עד: - משמעות העינוי (ב)

  • הרב אוהד פיקסלר

משמעות העינוי [ב] / אוהד פיקסלר

פתיחה

בשיעור שעבר עסקנו במשמעות העינוי ביום הכפורים, וראינו כי מצוות העינוי הינה חלק מהגדרת היום כשבת שבתון. יום הכיפורים אינו יום של אבל כתשעה באב ואין בו מצווה לסבול, אנו מצווים רק לפרוש ליום אחד מן העולם הזה. בשיעור זה, נמשיך ונראה שתי דוגמאות הלכתיות נוספות, הקשורות לנקודה זו. לאחר מכן ננסה לבחון מה קורה בשאר הצומות, וכיצד הבדלים אלו בין שאר הצומות ליום הכיפורים משפיעים להלכה.

כדור להקלת הצום

במהלך השנים, הוצעו סגולות שונות שעל האדם לעשות בערב יום הכיפורים או ביום עצמו, על מנת להקל עליו את הקושי שבצום. בשנים האחרונות פותחו כדורים אותם ניתן לבלוע בערב יום הכיפורים, והם נותנים תחושה של שובע ב-24 שעות שלאחר מכן[1]. השאלה העולה היא האם אכן מותר לעשות מעשה אקטיבי, על מנת להקל במהלך יום הכיפורים, או שמא יש בכך פגיעה במצוות עינוי.

לכאורה, נראה כי התשובה לשאלה זו ברורה, והיא כתובה במפורש בדברי הגמרא אותה ראינו בשיעור שעבר. כזכור, בשיעור הקודם ראינו את דברי הגמרא (עד:) האומרת כי אין מצווה שהאדם יסבול במהלך הצום, ולכן אם הוא נמצא במקום עם שמש עליו לעבור לצל. בהמשך (עח.) הגמרא אף מביאה מספר סיפורים על אמוראים שאף עשו מעשים אקטיבים כדי להקל עליהם את הצום (נטלו למשל מטליות לחות בהן אין איסור רחיצה ומקררות את הגוף). נראה כי לקיחת כדור הינה קלה עוד יותר. שהרי, לא רק שראינו כי התירו מעשה אקטיבי להקל על הצום, כאן מדובר במעשה שנעשה עוד לפני הצום.

בשו"ת 'חלקת יעקב' דן ר' מרדכי יעקב ברייש בשאלה זו, והוא מדמה זאת לאדם האוכל הרבה בערב יום הכיפורים ובסוף אף מוסיף לאכול כדי שתהיה לו תחושת שובע. בהמשך דבריו הוא מעלה את השאלה האם אין בכך פגיעה במצוות עינוי:

"...ואי משום שעושה בכוונה בני"ד בכדי שלא יסבול הרעב, וביום כיפור עינוי כתיב כמו שהעיר כת"ה - מה בכך?! אדרבה! לשון רש"י ביומא (פא:) וזו לשונו כלומר התקן עצמך בתשעה כדי שתוכל להתענות בעשרה. ובר"ה (ט.) ז"ל כל דמפיש באכילה ושתיה טפי עדיף - וכאמור דכל הענין רק בהנאת מעיו, ברור דמותר כיון דנעשה הכל מערב יום כיפור" (או"ח סימן רט"ז).

אין מצווה לסבול ביום הכיפורים אומר ה'חלקת יואב', ולכן לא ניתן להוסיף עינוי על גבי חמשת העינויים. אם ישנה דרך להקל על הצום מבעוד יום, או אף באותו יום, שאינה נכנסת לגדרי חמשת העינויים - הרי אין בכך כלל בעיה. הואיל ומשמעות היום אינה אבלות ומניעת תענוג, אלא שבמהלך היום לא נתעסק בענייני החומר, אזי אין בעיה אם זה נעשה מבעוד יום. בצורה דומה פוסק ה'ציץ אליעזר' (ח"ז סימן לב) והוא יוצא כנגד מי שאסר לקחת אמצעים כעין אלו.

