עד מתי צריך השעיר המשתלח להיוותר בחיים?

  • הרב אליהו שי

עד מתי צריך השעיר המשתלח להיוותר בחיים?

מה היו עושים בבית המקדש, אם השעיר שאמור להשתלח לעזאזל היה מת לפתע באמצע היום? בשאלה זו נחלקו ר' יהודה ור' שמעון בספרא: (ב', ז): "עד מתי הוא זקוק להיות חי? עד מתן דמו של חברו, דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: עד עת וידוי". לדעת ר' שמעון, שעת הוידוי היא השעה הקריטית: אם השעיר היה חי בשעה שהכהן הגדול התוודה על ראשו - בדיעבד עבודת היום כשרה. ר' יהודה מקל עוד יותר, וטוען שדי בכך שהשעיר המשתלח היה חי בזמן שזרקו את דמו של השעיר הראשון, שנפל בגורלו להיות מוקרב לה', כדי שעבודת היום תהיה כשרה.

מדעת ר' שמעון, האומר "עד עת וידוי", מובן שאם השעיר המשתלח מת לפני הוידוי - יש להביא שעיר משתלח אחר במקומו. ואכן, יש לשים לב שהוידוי אינו רק חלק מבקשת הסליחה והכפרה על חטאי העם, אלא חלק מהותי מעבודת יום הכיפורים, שתפקידו להעביר את העבירות אל השעיר ולשלוח אותן באמצעותו אל המדבר - מקום השממה: "וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי, והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם, ונתן אותם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה. ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזרה..." (ויקרא ט"ז, כא-כב). מסתבר, שר' שמעון הבין שהטענת העוונות על ראש השעיר היא השלב הקריטי של משימתו, ולכן די בכך שיהיה חי בשעה זו כדי שלא יצטרכו להביא שעיר נוסף. לאחר שנפטרנו מהעבירות באמצעות הנחתן על ראש השעיר, עיקר הכפרה כבר בוצע. שליחתו של השעיר למדבר עם העבירות שעליו היא אמנם חשובה ומשמעותית, אך אינה הכרחית לצורך הכפרה.

ואכן, לשיטת ר' שמעון נמצא תמיכה מפתיעה מהפסוקים. עד שלב הוידוי, מכונה השעיר המשתלח בתורה בכינוי "השעיר החי": "והשעיר אשר עלה עליו בגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו, לשלח אותו לעזאזל המדברה"; "וכלה מכפר את הקודש ואת אוהל מועד ואת המזבח והקריב את השעיר החי". אם נעקוב אחרי כינוי זה, נגלה כי הוא מלווה את השעיר רק עד הוידוי, ולאחריו הוא נקרא "השעיר" סתם: "וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאותם, ונתן אותם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה. ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר". האין בכך רמז ברור לכך שהשעיר צריך להישאר בחיים עד שלב הוידוי בלבד? דרשתו של ר' שמעון, הנראית כדרשה שרירותית חסרת ביסוס ומקור, מתגלה לפתע כנשענת על דיוק בפסוקים, וכמעט שהיא מהווה פשט ממש.