יומא | דף עד | תוקף העינויים ביום כיפור

במספר מקומות מזכירה התורה את יום הכיפורים, ובכל המקומות הללו מוזכרות שתי מצוות שונות הקיימות ביום זה:

"וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם... שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם" (ויקרא ט"ז, כט-לא).

"אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לה'. וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא כ"ג, כז-כח).

"וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ"(במדבר כ"ט, ז).

בכל אחת מהפעמים הללו, התורה מדגישה את מצוות העינוי ואת איסור עשיית מלאכה. את ההגדרות ההלכתיות של איסור מלאכה אנו מכירים מהלכות שבת, אולם את ההגדרות של עינוי נפש אין אנו מכירים, והתורה אינה מפרטת מהי הכוונה בעינוי זה. הגמרא במסכת יומא לומדת מפסוקים שונים שישנם חמישה עינויים ביום הכיפורים, ומסבירה שזו כוונת התורה בביטוי עינוי נפש. בשיעור זה נעסוק במקור לחמשת העינויים, ונדון בשאלה מהו תוקפם - מדאורייתא או מדרבנן. בעז"ה בשיעורים בהמשך נעסוק בהגדרות ובהלכות של כל איסור ואיסור, וכן במשמעות העינוי ביום זה.

דרשות הגמרא

הגמרא בראשית פרק שמיני מזכירה מספר דרשות כמקור לחמשת האיסורים - אכילה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. דרשות אלו אינן מופיעות בסוגיה אחת, והן פזורות במספר מקומות, ולכן פסיקת ההלכה בנושא אינה ברורה. לגמרא (עד.) ברור כי עונש הכרת המוזכר בתורה, הינו רק על איסור אכילה ושתייה ולא על שאר האיסורים. חילוק זה בא לידי ביטוי גם בפסוקים בתורה, ויתכן שזה אף מקור החילוק. בעוד שאת איסור אכילה ושתיה לומדת הגמרא מפסוקים בתורה, שאר ארבעת האיסורים נלמדים מהנביאים ומהכתובים.

לאחר שהגמרא מנסה ללמוד את איסור אכילה ושתייה מאיסורי אכילה בעניינים אחרים (כגון פיגול ונותר), מביאה הגמרא שתי דרשות:

"...ואם נפשך לומר: הרי הוא אומר 'והאבדתי את הנפש ההיא'" - ענוי שהוא אבידת הנפש, ואיזה זה - זה אכילה ושתיה... דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן 'ענוי' ונאמר להלן 'ענוי', מה להלן ענוי רעבון - אף כאן ענוי רעבון" (עד:).

בדרשתו של ר' ישמעאל עסקנו בהרחבה בשיעור הקודם, ושם עסקנו בשאלה מה הקשר בין המן ממנו לומד ר"י לבין עינוי יום הכיפורים. גם בדרשה הראשונה אנו לא מוצאים מקור המנמק מדוע עינוי פירושו חוסר אכילה, ונראה שדבר זה נלמד מסברה שזה נחשב עינוי נפש[1].

הלימוד לשאר האיסורים, מופיע בתוך סוגיית חצי שיעור שבתחילת הפרק:

"דתנו רבה ורב יוסף בשאר סיפרי דבי רב: מניין ליום הכפורים שאסור ברחיצה בסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה - תלמוד לומר 'שבתון' - שבות" (עד.).

דרשה זו כוללת את איסורי רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה אך לא את איסור אכילה ושתייה. יתכן וכפי שאמרנו לעיל, דבר זה מעיד על הבדל בתוקף האיסור ובדרך הלימוד שיש בין האיסורים השונים. דרשה זו מופיעה גם בספרא על פרשת אחרי מות (פרשה ה פרק ח אות ג), אך שם אנו רואים הבדל קטן: "ומנין שיום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה... ת"ל שבתון שבות". בספרא המילה שבתון משמשת גם כמקור לאיסור אכילה ושתייה, בדיוק כמו שמילה זו היא המקור לשאר ארבעת האיסורים.

למרות הלימוד של הגמרא, המילה שבתון אינה ייחודית ליום הכיפורים בלבד, ומצינו כי היא נאמרה גם בנוגע למועדים כפי שכתוב בפסוקים על ראש השנה (ויקרא כ"ג, כד). הרמב"ן (שם) מרחיב בביאורו למילה 'שבתון' ומסביר כי פירוש המילה הוא שיהיה יום שביתה לנוח בו, ומטרתו לשמש יום מנוחה מהטורח והעמל של ימות החול. הרמב"ן מסביר כי למרות שלא נאמרה המילה שבתון לגבי כל החגים, מדובר במצווה השייכת לכל המועדים ולשבת.