ה'חלקת יעקב' מזכיר בדבריו את המצווה לאכול בתשעה בתשרי. מקור אמרה זו מצוי בגמרא ביומא (פא:): "...אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי - מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי". בראשונים אנו מוצאים מספר טעמים לחיוב אכילה ביום התשיעי, ואחד מן הטעמים רואה בכך הכנה לקראת הצום:

"...והכי משמע קרא, כלומר התקן עצמך בתשיעי שתוכל להתענות בעשירי. ומדאפקיה קרא בלשון עינוי ילפינן דהיינו לומר לך דהרי הוא כאילו מתענה בתשיעי" (ב"י סימן תר"ד).

הקב"ה רוצה שנפיק את התועלת המרבית מיום זה ולכן הוא מצווה אותנו לאכול לפני הצום, ועל ידי כך נרגיש טוב יותר במהלך היום. לפי זה, יתכן ואנו יכולים לאכול בערב יום הכיפורים כל דבר שיקל עלינו מקושי התענית.

נעילת סנדל נוח - "קרוקס" בלעז

כמעט בכל שנה עולה השאלה האם מותר לנעול ביום הכיפורים מנעל נוח שאינו עשוי מעור, ובהרבה מן המקרים מדובר אף באותה נעל אותה לובשים בכל יום. שאלה זו עולה גם בתשעה באב, אך נראה שיש להבחין בין שני המקרים: בתשעה באב יסודו של הצום הינו באבל, ולכן שייך לדבר על השאלה העקרונית האם בגלל שמדובר במנעל נוח יש לאסור אותו. אולם, ביום הכיפורים, שאלה זו נכנסת למערכת ההגדרות ההלכתיות של נעילת הסנדל, ללא קשר לשאלה של צער העינוי.

בעז"ה נדון באיסור נעילת הסנדל בשיעור נפרד, ובשיעור זה נצא מנקודת הנחה שכל סנדל שאינו של עור מותר, והשאלה היא האם יש להחמיר וללבוש דווקא סנדל שאינו נוח.

יש מהאחרונים שכתבו כי בחמשת העינויים קיים עניין להחמיר בעינוי, למרות שבשאר דברים איננו דורשים תוספת עינוי. בשיעור הקודם הזכרנו את הדיון בין אביי ורבא בנוגע לגדרי איסור נעילת הסנדל:

"אמר אביי: התם דאית ביה כתיתין, ומשום תענוג. אמר ליה רבא: ואי לאו מנא הוא - כתיתין משוי ליה מנא? ועוד: כל תענוג דלאו מנעל הוא, ביום הכפורים מי אסור? והא רבה בר רב הונא הוה כריך סודרא אכרעיה ונפיק..." (עח:).

רבא סובר כי כל נעל שאינה עונה על גדרי מנעל של יום הכיפורים תהיה מותרת, הואיל ולא כל תענוג נאסר ביום הכיפורים. לא ברור האם למסקנה הגמרא מקבלת את שיטתו, אך מדבריו עולה שגם בגדרי מנעל אין להחמיר אם הנעל לא מוגדרת הלכתית כנעל[2].

בעזרת ה' עוד נרחיב בגדרי איסור נעילת הסנדל, וכעת נסכם דיון זה בדברי המהרש"ג:

"...ורק לדעתי נראה דאפילו מצד חומרא אין צריך להחמיר ואין בזה מידת חסידות כלל... אין זה מידת חסידות כלל וכל המחמיר בשביל כל כדי שיהיה נחשב לו ענוי יותר שיצטער יותר אין זה אלא חסיד שוטה ואין לו דעת להבין עומק תורתנו הקדושה. וכמו שהוא בעינוי של אכילה ושתיה כן הוא בשאר ה' עינויים. ופשוט אצלי דמי שהולך ביום הכיפורים בענוי של נעילת הסנדל מקום קר כדי שיצטער יותר בהליכתו יחף אינו מקבל שום שכר ע"ז ורק נחשב לשוטה ופתי... ועוד נ"ל דמי שעושה פעולה שיצטער ביום הכיפורים אפילו באחת מה' עינויים על אופן שהתורה התירה והוא בא להחמיר כדי שיצטער, יהיה לו עונש משום בזוי יו"ט..." (שו"ת מהרש"ג ח"ב סימן קי).

