדם שכהן גדול מת, מתנחם קצת ותסתלק ממנו חמתו, ומשום כך תְלאהּ במיתת כהן גדול".

כיוון מפתיע הוצע בפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות:

"כדי שלא יהיו העולם מרננין על הכהן הגדול כשיראו הרוצח יוצא חוץ לעיר מקלטו ואומרים: ראו זה שהרג הנפש ואין כהן גדול עושה בו נקמה, ועליו הדבר חל, כדכתיב 'ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם'".

ראשונים רבים, ובהם גם רש"י בפירושו הראשון לפסוק זה, הביאו בניסוחים שונים את פרשנותו של הספרי (במדבר קס) לדין זה:

"ר' מאיר אומר: רוצח מקצר ימיו של אדם, וכהן גדול מאריך ימיו של אדם – אין בדין שיהא מי שמקצר ימיו של אדם לפני מי שמאריך ימיו של אדם.
רבי אומר: רוצח מטמא את הארץ ומסלק את השכינה, וכהן גדול גורם לשכינה שתשרה על האדם בארץ – אין בדין שיהא מי שמטמא את הארץ ומסלק את השכינה לפני מי שגורם להשרות את השכינה על אדם בארץ".

ההבדל בין דעת רבי מאיר לדעת רבי נוגע למוקד הרוע שברציחה: קיצור ימיו של אדם או טומאת הארץ וסילוק השכינה. אך שווים הם בביאורו העקרוני של דין זה: מיתתו של הכוהן הגדול אכן אינה משפיע על הרוצח; קיומו של הכוהן הגדול הוא שמונע מן הרוצח להתהלך חופשי. ועיין בדברי המהר"ל בגור אריה שם ובחידושי אגדות בסוגייתנו, שהאריך בביאור סברת הספרי.

אמנם על פירוש זה יקשה דין המשנה בעמוד ב, שאם אין כוהן גדול ("נגמר דינו בלא כהן גדול, וההורג כהן גדול, וכהן גדול שהרג"), אין הרוצח יוצא לעולם מעיר המקלט. אשר על כן, אפשר שיש יתרון מסוים לפירוש השני שהציע רש"י, המובא גם בתרגום יונתן בן עוזיאל:

"ויתיב בה עד זמן דימות כהנא רבא... ומטול דלא צלי ביומא דכפורי בקודש קודשיא על תלת עבירן קשין דלא יתקלון עמא בית ישראל בפולחנא נוכראה ובגילוי עריותא ובשדיות אדם זכיא והוה בידיה לבטלותהון בצלותיה ולא צלי מטול כן אתקנס לממת בשתא ההוא".
[תרגום כתר יונתן: "ובשביל שלא התפלל ביום של כיפורים בקודש הקודשים על שלש עבירות קשות, שלא יכשלו עם בית ישראל בעבודה זרה ובגילוי עריות ובשפיכות דם נקי, והיה בידיו לבטלם בתפילתו ולא התפלל, בשביל כן נענש למות בשנה ההיא".]

המהר"ל יוצא כנגד פירוש זה. הוא מטעים כי אף שהגמרא (בעמוד א) אומרת שיש חשש שהכוהן הגדול ימות משום שיש בו מידה של אשמה, שהיה לו לבקש רחמים ולא ביקש – הדבר לא נאמר כטעם לדין "עד מות הכהן הגדֹל", אלא רק כהסבר מדוע צריך להתפלל עליו או לבקש מן הגולים שלא יתפללו שימות.

ברם, טענתו צריכה עיון מדברי הגמרא בעמוד ב. במשנה שם נאמר, שאם נתמנה כוהן גדול חדש בין הרציחה לבין גמר הדין, הוא הכוהן הקובע לעניין הגלות. על כך שואלת הגמרא "מאי הוה ליה למעבד?", ומשיבה: "היה לו לבקש רחמים שיגמור דינו לזכות ולא ביקש". הרי מבואר הן משאלת הגמרא הן מתשובתה שדין "עד מות הכהן הגדֹל" יסודו באשמה כלשהי שיש לו (לעצם הקביעה המפתיעה כי היה לו לכוהן הגדול להתפלל על הטיית שיקול הדעת של הדיינים לזכות עיין בערוך לנר).

כך עולה גם מדברי הגמרא לפני כן:

"מידי גלות קא מכפרא? מיתת כהן הוא דמכפרא!"

וכבר ביארו הראשונים כי ודאי שגלות מכפרת, כמבואר בסוגיות אחרות, אלא שכפרה הפוטרת מהמשך הגלות מושגת רק במיתת הכוהן הגדול. וכל כך למה? משום העיקרון הידוע, שלמיתת הצדיק יש כוח כפרה – ובלבד שהייתה בו אשמה מסוימת לאירוע הנורא. ואף אם לא נקבל כפשוטם את דברי תרגום יונתן, שנגזר על הכוהן הגדול למות באותה שנה, מכל מקום יש במיתתו כפרה המאפשרת לשים סוף לפרשה עגומה זו.

הרב שמואל שמעוני