עביד איניש דינא לנפשיה

  • הרב משה טרגין

עביד איניש דינא לנפשיה

פרשות בלק ופינחס מתארות בהערצה את מעשה הקנאות של פינחס. ברם, בהלכה אנו מוצאים מבט מחמיר וביקורתי יותר כלפי מעשה קנאות. יוצא דופן מעניין מצוי בגמרא במסכת בבא קמא (כז ע"ב). הגמרא מתארת מקרה שבו היה לשני אנשים הסדר בדבר שאיבת המים מבאר מסוימת: כל אחד מהם שאב בימים מסוימים. ביום מן הימים בא אחד השותפים ושאב מים שלא ביומו. הוא לא שעה לאזהרותיו והפצרותיו של שותפו השני, ובצר לו נטל השותף קת מעדר והכה בה את עמיתו הסורר. עמדתה הראשונית של הגמרא היא שהתנהגות כזו נחשבת כמוצדקת בנסיבות מסוימות מכוח הכלל "עביד איניש דינא לנפשיה" (עושה אדם דין לעצמו) - במקרים מסוימים מותר לאדם 'לקחת את החוק לידיים'. בשיעור זה נעמוד על טיבו של דין זה ועל הנסיבות המאפשרות שימוש בו.

במבט ראשון נראה שהשימוש בדין זה הנו הליך לא-משפטי. כאשר עלול העיכוב הכרוך בהגשת תביעה משפטית להסב נזק לתובע, רשאי הקרבן לעקוף את החוק בשעת מעשה ולעשות דין לעצמו. אולם מעשים אלה של הניזק אינם מקבלים גושפנקה של החוק והצדק; זהו היתר חריג של ההלכה למעשה האסור בדרך כלל, אשר ניתן בנסיבות מסוימות מאוד (כאשר יש נזק ממוני).

אלא שמלשון הגמרא משתמע אחרת. הגמרא (שם כח ע"א) מצדיקה אישה המגנה על בעלה המוכה בטענה כי "נעשה ידה כשליח בית דין ופטורה"; משמע שיש קשר הדוק יותר בין עביד איניש ובין ההליך הנורמלי של הדין, ובמקרים אלו יש לניזק הכוח והסמכות שיש לשליח בית דין המוציא לפועל את פסקיו.

רושם דומה עולה גם מן הרמב"ם, שהביא את דין עביד איניש בהלכות סנהדרין, ולא בהלכות נזקי ממון. סיווג זה מלמד כי הרמב"ם סבר שדין עביד איניש הוא סוג של הליך המשפטי, הנובע מכוח בית דין.

ביטוי נוסף לסברה שדין עביד איניש מעניק לניזק מעמד של שליח בית דין ניתן למצוא בדברי הנימוקי יוסף (דף יב בדפי הרי"ף), הדן עד היכן מותר שליח בית דין להכות נתבע המסרב להופיע בפני בית דין ומוכיח מן המקרה שלנו (שבו הותר הניזק להכות את שותפו אפילו מאה מכות!) כי אף שליח בית דין רשאי להכות את הנתבע ללא הגבלה - עד שיאות הסרבן להופיע בפני בית הדין. לו סבר הנימוקי יוסף כי דין עביד איניש הנו דין חוץ-משפטי, לא היה ממהר להחיל על שליח בית דין את גדריו. נראה אפוא כי הוא סבר שדין עביד איניש הוא הוצאה לפועל של הצדק המשפטי, וממילא ניתן ללמוד ממקרה זה את הכללים הנוהגים ביחס לשליח בית דין.

סיכום

פתחנו את הדיון בהבנה שעביד איניש דינא לנפשיה הוא דין חוץ-משפטי המתיר, בנסיבות מסוימות, 'לקחת את החוק לידיים'. אחר כך עסקנו בשלושה גורמים העשויים ללמד על הבנה שונה של הדין: לשון הגמרא, סיווג הדין ברמב"ם וההשוואה שערך הנימוקי יוסף מורים כולם כי דין עביד איניש מתיר לניזק לשים עצמו במקום שליח בית דין במקרים מסוימים.