היחס בין התעניות השונות

את סדרת האיסורים רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה אנו מוצאים גם בהקשרים נוספים. אולם, חומרת האיסורים בשאר המקומות חמורה פחות, ורק לגבי יום הכיפורים ישנה אפשרות כי מדובר על איסור תורה.

כך למשל, המשנה בתענית הדנה בתענית הציבור המתקיימת בעקבות אי ירידת גשמים כותבת:

"עברו אלו ולא נענו בית דין גוזרין שלש תעניות אחרות על הצבור, אוכלין ושותין מבעוד יום ואסורין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה" (פ"א, משנה ו).

אף בתשעה באב בו כולנו מכירים את חמשת העינויים הללו, קיים הבדל בחומרת האיסורים בינו לבין יום הכיפורים. הגמרא בפסחים (נד.) משווה בין יום הכיפורים לתשעה באב וכותבת שדין תשעה באב שווה ליום הכיפורים לכל עניין, למעט העובדה שבספקות בתשעה באב הולכים לקולא, ואילו ביום הכיפורים לחומרא.

גם לגבי אבל אנו מוצאים את חמשת העינויים:

"תנו רבנן, אלו דברים שאבל אסור בהן: אסור במלאכה, וברחיצה, ובסיכה, ובתשמיש המטה, ובנעילת הסנדל..." (מו"ק כא.).

שוב מופיעים חמשת העינויים יחד (כמובן ללא איסור אכילה ושתיה מכיוון שאין עליו חובת תענית), אך גם כאן בחומרה פחותה מביום הכיפורים.

האם ישנו קשר בין כל המקומות בהם מופיעים חמשת האיסורים? ננסה לבחון זאת בשני דיונים העולים בגמרא:

במסגרת הדיון בשאלה האם מותר להעביר מטלית לחה על העיניים ביום הכיפורים, משווה הגמרא בין יום הכיפורים לתשעה באב ומחלקת ביניהם. הגמרא (עח.) אומרת כי ביום הכיפורים יש צורך שינגב אותה לפני השימוש, ואילו בתשעה באב יכול להעבירה למחרת גם ללא סחיטה מוקדמת. הבדל זה נפסק להלכה בדברי הרמ"א, אך מעיון בדברי הרמ"א רואים שאין מדובר על חלוקה עקרונית בין שני התחומים:

"הגה: ומותר לשרות מפה במים בערב תשעה באב ומוציאה מן המים והיא מתנגבת, ומקנח בה פניו ידיו ורגליו; אפילו אינו עושה רק לתענוג, שרי, כיון שהיא נגובה" (סי' תקנ"ד, סעיף יד).

"הגה: ואסור לשרות מפה מבעוד יום ולעשותה כמין כלים נגובים ולהצטנן בה בי"כ, דחיישינן שמא יא לא תנגוב יפה ויבא לידי סחיטה..." (סי' תרי"ג,סעיף ט).

מפסק הרמ"א עולה שהחילוק בין יום הכיפורים ותשעה באב נובע מחשש סחיטה ששייך רק ביום הכיפורים ולא בתשעה באב, ולא נעוץ בהבדל מהותי בין השניים.

מקור שני המשווה בין המקומות השונים נוגע לתענית ציבור. הגמרא (עח:) דנה בגדרי איסור נעילת הסנדל, ושואלת מה הדין לגבי תענית ציבור. למסקנה, הגמרא משווה בין תענית ציבור ויום הכיפורים לעניין זה, אך נראה כי לדעת המקשן דין תענית ציבור חמור מדין יום הכיפורים. אולם, למרות זאת, נראה שלא ניתן להסיק מגמרא זו הואיל ולאחר מכן דעת המקשן היא להיפך ויום הכיפורים חמור יותר, ולמסקנה דינם שווה.

נראה, כי מדברי הגמרא בתענית ניתן לעמוד על השוני בין המקרים השונים, ולאור זאת יתכן ויהיו הבדלים גם בפסקי ההלכה:

"אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: כל שהוא משום אבל, כגון תשעה באב ואבל - אסור בין בחמין בין בצונן. כל שהוא משום תענוג, כגון תענית צבור - בחמין אסור, בצונן מותר" (תענית יג.).

