אתמול דנו אם הבתים והאבנים הנזכרים במשניות בדף מז ע"ב נעבדים מצד עצמם, או שמא מדובר בהלכות אחרות, של מה שכינה הראב"ד "תוספת עבודה זרה".
אשר למשנת "שלש אשרות" (מח ע"א) הודה גם הראב"ד שהכוונה לעץ הנעבד בעצמו. למעשה, זו אחת מקושיותיו של הרמב"ן עליו: הרי משניות הבתים והאבנים ומשנת האשרות בנויות כולן באותה תבנית ומדברות באותם דינים, ואם כן, מניין לו לראב"ד לחלק ביניהן?
ברם, יתכן שאף האשרה אינה עבודה זרה רגילה. נאמר בפרשת שֹפטים:
"לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ" (דברים ט"ז, כא).
ונחלקו רש"י ורמב"ן אם מדובר בשני איסורים נפרדים – איסור אחד על נטיעת אשרה, ואיסור שני על נטיעת עץ אצל המזבח – כדעת רש"י, או שמא לפנינו איסור אחד, לטעת עץ ליד המזבח, כדברי הרמב"ן (ונראה שנחלקו בכך כבר התנאים, ראה בספרי שם). ולכאורה דעת רש"י קשה: הרי עשיית פסל לעבודה זרה נאסרה כבר בעשרת הדיברות, ולא מצינו שחזר הכתוב ופרט איסור זה בכל סוגי האלילים, ואם כן, מה צורך באיסור נוסף, מיוחד לאשרה?
על מנת להשיב על שאלה זו נעיין מעט במקצת הופעותיה של האשרה במקרא. האשרה מופיעה בתנ"ך כמה פעמים בסמיכות לבעל. כך, לדוגמה, מצינו בסיפור גדעון:
"וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ ה' קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וְאֶת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו תִּכְרֹת... וַיַּשְׁכִּימוּ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה נֻתַּץ מִזְבַּח הַבַּעַל וְהָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו כֹּרָתָה... וַיֹּאמֶר יוֹאָשׁ לְכֹל אֲשֶׁר עָמְדוּ עָלָיו הַאַתֶּם תְּרִיבוּן לַבַּעַל אִם אַתֶּם תּוֹשִׁיעוּן אוֹתוֹ אֲשֶׁר יָרִיב לוֹ יוּמַת עַד הַבֹּקֶר אִם אֱלֹהִים הוּא יָרֶב לוֹ כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ. וַיִּקְרָא לוֹ בַיּוֹם הַהוּא יְרֻבַּעַל לֵאמֹר יָרֶב בּוֹ הַבַּעַל כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ" (שופטים ו', כה–לב).
המזבח הוא מזבח הבעל, ועליו נטועה אשרה. אך אין מדובר בשני אלים נפרדים: אנשי העיר הכועסים מבקשים לנקום את נקמת הבעל, ואף יואש משיב להם כי הבעל הוא שיריב את ריבו. האשרה אינה נזכרת כלל בדבריהם, וברור שהיא חלק מפולחן הבעל, ולא עצם הנעבד בפני עצמו.
מסקנה דומה עולה גם מסיפור אליהו בהר הכרמל:
"וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל... וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ... וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם" (מל"א י"ח, יט, כב, מ).
אליהו דורש לקרוא לנביאי הבעל ולנביאי האשרה, אך בהמשך הסיפור מוזכרים רק נביאי הבעל. מסתבר שהמבחן האמתי נעשה אל מול נביאי הבעל דווקא, כי האשרה נתפסה, במובן מסוים, כחלק ממנו.
ואכן, ממקורות חיצוניים אנו למדים כי האשרה נתפסה כבת זוגו של האל.
מכאן יובן האיסור לטעת אילן אצל המזבח, אף על פי שאינו נעבד. איסור זה בא לשלול את התפיסה כאילו גם לה' יש, חס וחלילה, בת זוג, המסומלת באשרה הנטועה ליד המזבח (על קיומה של תפיסה כזו ראה מ' כוגן, "ה' ואשרתו: הממצאים המפתיעים בכונתילת עוג'רוד", בתוך: לא לבדד ישכון: ישראל ושכניו בימי הבית הראשון, ירושלים תשנ"ט). מכאן נוכל להבין גם מדוע ייחדה התורה לאשרה איסור בפני עצמו, שהרי אין היא אליל כשאר האלילים, כי אם אליל נלווה במהותו.
ומעתה יובן גם מדוע צירף רבנו הקדוש את משנת "שלש אשרות" למשניות הבתים והאבנים. כאמור, האשרה איננה עבודה זרה רגילה, אלא מעין הרחבה ותוספת – בדומה לבתים ולאבנים הנידונים במשניות הקודמות. אשר על כן, אם לא שימש האילן כחלק מן הפולחן וכסמל לאשרה, אלא כמקום להנחת הפסל גרידא, הריהו מותר משיִנָטֵל הפסל.