עבודה זרה | דף ה | עמידה על דעת רבו

התוספות במסכת סוטה (כב ע"ב, ד"ה ועד כמה) קשרו את דברי רבה עם מה שנאמר שם שתלמיד מגיע להוראה רק לאחר ארבעים שנה ("עד ארבעין שנין"). וזה לשונם:

חלוק עליהם רבנו אלחנן בתוספותיו לדף יט ע"ב במסכתנו (ששם מובאת אותה מימרה ממסכת סוטה). לדעתו, "הך מ' שנה לא שייכי למ' שנה דריש פירקין, 'לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד מ' שנה', דהכא מיירי שהוא בן מ' שנה, והתם מיירי שלמד לפניו מ' שנה".

לכאורה צדקו דברי התוספות: אם כדי להבין את מה שלימדו רבו צריך אדם לארבעים שנה, כיצד יוכל להורות מבן ארבעים, קודם שעברו ארבעים שנה מעת שהחל ללמוד מפי רבו?

בתשובת הדבר נראה שיש להבדיל בין הבנת דברי הרב בדרגה המאפשרת הוראה, שאליה מגיע אדם בהיותו בן ארבעים ("בן ארבעים לבינה" [אבות פ"ה מכ"א]) לבין עמידה על דעת הרב.

התוספות בסוגייתנו (ה ע"א, ד"ה כפויי טובה) מסבירים כיצד העובדה שבני ישראל לא ביקשו מהקב"ה שייתן להם לב ליראה אותו מעידה על כפיות טובה. לדבריהם, בני ישראל "לא רצו לומר 'אתה תן', לפי שלא היו רוצים להחזיק לו טובה בכך". זאת אומרת: על השאלה "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי" הייתה תשובתם של בני ישראל: 'אנו ניתן בעצמנו; איננו זקוקים לגורם חיצוני'.

בני ישראל הבינו את דברי רבם – הם הבינו שיש לירא מה' ולשמור את כל מצוותיו. אך הם לא עמדו על דעתו. הם לא עמדו על לקח עמוק הרבה יותר הטמון בפסוק זה: שהאדם נצרך לאחרים – בין לאנשים אחרים ובין לקב"ה עצמו. אם הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר "מִי יִתֵּן", ומוסר כביכול הודאה שאין הדבר תלוי בו – קל וחומר בן בנו של קל וחומר שגם האדם צריך להתבונן סביבו, מי יוכל לסייע לו ליראה את ה' ולשמור את כל מצוותיו.