הגמרא מבחינה בין שני תחומים שונים בהם נאמר איסור רחיצה:

1) אבל ותשעה באב - יסוד האיסור משום אבלות.

2) בתענית ציבור - יסוד האיסור משום תענוג.

בגמרא זו לא מוזכר יום הכיפורים, אך נראה כי ניתן להוסיף:

3) ביום הכיפורים - איסור רחיצה נובע משום הגדרת היום כשבת שבתון ופרישה מענייני העולם הזה.

דוגמה להבדל זה בין המקומות השונים בהם נאסרו חמשת האיסורים, ניתן לראות אף במקורות שהגמרא מזכירה כבסיס לאיסורים אלו. הגמרא בפרק שמיני ביומא מביאה פסוקים כמקורות לחמשת האיסורים ביום הכיפורים, ואילו בפרק שני במועד קטן (טו) מביאה הגמרא מקורות אחרים לחלוטין לאיסורים לגבי אבל. המקורות שמוזכרים לגבי אבל נאמרו בנוגע למקרי אבלות בתנ"ך, מה שלא נכון לגבי המקורות שהוזכרו בגמרא ביומא. כמו כן אנו מוצאים כי לא קיימת השוואה מוחלטת בין תשעה באב ויום הכיפורים, וכך לדוגמה הדין של סיכה כשתיה הינו דין ייחודי ביום הכיפורים.

הירושלמי בתחילת פרק שמיני ביומא מביא מספר הלכות שבהם חלוק יום הכיפורים משאר המקרים:

"רבי זעורה בר חמא רבי יוסי בי רבי חנינא בשם רבי יהושע בן לוי בתענית ציבור מרחיץ פניו ידיו ורגליו כדרכו, בתשעה באב מרחיץ ידיו ומעבירן על פניו, ביום הכיפורים מרחיץ ידיו ומקנחן במפה ומעביר את המפה על פניו... והא תני אין בין תשעה באב לתענית ציבור אלא איסור מלאכה במקום שנהגו?... ביום הכיפורים בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג אסור, בתשעה באב ובתענית ציבור סיכה שהיא של תענוג אסור שאינה של תענוג מותר. והא תני שוות סיכה לשתייה? לאיסור ולתשלומין אבל לא לעונש, ביום הכיפורים לאיסור אבל לא לעונש" (פ"ח ה"א).

את החילוק הראשון הנוגע להעברת מטלית ראינו בדברי הבבלי, ושם נאמר כי הוא נובע מחשש סחיטה הקיים ביום הכיפורים. בהמשך, מחלק הירושלמי בדין סיכה שאינה של תענוג האסורה ביום הכיפורים, ומותרת בתשעה באב ובתענית ציבור. מהי הסיבה לחילוק במקרה זה?

הרמב"ם פוסק הבדל זה להלכה (הלכות תעניות פ"ה הלכה י, לעומת הלכות שביתת עשור פ"ג הלכה ט), ובהסבר הפסק ניתן להציע שני כיוונים:

רבינו מנוח מסביר שבתענית ציבור אסרו רק סיכה של תענוג הואיל והיא מדרבנן ולכן לא החמירו. לפי זה הואיל ושיטת הרמב"ם היא שתוקפם של כל חמשת האיסורים הינה מהתורה (כפי שראינו בשיעורים הקודמים), חכמים עשו סייג ואסרו גם סיכה שאינה של תענוג.

יתכן וניתן להציע שהחילוק נובע מהשאלה על מה אנו צמים. ביום הכיפורים מדובר על פרישה מענייני החומר של העולם הזה, וחכמים הגדירו כי כל דבר הנוגע לסיכה נחשב כמשהו מענייני העולם הזה. לא משנה המטרה, הואיל ויש בכך התעסקות בדברים שאינם קשורים למהות היום זה נאסר. לעומת זאת בתענית ציבור ובתשעה באב, הצום נובע מאבלות ומפרישה מתענוג, ולכן נסתכל על כוונת האדם ועל התועלת שנוצרת לו מכך. מכיוון שאין לאדם תענוג מסיכה זו אין בכך איסור בימים אלו.

