דילוג לתוכן העיקרי

עבודת אלילים וטומאה בהגותו של הרב הירש

קובץ טקסט

עבודת אלילים וטומאה בהגותו של הרב הירש

 

 

הרב הירש רואה בגישה התועלתנית (הערכת כל דבר מנקודת המבט של תועלת אישית) ובגישה המטריאליסטית (הרעיון כי בני אנוש הם בדיוק כמו כל סוג אחר של חומר) את הסכנות האינטלקטואליות הגדולות של זמנו.

עבודת אלילים

עבודת האלילים אינה תופשת את האלים כבעלי מסר מוסרי-דתי, אלא רואה את האלים כישויות מחרידות שבני האנוש מנסים להרגיע באמצעות מנחות. האנושות מנסה לתמרן כוחות קוסמיים אלו על מנת להשיג יתרון חומרי. עבור הרב הירש, עבודת האלילים מהווה בעיה מוסרית יותר מאשר שגיאה תיאולוגית. היא משקפת תפישת עולם הזרה לאידיאליזם אמיתי.

בחיבורו "הלניזם, יהדות ורומא"[1] הרב הירש מזהה את העולם הרומאי עם גישה אלילית זו. התרבות הרומאית חשבה אך ורק במונחים של רווח חומרי, ודתה הורכבה מקרבנות שנועדו לשכך את זעם האלים. בנוסף, השלטון עשה שימוש ציני בדת כדי לשמור על העם שילך בתלם. חיבור זה משווה את תפישת העולם הרומאית עם הגישה היוונית החיובית בהרבה: "לא האידיאליזם ההלניסטי, אלא המטריאליזם הרומאי, הוא מה שעלינו לחשוש מפניו."

עבודת המולך, המרוכזת סביב הקרבת ילדים, מייצגת עבור הרב הירש את ההשקפה האלילית. הוא מסביר כי הצורה הדקדוקית של המילה "מולך" מבטאת את הרעיון המופשט של שלטון או שליטה, בדיוק כשם ש"קודש" משמעותו קדושה. שורשיה של צורה זו של פולחן הם ברעיון של כוחות הגורל השולטים בעולם. מעמדה זו, אנשים עוסקים במעשי פולחן על מנת לתמרן כוחות אלו בכדי להשיג סוג מסוים של שליטה על גורלם.

עבור הרב הירש, הדבר מסביר מוזרות הקיימת בהלכות הנוגעות לעבודת המולך. הגמרא (סנהדרין דף ס"ד ע"ב) אומרת כי העונש על עבודת המולך תקף רק לגבי אדם שהקריב חלק מילדיו ולא לגבי אדם שהקריב את כולם. הלכה זו וודאי נראית נוגדת את האינטואיציה. היה סביר להניח כי ככל שמקריבים יותר ילדים, כך המעשה חמור יותר ויותר ראוי לעונש.

יש המסבירים כי עבודת האלילים המסוימת שהתורה מגיבה אליה כללה, במקרה, הקרבה של חלק מהילדים בלבד. לפי פרשנים אלו, אין הבדל לוגי פנימי בין הקרבת כל או חלק מהצאצאים. אחרים טוענים כי האדם המעביר למולך את כל ילדיו ביצע מעשה כל כך נורא, שהוא אינו ראוי לכפרה שמביא עמו העונש (ראו תורה תמימה, ויקרא י"ח, כ"א, הערה נ"ז).

בדרך האופיינית לו, רב הירש משתמש בפרט הלכתי זה כרמז להבנת הטעם מאחורי האיסור. הוא מסביר שהתורה מתייחסת במיוחד למולך, כדי להילחם באידיאולוגיה המאמינה בנתינת דברים מסוימים לכוחות הגורל, לשם הצלחה בעולם הזה. ההורה שמוותר על כל ילדיו לא יהיה אשם בפשע המסוים שמצווה זו מתייחסת אליו, כיוון שהקרבן לא הותיר לו דבר ליהנות ממנו. הקרבת כל הילדים היא דבר איום, אך היא אינה משקפת את הניסיון להשתלט על הכוחות הקוסמיים (ויקרא י"ח, כ"א).