בדבריו, מתלבט הרמב"ן מהו תוקף מצוות עשה של שבתון, ומציע כי מדובר במצווה מהתורה לנוח ביו"ט אף מדברים שאינם מלאכה. כראיה לדבריו מביא הרמב"ן את דברי המכילתא דרשב"י (י"ב, טז) המבארת כי ישנה מצוות עשה מהתורה בהימנעות ממלאכה בשבת וביו"ט[2]. בסיום דבריו הרמב"ן משליך עקרון זה גם לגבי יום הכיפורים:

"וכענין זה היא שנויה בתורת כהנים (אחרי פרק ז ט) ביום הכפורים. ואע"פ שאלו הברייתות חלוקות בלשונן ובמדרשיהן, שמא לדבר אחד נתכוונו, להביא אסמכתא לשבות דרבנן. ומכל מקום בין שיהיה פירוש הברייתא הראשונה כמו שאמרנו, או שהן כולן אסמכתות, אבל פירוש 'שבתון' כך הוא שתהיה לנו מנוחה מן הטורח והעמל כמו שביארנו, והוא ענין הגון וטוב מאד".

מפירוש הרמב"ן נראה שהאיסור ביום הכיפורים זהה לזה שביו"ט ותוקפו מהתורה. למרות דברים אלו, בסוף דבריו נסוג הרמב"ן במעט מאמירה חד משמעית זו, ונשאר בספק האם מדובר בדין תורה או שמא בדין דרבנן.

איסור מלאכה

כאמור, התורה כורכת את איסור עשיית מלאכה ביום הכיפורים עם איסור אכילה (-עינוי נפש). הקשר מעניין בין הדברים מצינו בדברי הגמרא (סז.) האומרת כי לכהן המשלח את השעיר לעזאזל, היה מותר לאכול אם היה לו צורך בכך. הגמרא מתארת כי בדרך להשלכת השעיר היו סוכות בהם היו אומרים למשלח 'הרי מזון הרי מים', וכך פוסק גם הרמב"ם להלכה. הרב סולובייצ'יק ('שיעורי הגרי"ד- עבודת יוה"כ', עמוד קנג) מבין כי ההיתר לאכילה דומה להיתר ההקרבה בבית המקדש. להלכה, אנו מקריבים קרבנות ביוה"כ ובשבת למרות שיש בכך עשיית מלאכה. מאותה סיבה, לדעת הגרי"ד, מותר לאכול ולשתות ביום הכיפורים כדי לשלוח את השעיר.

בדומה להשוואה זו ניתן להביא הקבלות נוספות (ואף הלכתיות) בין איסור מלאכה ובין איסור אכילה ושתייה:

- שני הדינים - איסור מלאכה ואיסור אכילה נובעים מקדושת היום, ולכן מובן מאוד כי מפאת עיצומו של יום יתכן וידחו.

- השלכה נוספת אותה מזכיר הגרי"ד הינה לגבי ספקו של ה'בית הלוי' (ח"א, יח) בנוגע למומר. ההלכה היא כי מומר לחלל שבתות שחיטתו פסולה, וכך גם לגבי מומר לעשיית מלאכה ביום הכיפורים. אולם, מה הדין לגבי המומר לאכול ביוה"כ - האם שחיטתו פסולה? הרב סולובייצ'יק מציע לתלות שאלה זו בקשר בין איסורי אכילה לאיסור מלאכה, ולכן יתכן ושחיטתו תהיה פסולה.

העינויים מדרבנן

מהו היחס בין האיסורים? לדעת בעלי התוספות רק איסור אכילה ושתייה נאסר מהתורה, ואילו שאר העינויים אסורים מדרבנן. תוס' ישנים על ראשית הפרק דנים בעניין זה באריכות, ונביא את הטעמים העיקריים שהם מזכירים לשיטה זו:

- רק על איסור אכילה ושתייה יש עונש כרת.

- ישנם מקרים בהם התירו את איסורי רחיצה וסיכה (למשל למלך ולכלה ולמי שיש חטטין בראשו), אולם לא התירו להם גם לאכול ולשתות.

- אמנם כל האיסורים נלמדים מפסוקים, אולם מכך שהגמרא שואלת "הני חמשת איסורין כנגד מי", ואינה שואלת 'מנא לן', עולה כי הפסוקים המובאים הם רק אסמכתא ולא מקור מהתורה.

כשיטת התוספות ישנים כותב הרא"ש בראשית הפרק (סימן א') וכך מובא בשם ר"ת בתוספות על אתר:

"ופר"ת דכל עינויים דיוה"כ ליתנהו אלא מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא, לבר מאכילה ושתיה דהאמר לקמן ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש... ואי הוי דאורייתא היה אסור בכל ענין אלא מדרבנן..." (עז. תוד"ה דתנן).

