עבודה זרה דף לא – הפקדת יין אצל נכרי

  • הרב אברהם סתיו
בדף לא ע"א מובאת מחלוקת תנאים בדין יין ישראל שהופקד אצל נכרי והוא חתום בחותם אחד:
"תניא: אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של עובד כוכבים ומלאוהו יין, ומפתח או חותם ביד ישראל – רבי אליעזר מתיר, וחכמים אוסרין".
הכרעת הגמרא במחלוקת נראית פשוטה:
"אמר רבי חייא בריה דרבי חייא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה: אמר רב חסדא אמר זעירי, ואמרי לה: אמר רב חסדא אמר לי אבא בר חמא הכי אמר זעירי: הלכה כרבי אליעזר".
דא עקא, שפסיקתו של רב כרבי אליעזר עומדת בסתירה לדברי הגמרא להלן לט ע"א:
"אמר רב: חבי"ת [=חלב, בשר, יין, תכלת] – אסור בחותם אחד".
יתרה מזאת, בהמשך סוגייתנו מובא דיון ארוך בהגדרת "חותם בתוך חותם", וגם ממנו משתמע שאין די בחותם אחד, דלא כרבי אליעזר.
הראשונים ישבו את הסתירה בדרכים שונות. הרמב"ן (בחידושיו על אתר) כותב שיש מחלוקת אמוראים הן בדעת רב הן בפסיקת ההלכה. הראב"ד (הובאו דבריו ברמב"ן) כותב שמקורן של שתי הסוגיות בתקופות שונות: בתחילה אכן התירו להפקיד אצל נכרי יין החתום בחותם אחד, אך בתקופה מאוחרת יותר החמירו להצריך חותם בתוך חותם.
אמנם להלכה התקבלו שלושה תירוצים אחרים, המיישבים בין הסוגיות. לדעת הרמב"ם (כדעת הר"ן בשיטתו, ראה ר"ן על הרי"ף, יא ע"א מדפי האלפס), רבי אליעזר התיר בחותם אחד רק אם מלבד החותם יש גם מפתח. הווה אומר: לכולי עלמא יש צורך בשני חותמות, אלא שלדעת רבי אליעזר (ורב), ניתן להמיר אחד מהם במפתח. וכן פסק השולחן ערוך (יורה דעה סימן ק"ל סעיף א):
"מותר להפקיד ולשלוח יין ביד עובד כוכבים אם הוא חתום בחותם בתוך חותם או מפתח וחותם".
[ועיין ביאור הגר"א שם, שכתב כי הרמב"ם פוסק כרבנן, וייחס את התירוץ שכתבנו לבה"ג ולרי"ף, ואכמ"ל.]
התוספות (ד"ה דאמר) חילקו בין כשהמפקיד עצמו עתיד לשוב לקחת את החבית, שאז יוכל לזהות את חותמו המקורי, ועל כן די בחותם אחד, לבין כשאדם אחר, שאיננו מכיר את החותם, הוא שיקבל את החבית מהנכרי, שאז יש חשש שהגוי ינסה להערים עליו ולזייף את החותם. גם תירוץ זה נפסק להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קי"ח סעיף א):
"ויש אומרים שאף בדברים שצריכים שני חותמות, לא אמרו אלא בשולח על ידי עובד כוכבים, שאינו עתיד לראות החותם, אבל מפקיד, שעתיד לראות חותמו, די בחותם אחד, כי הוא ירא".
התירוץ השלישי, המקל ביותר, הוא תירוצו של רבנו תם בספר הישר (חלק החידושים סימן תש"י). לדעתו, כל הסוגיות המצריכות חותם בתוך חותם עוסקות בהפקדה אצל ישראל חשוד, שהוא גרוע מן הגוי, מפני שבטוח שיאמינוהו, ולכן אינו מפחד לזייף; אבל גוי חושש לזייף, ולכן די בחותם אחד. לפי שיטה זו, ניתן להקל להפקיד אצל גוי יין החתום בחותם אחד בלבד, וכן הביא הרמ"א (בהגהתו על השולחן ערוך שם):
"ויש אומרים דלא בעינן ב' חותמות רק בישראל חשוד, אבל בעובד כוכבים הכל שרי על ידי חותם אחד. ובדיעבד יש לסמוך על זה".
למעשה כתב הט"ז (על השולחן ערוך שם, ס"ק ד) שבימינו יש לסמוך על כך לכולי עלמא, כי בזמן הזה אין הגויים מנסכים את יינם לעבודה זרה.