הרב הירש מזהיר כי דרך חשיבה זו עלולה לחדור גם אל היהדות. הוא לא מבהיר בדיוק למה הוא מתכוון, אך נוכל לנחש ניחוש מושכל. השימוש בקמיעות ולחשים דתיים כדי להגן מנזק הוא קרוב מאוד להלך הרוח האלילי. לחפצים אלו יש מעט מאוד מן המשותף עם השתדלות דתית ומוסרית אמיתית, והרבה מן המשותף עם הניסיון להשפיע על הכוחות הקוסמיים לעמוד לצדו של האדם.

דאגה זו עומדת גם מאחורי קריאתו של הרב הירש במקורות מקראיים אחרים. לאחר שמונת ימי הטקס של חנוכת המשכן וחניכת הכוהנים, משה ואהרון נכנסים לאוהל מועד פעם נוספת לפני שה' מגלה את שכינתו. נראה שהם צריכים להוסיף תפילה נוספת לפני שההתגלות
הא-להית תתרחש. הרב הירש טוען כי אילו היה כבוד ה' מתגלה מיד לאחר שמונת ימי הקרבנות, העם היה יכול בטעות לאמץ את התפישה האלילית כי קרבנות הם אמצעי המאפשר לנו לשלוט ולהשפיע על האלים. העיכוב הבהיר את שקריותו של רעיון זה. הקב"ה אינו ניתן לתמרון, אלא הוא בוחר באופן חופשי להגיב להשתדלות רוחנית אמיתית של עמו
(ויקרא ט', כ"ג).

רעיון דומה מסייע לרב הירש לפתור בעיה מפורסמת. פרק ט"ז בספר 'ויקרא' מתאר בפירוט את העבודה שעל הכהן הגדול לבצע בכדי להיכנס לקודש הקודשים. רק בסוף הפרשיה (פסוק כ"ט) התורה מיידעת את הקורא כי עבודה זו נעשית ביום כיפור. מדוע משאירים פיסת מידע חיונית זו לסוף? כמה מן האחרונים וביניהם הגאון מוילנא טוענים כי אהרון היה יכול לבצע עבודה זו ולהיכנס לקודש הקודשים בכל יום בשנה, בעוד כוהנים גדולים בדורות הבאים היו יכולים להיכנס רק ביום כיפור. תחילת הפרק מתייחסת לאהרון, ולפיכך הוא אינו מזכיר תאריך מסוים.

הרב הירש מצע תשובה שונה. יתכן שהתורה דואגת שמא עם ישראל יראה את עבודת הקורבנות כרכיב המהותי של הכפרה ביום הכיפורים. הכפרה תהיה אז התוצאה של הקרבת שעירים ופרים יותר מאשר של רוח חרטה אמיתית. התורה משאירה את אזכור יום הכיפורים לסוף בכדי ליצור הפרדה מסוימת בין יום כיפור לבין קורבנות אלו. הקרבנות הם בבירור מצווה, אולם מהותו של יום הכיפורים נשארת עצמאית ובלתי תלויה בהם (ויקרא ט"ז, כ"ט).

אתיקה

גם בנוגע למצוות אחרות, הרב הירש מבחין בין גישה המשרתת את העצמי לבין גישה אידיאליסטית יותר. ידועה אמרתו של הלל, שאמר למועמד לגיור: "דעלך סני לחברך לא תעביד" (שבת ל"א, א). הרב הירש טוען בתוקף נגד פרשנות המצמצמת את העיקרון של הלל ל"מאמר של חכמת חיים" ו"פקחות הרואה את הנולד" (ויקרא י"ט, י"ח). במילים אחרות, הלל לא לימד אותנו להיות נחמדים לאנשים אחרים כדי שהם ישקפו יחס זה. הבנה כזו מנמיכה את האידיאליזם המוסרי לאינטרס אישי עירום.

הפסוק המקראי המקביל לאמרתו של הלל מבהיר את שקריות השקפה זו. התורה מצווה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (שם). מה מוסיף הביטוי בסיום "אני ה'" לציווי? הרב הירש מסביר כי ביטוי זה שולל את הגישה הפרגמטית לאהבת הזולת. איננו אוהבים את הזולת בתקווה לקבל מהם טובות בעתיד, אלא, אנו עושים כן כמסקנות של דעת ה' לאמיתה וחיקוי של טבעו האוהב ורחום.