על אף טענותיהם של בעלי התוספות, נראה כי ניתן להשיב עליהם במידה מסוימת: ראשית, ניתן לומר כי כל האיסורים מהתורה אך העונש אינו זהה. כמו כן יתכן ולאור פירושו של הרמב"ן התורה מצווה אותנו באופן כללי על שבתון ועינוי נפש, וחכמים באו ולמדו מפסוקים מה מוגדר עינוי נפש. מקור האיסור וחומרתו לא חייב להיות שווה, אך כולם בעלי תוקף של תורה היות וחכמים למדו שזה מה שהתכוונה התורה בפסוקים.

דיון דומה עולה לגבי הגדרת איסורי מלאכה בחולו של מועד. גם בנושא זה חכמים הם אלו שהגדירו מהן המלאכות האסורות, וכך הם יכלו לקבוע מקרים בהם מותר לעשות מלאכה (מלאכת דבר האבד, צורך רבים וכו'). הראשונים נחלקו מהו תוקף האיסור, והתוספות בחגיגה (יח. ד"ה חולו) מוכיחים בצורה דומה לתוס' ישנים שהאיסורים הינם מדרבנן. לעומת זאת חלק מהראשונים ובראשם היראים סוברים שאיסורי מלאכה בחוה"מ הינם מדאורייתא (סיכום השיטות בב"י או"ח סימן תק"ל). השיטות הסוברות שאיסור המלאכה הוא מהתורה מסבירות שיסוד הדין שאין לעשות מלאכה הוא מהתורה, והתורה נתנה סמכות בידי חכמים להגדיר מה נאסר. לאור זאת יתכן וחכמים יגדירו שבמצבים מסוימים מותר לעשות מלאכה ודבר זה אינו מעיד שהדין הוא דרבנן. בדרך זו ניתן להסביר גם לגבי הגדרת עינויים ביוה"כ ולטעון שהראיות של תוס' ישנים אינן הכרחיות.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם פוסק להלכה את מצוות עינוי ביום הכיפורים:

"מצות עשה אחרת יש ביום הכפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתייה שנאמר 'תענו את נפשותיכם', מפי השמועה למדו ענוי שהוא לנפש זה הצום, וכל הצם בו קיים מצות עשה, וכל האוכל ושותה בו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה... מאחר שענש הכתוב כרת למי שלא נתענה למדנו שמוזהרין אנו בו על אכילה ושתייה...

וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך או לנעול את הסנדל או לבעול, ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה שנאמר שבת שבתון שבת לענין אכילה ושבתון לענינים אלו, ואין חייבין כרת או קרבן אלא על אכילה ושתייה בלבד, אבל אם רחץ או סך או נעל או בעל מכין אותו מכת מרדות" (הל' שביתת עשור פ"א הלכות ד-ה).

הרמב"ם מחלק את דבריו לשתי הלכות: בהלכה ד' הוא פוסק את איסור אכילה ושתייה ומגדיר זאת כמצוות עשה ואיסור לאו שיש עליו כרת, ואילו שאר העינויים מופיעים בהלכה ה, כתוספת למצווה ולאיסור ועונשם מכת מרדות כדיני דרבנן. לאור חלוקה זו ניתן להסביר שיש הבדל ברמת החיוב- הלכה ד מדברת על איסורי דאורייתא ואילו הלכה ה על איסורים מדרבנן. אולם הלשון בה נוקט הרמב"ם זהה בשתי ההלכות - גם הצום נלמד מפי השמועה וגם שאר האיסורים נלמדו מפי השמועה. לכן יתכן ורמת החיוב זהה למרות שהעונש שונה.

נושאי הכלים על הרמב"ם נחלקו בפירוש דברי הרמב"ם: רבינו מנוח הבין ששיטת הרמב"ם היא שארבעת העינויים הם מדרבנן, ואיסור האכילה מדאורייתא.. בדבריו הוא מביא כמקור לאיסורים אלו את הפסוקים המובאים בהמשך הפרק שמקורם בנביאים[3].

המגיד משנה חולק ואינו מסכים עם רבינו מנוח, שהרי הרמב"ם אינו לומד מפסוקים אלו:

"דע שזה אינה מצוה מיוחדת מן התורה שא"כ היה ראוי לימנות במנין המצות ואין לומר שהוא בכלל להתענות לפי שאין דעת רבינו להוכיחה אלא משבת שבתון. אבל זה לרבינו הוא מפי השמועה ונקרא דברי סופרים אחר שהוא ענין מיוחד בפני עצמו וזהו דעתו בסה"מ ודברים ארוכים הם אבל העירותי על דעתו ז"ל והרוצה לעמוד על תוכן דעתו יע"ש" (שם פ"א, הלכה ה).