שאלה יסודית זו עשויה להשפיע על כמה מפרטי ההלכה. האם דין עביד איניש יכול להתבצע על ידי מי שאינו יכול לשמש כשליח בית דין? המהרי"ק (שורש קסא) טוען כי לא ניתן לבצע עביד איניש באמצעות גוי. לו היה דין עביד איניש היתר להגנה עצמית לא-משפטית בנסיבות קיצוניות, היה זה הגיוני שגוי יוכל אף הוא לסייע להגנת הניזק. נראה אפוא שהמהרי"ק סבר כי בדין עביד איניש פועל הניזק מכוח בית דין - וגוי אינו יכול לשמש כשליח בית דין.

עד כמה צריך הניזק להיות בטוח בצדקת טענותיו על מנת שיותר לו לעשות דין לעצמו? מובן שהניזק חייב לפעול על פי ההלכה (כפי שאכן היה במקרה שבגמרא). ברור שלא ייתכן להתיר לניזק להחיל בכוח כל חוק שהוא, מבלי לדון בתוקפו ובמקורו של חוק זה. כך אכן עולה מדברי רש"י בפירושו לדעה החולקת על דין עביד איניש: "לא עביד איניש דינא לנפשיה - ואפילו דין אמת לא יעשה הוא לעצמו אלא ילך אצל הדיין" (כז ע"ב ד"ה לא). מדברי רש"י משתמע כי גם הסוברים עביד איניש מתירים זאת רק בתנאי שהחוק שמנסה הניזק להנהיג עולה בקנה אחד עם ההלכה. הגבלה זו נראית מתבקשת מאליה, ללא תלות בהבנת דין עביד איניש.

הדברים מסובכים קצת יותר כאשר מדובר בהחלת הלכה שאיננה יכולה להתבצע מכוח פסק בית דין במקרה המסוים הזה. הרא"ש כותב כי על מנת להשתמש בדין עביד איניש אין די להיות צודק להלכה; לניזק צריכה להיות גם יכולת להוכיח את טענותיו בבית דין. דין עביד איניש משמש, בעצם, 'קיצור דרך' בתהליך פסיקת הדין - אך הוא אינו פטור מהקריטריונים הנוהגים בפסיקה עצמה. מדברי הרא"ש עולה כי עביד איניש הוא, לדעתו, דין המעניק למבצע מעמד של בית דין, ועל כן ההתערבות קבילה רק אם יוכל בית דין להגיע לפסק דומה.

מעניין לציין את הסוגיה במסכת מועד קטן (יז ע"א) המציבה גדרים שונים, מקלים יותר, שבהם יכול תלמיד חכם להשליט צדק בכוחות עצמו, מבלי להזדקק לבית דין; הגמרא פוסקת כי אם הוא בטוח בצדקת טענותיו, הוא יכול לבצע את הפסק (לכאורה אפילו אם אינו יכול להוכיח את טענותיו בבית דין). מה טיב הדין המתואר בסוגיה זו: האם זו גרסה מקלה יותר של דין עביד איניש או שמא זהו דין שונה לחלוטין? השיטה מקובצת (למסכת בבא קמא, בהתייחסו לסוגיה במועד קטן) טוען כי קולא זו לתלמיד חכם היא משום כבוד תורתו. ממילא אין בדין זה כדי ללמדנו משהו על דין עביד איניש.