נבואה

אותה חלוקה משפיעה גם על הבנתו של הרב הירש את הדיון בתורה בנושא הנבואה. התורה מנגידה את אומות העולם, המסתמכות על אובות וידעונים, לעם ישראל, המקבלים הנחיות מנביאים (דברים י"ח). היכן נמצא ההבדל המהותי? כמה מן המפרשים חושבים כי לנביא יש ממוצע קליעות גבוה משל מגיד העתידות. רק עבור הנביא האמיתי מתגשם כל פרט של כל נבואה.

הרב הירש רואה את ההבדל בין הנביא ומגיד העתידות כבסיסי הרבה יותר. אנשים הולכים אל מגיד העתידות כדי לקבל עצות כיצד לקדם את רווחתם החומרית. מתי לזרוע את היבול, או איך כדאי להשקיע בשוק הן שאלות ליידעוני. בניגוד לכך, אנשים אינם באים אל הנביא לטובתם אישית, אלא הנביא בא אליהם עם דברי ה' וציוויו. הפסוק אינו אומר "אליו תשאלון" אלא "אליו תשמעון" (דברים י"ח, ט"ו). הנביא אינו שנשלח כדי "שנשמע מפיו מה שאנחנו ורוצים לדעת". הוא אומר לנו "מה שה' רוצה שנדענו" (דברים י"ח, ט"ו).

טומאה

איזה רעיון דתי עומד מאחורי פרטי ההלכה של טומאה? מדוע גופות אדם, חיות מתות, צרעת, לידה ופליטת זרע גורמים כולם לטומאה? גישה אחת היא זו של הרמב"ם, הטוען כי כל החוקים הללו נועדו ליצור כבוד למקומות ודברים קדושים. ביקורים תכופים ממעטים את הכבוד למקום, אך החוקים הרבים של הטומאה מבטיחים כי היהודי הממוצע לא יבקר במקדש באופן יום-יומי (מורה נבוכים ג', מ"ז). אפשרות אחרת היא שהדברים הטמאים גורמים נזק ממשי, באופן מטאפיסי או מבחינה היגיינית.

כבר ציינו את דחייתו של הרב הירש את ההסברים ההיגייניים למצוות. נתבונן בטומאת הצרעת כדוגמה. הרב הירש מביא הוכחות רבות נגד הרעיון כי חיוב המצורע לעזוב את המחנה הוא סוג של בידוד המגן על אחרים מהידבקות. הרב הירש מתייחס לכך בביטול כגישה ה"סניטארית" לתורה. הכוהנים הם אלו הקובעים בענייני נגע הצרעת, אך איננו רואים את הכוהנים משמשים בתפקיד רפואי בהקשרים אחרים. בנוסף, מדוע שהתורה תבחר מחלה אחת לבידוד, כאשר מחלות רבות נוספות צריכות לקבל אותו טיפול? אולי ההוכחה החזקה ביותר נגד הגישה ההיגיינית מגיעה מהלכות צרעת הבית. התורה אומרת כי על הכהן להורות לאנשים להוציא מן הבית את כל הכלים, לפני שהוא מכריע אם הנגע טמא, כדי שהכלים לא יהפכו להיות טמאים כאשר הוא יכריז על הבית כטמא. מנקודת המבט של שיקולים הגייניים, שיטה כזו היא אבסורדית. הכלים היו חשופים ל"הדבקה" גם אם נוציא אותם מן הבית לפני הכרזת הכהן.

מסורת חז"ל מספקת תמיכה נוספת לדחייתו של הרב הירש את ההסבר הבריאותי לצרעת. חז"ל אומרים כי הכוהנים לא יכריעו לגבי צרעת אפשרית בזמן הרגל. מנקודת מבט היגיינית, הרגלים הם הזמנים הגרועים ביותר לתת לצרוע להסתובב חופשי, כיוון שהוא יוכל להדביק את שאר העם שנאסף יחד בירושלים. יתרה מזאת, ישנם מקרים בהם אנו מקלים לגבי ספק נגעים, למרות שבהתבסס על העיקרון, לפיו אנו מתייחסים ברצינות רבה יותר לסכנת חיים מאשר לאיסורים הלכתיים (חמירא סכנתא מאיסורא), עלינו לפסוק בחומרה בנוגע לנגעים שספק אם הם צרעת. לחוקי הצרעת, אם כן, קשר קלוש מאד לשיקולים בריאותיים (ויקרא, סוף פרק י"ג).

