עבודה זרה | דף מח | האשרה

אתמול דנו בשאלה אם הבתים והאבנים הנזכרים במשניות בדף מז ע"ב נעבדים מצד עצמם, או שמא מדובר בהלכות אחרות, של מה שכינה הראב"ד "תוספת עבודה זרה".

אשר למשנת "שלש אשרות" (מח ע"א) הודה גם הראב"ד שהכוונה לעץ הנעבד עצמו. למעשה, זו אחת מקושיותיו של הרמב"ן עליו: הרי משניות הבתים והאבנים ומשנת האשרות בנויות כולן באותה תבנית ומדברות באותם דינים, ואם כן, מניין לו לראב"ד לחלק ביניהן?

ברם ייתכן שאף האשרה אינה עבודה זרה רגילה. נאמר בפרשת שופטים (דברים טז, כא):

"לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ".

בביאור הפסוק נחלקו רש"י והרמב"ן (ונראה שנחלקו בכך כבר התנאים, ראה בספרי שם). לדעת רש"י מדובר בשני איסורים נפרדים – איסור אחד על נטיעת אשרה ואיסור שני על נטיעת עץ אצל המזבח, ואילו לדעת הרמב"ן יש כאן איסור אחד – לטעת עץ ליד המזבח. ולכאורה דעת רש"י קשה: הרי עשיית פסל לעבודה זרה נאסרה כבר בעשרת הדיברות, ולא מצינו שחזר הכתוב ופרט איסור זה בכל סוגי האלילים, ואם כן, מה צורך באיסור נוסף, מיוחד לאשרה?

כדי להשיב על שאלה זו נעיין מעט במקצת הופעותיה של האשרה במקרא. האשרה מופיעה בתנ"ך כמה פעמים בסמיכות לבעל. כך לדוגמה מצינו בסיפור גדעון (שופטים ו, כה–לב):

"וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ ה' קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וְאֶת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו תִּכְרֹת... וַיַּשְׁכִּימוּ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה נֻתַּץ מִזְבַּח הַבַּעַל וְהָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו כֹּרָתָה... וַיֹּאמֶר יוֹאָשׁ לְכֹל אֲשֶׁר עָמְדוּ עָלָיו הַאַתֶּם תְּרִיבוּן לַבַּעַל אִם אַתֶּם תּוֹשִׁיעוּן אוֹתוֹ אֲשֶׁר יָרִיב לוֹ יוּמַת עַד הַבֹּקֶר אִם אֱלֹהִים הוּא יָרֶב לוֹ כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ.  וַיִּקְרָא לוֹ בַיּוֹם הַהוּא יְרֻבַּעַל לֵאמֹר יָרֶב בּוֹ הַבַּעַל כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ".

המזבח הוא מזבח הבעל, ועליו נטועה אשרה. אך לא מדובר בשני אלים נפרדים: אנשי העיר הכועסים מבקשים לנקום את נקמת הבעל, ואף יואש משיב להם כי הבעל הוא שיריב את ריבו. האשרה אינה נזכרת בדבריהם, וברור שהיא חלק מפולחן הבעל ולא עצם הנעבד בפני עצמו.

מסקנה דומה עולה גם מסיפור אליהו בהר הכרמל (מלכים א יח, יט–מ):

"וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל... וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע  מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ... וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם".

אליהו דורש לקרוא לנביאי הבעל ולנביאי האשרה, אך בהמשך הסיפור מוזכרים רק נביאי הבעל. מסתבר שהמבחן האמיתי נעשה אל מול נביאי הבעל דווקא, כי האשרה נתפסה כחלק ממנו במידה מסוימת. ואכן ממקורות חיצוניים אנו למדים כי האשרה נתפסה כבת זוגו של האל בעל.

מכאן יובן האיסור לטעת אילן אצל המזבח, אף על פי שאינו נעבד. איסור זה בא לשלול את התפיסה כאילו גם לה' יש, חס ושלום, בת זוג, המסומלת באשרה הנטועה ליד המזבח (על קיומה של תפיסה כזו ראה מ' כוגן, "ה' ואשרתו: הממצאים המפתיעים בכונתילת עוג'רוד", בתוך לא לבדד ישכון: ישראל ושכניו בימי הבית הראשון, ירושלים תשנ"ט). מכאן נוכל להבין גם מדוע ייחדה התורה לאשרה איסור בפני עצמו, שהרי אין היא אליל כשאר האלילים כי אם אליל נלווה במהותו.

ומעתה יובן גם מדוע צירף רבנו הקדוש את משנת "שלש אשרות" למשניות הבתים והאבנים. כאמור, האשרה איננה עבודה זרה רגילה אלא מעין הרחבה ותוספת – בדומה לבתים ולאבנים הנידונים במשניות הקודמות. על כן, אם האילן לא שימש חלק מן הפולחן וסמל לאשרה אלא מקום להנחת הפסל גרידא, הריהו מותר משיינטל הפסל.