עבודה זרה דף סא – המטהר יינו של גוי

  • הרב ברוך וינטרוב
המשנה סא ע"א מביאה שני תנאים לטיהור יינו של גוי. התנאי הראשון נוגע לרמת השמירה הנדרשת, התלויה בסיכוי שישראל יראה הגוי מנסך את היין. התנאי השני נוגע למעמדו הממוני של היין: האם כבר קיבל הגוי מעותיו, או לכל הפחות נתן לישראל קבלה כאילו קיבל את מעותיו.
מן המשנה אין ברור מה היחס בין שני התנאים. רש"י (ד"ה מותר) הבין ששניהם דרושים; לדבריו, רק אם כתב הגוי "התקבלתי ממך מעות" ניתן לסמוך על האפשרות שישראל יראה את היין, ואין צורך במפתח או בחותם. התוספות (ד"ה המטהר) חלוקים עליו, ולדעתם המשנה כולה עוסקת בשיש מפתח או חותם, וההבדל בין כתב "התקבלתי" לשלא כתב "התקבלתי" הוא שאם לא כתב, אין די במפתח או חותם, ויש צורך באפשרות שישראל יראה את היין.
התוספות מקשים על רש"י: אם כשכתב "התקבלתי" אין צורך במפתח או חותם – במה יועיל חלון הפתוח לרשות הרבים או רוכלים המשוטטים במקום? סוף סוף היין נמצא בביתו של הגוי, וכיצד ידעו הרוכלים שהוא מנסך יין של ישראל? על כן קבעו התוספות כי דרוש מפתח או חותם; כשיראו הרוכלים את הגוי פורץ מנעול או חותם, ידעו שיש כאן דבר חשוד.
יתכן שניתן ליישב את רש"י מתוך דיוק בפסק הרמב"ם בדין המטהר יינו של גוי. זה לשון הרמב"ם הלכות מאכלות אסורות פי"ג הלכות ד–ה:
"אפילו כתב העכו"ם לישראל שנתקבל ממנו המעות למכור לו בהן יין, הואיל ואין הישראלי יכול להוציאו מרשות העכו"ם עד שיתן לו המעות – הרי הוא של עכו"ם ואסור, אלא אם היה השומר דר שם בחצר...
היה יין זה הטהור של עכו"ם מונח ברשות הרבים או בבית הפתוח לרשות הרבים, וישראל הולכים ושבים – מותר, שעדיין לא נכנס ברשות העכו"ם".
לדברי הרמב"ם, כאשר יכול רוכל או ישראל אחר לראות את היין, היין מותר משום שבמצב זה אין הוא נחשב מצוי ברשות הגוי. הווה אומר: אמנם חששם של חכמים היה שמא הגוי ינסך, אך התקנה היתה לאסור יין הנמצא ברשותו. הקריטריון לאיסור הוא הימצאות היין ברשות הגוי, וכדי להיחשב כמצוי שם, צריך היין להיות בשליטתו הגמורה. אכן, צדקו דברי התוספות שהסיכוי לתפוס את הגוי מנסך קטן ביותר. אף על פי כן לא אסרו חכמים את היין, משום שאפילו חשש מזערי של הגוי שדבר הניסוך יגיע לידיעת ישראל, משמעו שאין לגוי שליטה מוחלטת ביין, לפיכך אין היין נחשב כמצוי ברשות הגוי, ואם כן, אין הוא בכלל האיסור.
אם כנים דברינו, הרי שיש הבדל מהותי בין גישתם של התוספות בסוגייתנו לבין גישתם של רש"י והרמב"ם. לפי התוספות, ההבדל בין יין שנכתב עליו "התקבלתי" ליין שלא נכתב עליו כך הוא הבדל פסיכולוגי גרידא – האם הגוי חושש מפני הפסד מעות. רש"י והרמב"ם, לעומת זאת, מוצאים הבדל הלכתי יסודי בין שני המצבים. יין שלא כתב עליו הגוי "התקבלתי" מצוי ברשותו של הגוי מעצם בעלותו עליו, ולכן הוא יוּתַר רק אם מעשה הניסוך יימנע לחלוטין על ידי מפתח, חותם או שומר. יין שכתב עליו הגוי "התקבלתי" מצוי בעיקרון בבעלותו של ישראל, ואין לחשוש למגעו של הגוי, אלא אם כן יהיה בשליטתו המלאה.