הרב הירש בונה תיאוריה מקיפה על מנת להסביר את הקטגוריות השונות היוצרות טומאה. הוא מסביר כי חוקים אלו נלחמים בגישה המטריאליסטית, הרואה את האדם ככלי המשחק של כוחות גדולים הנוגדים את חירותו. בכל אחד ממקרי הטומאה, המקור לטומאה הוא דבר שעשוי לגרום לאנושות להתמקד בכוחות טבע עוצמתיים, ולהרגיש כי לבני האדם אין רצון חופשי. מנקודת מבט זו, ברור מדוע מוות של בן אדם מייצג את הצורה החזקה ביותר של טומאה. ראיית גופה עלולה להוביל אותנו למחשבה שרק גשמיות, נטולת רוח מחייה, היא כל מה שהאדם היה אי פעם. חוקי הטומאה דורשים מרחק מהסמלים של הלך מחשבה זה, על מנת למנוע מאיתנו הידרדרות לרעיון מוטעה זה.

נבלות בעלי חיים מטמאות מסיבה זהה. למעשה, הרב הירש מסביר כי רק אותן נבלות המזכירות במידה כלשהי את גוף האדם גורמות לטומאה. משום כך, בהמות מתות מטמאות, בעוד דגים ועופות מתים לא. הרב הירש אפילו מרחיק ומציע כי שמונת השרצים המטמאים הם אלו שהשלד שלהם מזכיר במשהו את שלד האדם. לחילופין, הוא משער כי שמונת השרצים הם אלו שחיים בקרבת בני האדם. כיוון שבני אדם בדרך כלל רואים אותם מלאי חיים וחיוניות, המפגש עם גופה של אחד מהשמונה יגרום לאנושות לחשוב כי כל החיים נהיים לאין, שהחומר הוא המהות האמיתית של הקיום ולא הרוח (ויקרא י"א, מ"ז). שוב, אנו רואים את התעקשותו של הרב הירש לכלול את פרטי המצווה בהסבר שלו.

אותו רעיון מסביר את הטומאה של שכבת הזרע והנדה. מיניות והמחזורות של גוף האדם הם כוחות חזקים שיכולים לגרום לאנשים להרגיש כאילו הם כלי משחק בשליטתם של כוחות גדולים מהם. חוקי הטומאה קיימים כדי למנוע מסקנה זו (ט"ו, ל"א).

הרב הירש מסביר את הטומאה הנגרמת מלידה באותו אופן. מקור זה של טומאה גורם לפליאה רבה. מעשה הלידה מייצג אחד מהרגעים היפים ביותר בחיי האדם. מדוע שיהיה מקור לטומאה? ראויה במיוחד לציון העובדה כי טומאות רבות נובעות ממוות, ואילו טומאה זו מגיעה מתחילתם של חיים. אם עניינה של הטומאה הוא מוות, אזי היולדת אינה שייכת לרשימה. לפי הרב הירש, אין כאן שאלה. הצירים העוצמתיים המשתלטים על האישה במהלך הלידה יוצרים גם הם תחושה כי האנושות נשלטת על ידי כוחות חיצוניים חזקים במיוחד. גם כאן, אנו זקוקים לכללי הטומאה כדי להבטיח את החופש והבחירה האנושית (פירוש על ויקרא י"ב, ב).

[בשיעור הבא נוסיף לעסוק ברב הירש בשבוע הבא, ואז נמשיך אל מחשבתו של הרב נפתלי צבי יהוד ברלין, ראש ישיבת וולוז'ין].

 

 

 

 

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק בלאו, תשע"ג

תרגום: חנה גלזנר

עורך: ישי גלזנר

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:      http://www.vbm-torah.org/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 

[1]    מוופיע באנגלית ב- Judaism Eternal, volume 2, translated by Dayan Isidor Grunfeld (London: Soncino Press, 1959).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)