נחזור ונסכם את סוגי התעניות הקיימות: 1) תענית ציבור שמטרתה מיעוט מתענוגות בעקבות הצרות הבאות על עם ישראל. 2) תשעה באב ואבלות שיסודם באבלות פרטית וציבורית. 3) יום הכיפורים שמשמעותו יום שבת שבתון ולכן אנו פורשים מכל ענייני העולם הזה ולא רק ממאכל. ההגדרות של שלושת סוגי הצומות עקרונית זהות אך ניתן למצוא מספר חילוקים.

ראינו בחלק הקודם של השיעור את דברי המהרש"ג, שסבר כי אין להחמיר בחמשת העינויים מעבר למה שאמרה התורה. אמנם שו"ת גן המלך חולק על דבריו וסובר שבחמשת העינויים שייך להחמיר, אבל לגבי שאר דברים שאינם בכלל עינויים אלו לכו"ע אין עניין להחמיר ביום הכיפורים והרי זה חסידות שטות. יתכן ולגבי תשעה באב ותענית ציבור יהיה עניין להחמיר בדברים שיש בהם תוספת תענוג, למרות שמן הדין הם מותרים.

הרב עובדיה יוסף דן (שו"ת יב"א ח"א, לג) בשאלה האם מותר לעשן בתשעה באב. למסקנה הוא מעלה להתיר במיוחד לאור העובדה שמדובר באבלות ישנה וכן שאין לאיסור שורש במקורות ובפוסקים.

אולם, אם נעיין בפסקים הרבים שמובאים בדבריו עולה שרבים כתבו שראוי להחמיר ביום זה בגלל מה שאירע בו ובגלל מה שהוא מסמן. בניגוד ליום הכיפורים בו ראינו כי אין עניין להחמיר, לגבי תשעה באב חלק מהפוסקים כותבים שאם אין זה צער גדול לאדם, ראוי שלא יעשן למרות שמן הדין זה מותר. שוב עולה כי יתכן ובנקודה זו יהיה הבדל בין תשעה באב ויום הכיפורים - ובתשעה באב יש עניין להחמיר בדבר שמוסיף תענוג למרות שהוא מותר מצד הדין.

סיכום

בשני השיעורים האחרונים ניסינו להבין את משמעות המילה עינוי שבתורה. ראינו שמטרת היום אינה ליצור סבל ולמנוע תענוגות בעקבות צרה שבאה על הציבור, אלא לעזור לאדם לפרוש ביום זה מענייני החומר. הדגמנו מתוך דברי הגמרא ומתוך פסקי האחרונים עקרונות אלו לגבי האכלת חולה, הרחת טבק, מצוות עונג יו"ט, לקיחת כדור להקלה על הצום ועוד.

בסיום הדברים השוונו והבדלנו בין יום הכיפורים ושאר הצומות והמקומות בהם נאמרו ה' העינויים. הבדלנו בין צום שנובע מאבלות, צום שנובע מצרה הבאה על הציבור, וצום שעניינו הפיכת היום לשבת שבתון. הצענו כי אחד ההבדלים בין סוגי הצומות יהיה בשאלה האם יש עניין להחמיר במהלך הצום וליצור עינוי נוסף על האדם באותו יום.



[1] הכדור פועל בצורה כזאת, שמשתחררים גרעינים בזמנים שונים וכך יש לגוף תחושת שובע במשך זמן רב.

[2] כפי שכתבנו, נושאים אלו עולים אף לכותרות העיתונים בכל שנה. וראה את פסק הרב הראשי לגבי נעילת קרוקס בתשעה באב- http://www.nrg.co.il/online/11/ART1/482/236.html, ולעומת זאת את פסק הרב יעקב אריאל בעניין- https://www.katif.net/users/new/news.php?table=city_news&page=1939. בשביל העולם החילוני סוגיה זו מהווה פתח להיכרות עם משמעות היום גם אם לא תמיד הדיון ההלכתי מובן לכולם- http://news.msn.co.il/news/Internal/Internal/200609/20060928201444.htm. כמו כן ניתן לראות את כמות השאלות הגדולה באתרי כיפה ומורשת (לגבי סנדלי שורש וקרוקס) ולהבין את רמת העניין בשאלה זו בקרב הציבור.