שאלה דומה עולה ביחס להפעלת דין עביד איניש במקרים שבהם אין בית דין יכול להחיל את הדין בעצמו. כאמור, הרא"ש דרש כי דין עביד איניש יעמוד בקריטריונים המשפטיים המקובלים (מבחינת חוזק הראיה שיש לניזק). ניתן להעלות דרישה דומה גם ביחס להלכות שבהן ניתן להפעיל עביד איניש. הגמרא במסכת בבא קמא (פח ע"א) קובעת כי בזמננו, שאין דיינים סמוכים(הכוונה לשרשרת הסמיכה שנמשכה ממשה רבנו, אשר נקטעה בגלל מצבו הקשה של העם במהלך הדורות שלאחר החורבן), אין דנים דיני קנסות (תשלומים שאינם בכלל פיצוי הניזק על הנזק שנגרם לו אלא בגדר הטלת עונש על המזיק, כגון תשלומי הכפל שבהם מחויב גנב). האם יחול דין עביד איניש במקרים אלו? האם מותר לניזק להשתלט גם על הכפל, ולא רק על סכום הגנבה שנגנבה ממנו? מעניין שהרא"ש - המעמיד, כזכור, את הדרישה שכדי לעשות דין לעצמו צריך הניזק שתהיה לו ראיה שבאמצעותה יוכל לזכות בבית דין - דווקא מתיר להשתמש בעביד איניש בדיני קנסות, על אף שבית דין לא יוכל להגיע לפסק כזה בעצמו! נראה ששיטת הרא"ש ביחס למהות דין עביד איניש - פעולה במסגרת חוץ-משפטית או הרחבת סמכותו של בית דין - מצריכה בירור מעמיק יותר.

עד כה עסקנו בניתוח הדעה המעניקה לדין עביד איניש היקף נרחב. ברם, הגמרא מביאה דעה המצמצמת את דין עביד איניש רק למקרים שבהם ללא התערבותו של הניזק ייגרם לו נזק בלתי-הפיך. לו היה מתאפשר לשותף שהפר את החוזה לשאוב מים גם שלא ביומו, היה נגרם נזק בלתי-הפיך לשותף השני, שכן הפסק היה מגיע רק לאחר שהנאשם כבר הפסיד את מימי אותו היום. לפי דעה זו, במקרים רגילים יש צורך בהליך המקובל - פנייה לבית הדין. כיצד נוכל להגדיר את דין עביד איניש אם הוא אכן מוגבל למקרים שבהם ייגרם לניזק נזק בלתי-הפיך? הגבלה זו מציגה את דין עביד איניש כחריגה מכללי הפסיקה הרגילים המאפשרת לניזק להגן על עצמו במקרים קיצוניים שבהם ללא הגנה זו ייגרם לו נזק חמור שאינו ניתן לתיקון. ממילא ניתן להציע כי הדעה המקלה יותר חולקת ממש בעניין זה וסבורה כי דין עביד איניש הוא חלופה לפסק בית דין ועל כן מרחיבה את השימוש בו אף למקרים שאין בהם נזק בלתי-הפיך.

נקודות מתודיות

1. הלשון שבה משתמשת הגמרא לתיאור הלכה מסוימת יכולה, לעתים קרובות, לסייע לנו לעמוד על אופייה של ההלכה. בכך שהגמרא מכנה את האישה המגנה על בעלה בשם "שליח בית דין" היא מגלה לנו כיצד הבינה את הדין.

2. מיקום ההלכה ברמב"ם עשוי אף הוא ללמד על אופייה של ההלכה. בכלילת דיני עביד איניש בהלכות סנהדרין, ולא בהלכות נזקי ממון, מלמדנו הרמב"ם כי דין עביד איניש הוא סוג מסוים של הליך משפטי. עם זאת, יש לציין כי הגמרא דנה בדין עביד איניש דווקא במסכת בבא קמא, ולא במסכת סנהדרין.

3. כשאחד הראשונים לומד מהלכה א על הלכה ב, הנראית כהלכה עצמאית, עלינו לנסות להבין את הקשר שבין שתי ההלכות. מדברי הנימוקי יוסף, הלומד את דין שליח בית דין מגדרי עביד איניש, נראה שלדעתו דין עביד איניש הוא סוג מסוים של פסק בית דין.

4. במקרים רבים שבהם יש לפנינו הליך חלופי עלינו לבחון את היחס בינו לבין ההליך הרגיל. שאלה זו בדבר הקשר שבין ההליך החלופי לבין ההליך המקובל עולה גם ביחס לתפיסה (גביית התביעה בכוח לאחר שבית דין הגיע למבוי סתום), לפשרה ולדין קנאים פוגעים בו (הריגת זמרי על ידי פינחס).