עבודה זרה דף יח – ליצנות

  • הרב אברהם סתיו
בדף יח ע"ב מובאת סדרה של מימרות בגנות הליצנות:
"כל המתלוצץ יסורין באין עליו...
כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין...
כל המתלוצץ נופל בגיהנם..."
מימרות אלו מסתמכות בעיקר על הפסוקים הפותחים את ספר תהילים:
"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" (תהילים א', א–ב).
מהי אותה "ליצנות" שחז"ל יוצאים נגדה בחריפות גדולה כל כך?
בספר שערי תשובה (חלק ג אותיות קעד–קעז) רבנו יונה מונה חמישה מיני ליצנות:
א. "איש לשון הנותן דופי בבני אדם"
ב. "מי שלועג לבני אדם"
ג. "מי שלועג תמיד לדברים ולפעולות, ואין דעתו להבזות בעליהם, אך מרחיק הדברים שאין להרחיקם ומרחיק תועלת הפעולות שיש תקוה לתועלותן"
ד. "הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה ודברים בטלים"
ה. "המתלוצץ בדבר שפתים על המעשים והדברים, לא שיבוז להם בלבו, אך מדרך השמחים ללא דבר וחוק השחוק".
קל להבין את הבעייתיות שבשני מיני הליצנות הראשונים. פשוט וברור שלעג לבני אדם וביזוים הם מעשים רעים ומאוסים. אמנם דומה שבגלל סוגים אלו לא היה צורך לחדש את המושג "ליצנות", שהרי כבר ציוותה תורה "ואהבת לרעך כמוך" ושאר איסורי דיבור שבין אדם לחברו, כדוגמת הלבנת פנים ולשון הרע. מצד שני, בשאר מיני הליצנות שהזכיר רבנו יונה אין ברור מה טעם האיסור ובמה חומרתו הגדולה. ומה בכך אם מתלוצץ אדם על דבר מה? ומה גדר האיסור בדיבור דברים בטלים?
נראה שעל שאלות אלו מנסה לענות הברייתא שבפתח הסוגיה:
"'אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו' – הא למדת שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה".
המזמור מנגיד מושב לצים ללימוד תורה, והברייתא לומדת מכאן שהבעיה במושב לצים היא ביטול תורה. ויש לתמוה: הרי כל פעילות שהאדם עושה ואיננה חיונית לקיומו יכולה להיחשב ביטול תורה, ובמה חומרתו המיוחדת של מושב לצים?
השאלה מתעצמת למקרא הברייתא באבות דרבי נתן (הוספה ב לנוסחא א פרק ז), הלומדת מפסוק זה את הצד השני של המטבע:
"רבי חנינא בן תרדיון אומר: שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה – מושבן מושב לצים... שנאמר 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים', מה כתיב אחריו 'כי אם בתורת ה' חפצו' וגו'".
היחס בין שתי הברייתות נראה קשה. הברייתא בסוגייתנו מסבירה שמושב לצים בעייתי מפני שהוא מביא לביטול תורה. הברייתא באבות דרבי נתן אומרת שביטול תורה יוצר מושב לצים. וחזרה שאלתנו למקומה: מה הבעיה הגדולה שבליצנות ובמושב לצים?
נראה אפוא שיש להבין את הברייתא בסוגייתנו באופן מעט שונה. אין כוונת הברייתא שליצנות אסורה משום שבזמן שאדם עוסק בה יכול ללמוד תורה. הברייתא עומדת על הנזק הרוחני ארוך הטווח שהליצנות מסבה לעוסקים בה, נזק המביא לידי ביטול תורה. שלא כעיסוקים גשמיים בלתי-הכרחיים – שגם אם אינם מומלצים, אין בהם נזק רב – הליצנות פותחת את נפשו ומוחו של האדם לעולם רוחני חלופי שלילי, המרחיק אותו מעולמה הרוחני של התורה.
'מעגל הקסמים' הנוצר בין שתי הברייתות איננו כשל לוגי-פרשני, כי אם מעגל מציאותי שאדם העסוק בליצנות עלול להיקלע אליו. בעולמו הרוחני של אדם לא יתכן רִיק. שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה – עולמם הרוחני עלול לפנות לאפיקים שליליים; ומשם קשה לחזור לעולמה הרוחני המרומם של התורה.