עבודה זרה דף עה – טבילת כלים

בטור חלק יורה דעה סימן קכ"א מובאת מחלוקת ראשונים:

ונראה שלפנינו מחלוקת יסודית בדבר תפקיד הטבילה. לדעת הרשב"א, הטבילה היא סיום תהליך ההכשרה, ועל כן המטביל קודם הגעלה אינו אלא כטובל ושרץ בידו. ר"י, כנראה, תופס אחרת את תפקיד הטבילה, ויש להבין כיצד.

ברם, קודם שנפנה להבנת דעת הר"י, יש להתעמק עוד בדברי הרשב"א. סוף סוף כלי שנטרף בידי יהודי אינו חייב טבילה, ואילו כלי חדש של גוי חייב בה; כיצד אפוא ניתן להבין שהטבילה היא סוף תהליך ההכשרה?

נראה שהרשב"א הבין כי כלי גויים הם טרפים בעצם, וכלי יהודים – כשרים בעצם. ההגעלה או הליבון לא באו להכשיר את הכלי, אלא רק לבער ממנו את שארית האוכל הטרף, ורק משנתבערה ניתן להכשיר את הכלי לחלוטין בטבילה. לכן כלי של גוי שאין בלוע בו טרף אינו צריך הגעלה, אך צריך הכשרה בטבילה. ולהפך: כלי של יהודי אינו צריך טבילה, כי הוא כשר בעצם, ואם בלע במקרה טרפה - די לבער את מה שנבלע.

מעתה יובנו היטב דברי הרשב"א, שהטבילה יכולה להיעשות רק לאחר ההגעלה. לא יתכן שהפעולה הבאה להכשיר את הכלי תיעשה בעוד שבלועה בו טרפה, והעושה כן – כטובל ושרץ בידו.

כאמור, שיטת ר"י (המובאת שלא בשמו גם בתוספות על אתר) מנתקת בין הכשרת הכלי לבין טבילתו, ועל כן מתירה להטביל את הכלי אף קודם הגעלתו. אם כן, מה תפקיד הטבילה? יתכן שנוכל להיעזר בזה בדברי הירושלמי סוף מכילתין בנימוקו לדין טבילת כלים:

לפי הירושלמי, טבילת כלים אינה מדיני איסור והיתר אלא מדיני קדושת ישראל: כשם שהמתגייר צריך לטבול, כך יש להטביל כלי העובר מרשות הגוי לרשות יהודי.

יתכן ששני המסלולים בהבנת טבילת כלים נרמזים בשני הלימודים המובאים בסוגייתנו (עה ע"ב). לימודו של רבא "'כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר' (במדבר ל"א, כג) – הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת" רומז להשלמת תהליך ההכשרה על ידי האש. ואילו מלימודו של בר קפרא "'במי נדה' (שם)... מים שנדה טובלת בהן" משמע שמדובר בהלכה עצמאית. למסקנת הגמרא שני הלימודים נצרכים, ואם כן - אולי יש מקום להרהר באפשרות שלטבילה יש שני תפקידים.