המגיד משנה מבין שאין ארבעת העינויים מצווה נפרדת אלא הם נחשבים כדברי סופרים. לשיטתו מדובר בהלכות שתוקפם מהתורה אך אינן מפורשות בפסוקים[4] (נראה כי כך הבין גם הרמ"ך בדברי הרמב"ם והוא הקשה עליו שהאיסור הוא דרבנן ולא דאורייתא).

הר"ן (א. בדפי הרי"ף ד"ה יום הכיפורים) מביא את מחלוקת הראשונים ואת שיטת התוספות שארבעת העינויים מדרבנן. לאחר מכן הוא מציע שכל חמשת העינויים מהתורה, וארבעת העינויים קלים יותר שנלמדו מייתור הפסוק של שבתון, ולכן מסרן הכתוב לחכמים (כמו שהצענו לעיל). הר"ן מסביר שחכמים הקלו במה שראו שאינו נעשה לתענוג, והוא מוסיף שכך היא שיטת הרמב"ם.

בסוף דבריו מקשה הר"ן על שיטתו מן הדין האומר כי מותר לרחוץ ולסוך קטנים ביוה"כ, והם נאסרו רק בנעילת הסנדל (עח:). הר"ן מקשה שהרי ידוע לנו שאסור להאכיל קטן נבילות! לכן לשיטות הסוברות שאיסורים אלו מדרבנן מותר לעשות את איסור זה אפילו בידיים, אך לשיטתו קשה. בדבריו הוא נשאר בקושיה והוא אינו כותב שהוא משנה את דעתו בעקבותיה אלא נשאר בצ"ע[5].

מפי השמועה ומפי הקבלה

כפי שראינו, הרמב"ם משתמש בלשון 'מפי השמועה' בפירושו למילה עינוי שבתורה. הרמב"ם משתמש במונח זה 170 פעמים במשנה תורה, ועלינו להבין מהי משמעות ביטוי זה בהקשר שלנו[6]. לצורך הבנת דברי הרמב"ם נצטט את דבריו בפירוש המשנה ובספר המצוות השייכים לעניין זה:

"לא נתפרש בתורה איסור דברים אלו ביום צום כפור, אלא נאמר בו לשון ענוי חמש פעמים... ובא בקבלה שזה לאסור חמשה דברים מהנאות הגופות והם ההזנה והרחיצה במים והסיכה בשמן ונעילת הסנדל והתשמיש, ונאמר בכל אחת מאלו לשון ענוי בכתובים אלא שהם רמזים ואסמכתות, ועיקר אסורם קבלה, וכל אלו העושה אחת מהן חייב מכת מרדות, וזהו ענין אמרו אסור חוץ מן ההזנה, כלומר האכילה והשתיה הוא שיש בהן חיוב כרת אם אכל כשעור שנזכר ואם אכל פחות הרי זה אסור וחייב מכת מרדות. אמר ה' בעובר על הענוי והאבדתי את הנפש ההיא, ובא בקבלה דבר שהנפש תלויה בו זו אכילה ושתיה" (פירוש המשניות יומא פ"ח, משנה א).

"והמצוה הקס"ד היא שצונו להתענות בעשירי מתשרי והוא אמרו יתעלה 'תענו את נפשותיכם', ובא הפירוש בספרא תענו את נפשותיכם ענוי שהוא אבוד נפש ואי זה זה אכילה ושתיה. וכן באה הקבלה שהוא אסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה.... כלומר השביתה מאלו כולם עד שיגיע הענוי" (ספר המצוות עשה קס"ד).

הן בפירוש המשניות והן בספר המצוות משתמש הרמב"ם במונח 'מפי הקבלה' ולא 'מפי השמועה'. נראה שבהלכה זו משמעות שני מושגים אלו היא אחת - מדובר על הלכות שפירושם נמסר למשה מסיני, ופירוש זה הכרחי להגדרת המצווה. בניגוד למצוות אחרות, מדובר על מסורת שעברה בשמועה / קבלה ממשה ולא נלמדה בי"ג מידות. כל הלימודים שישנם בגמרא כמקור לארבעת האיסורים הן רק אסמכתאות, ועיקר הדין בא בקבלה. בדבריו בפיהמ"ש ובסהמ"צ ברור שדין אחד לכל חמשת האיסורים ומקורם מהתורה. בנוסף לכך, הקבלה מלמדת אותנו כי רק אכילה ושתייה נמנות במניין המצוות ועונשם כרת[7].

נקודה מעניינת נוספת שיש לשים לב אליה מצויה בדברי הרמב"ם בהלכה ה שצטטנו לעיל. הרמב"ם כותב לגבי שאר ארבעת העינויים "ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה...". הרמב"ם משתמש בלשון 'מצווה', וזאת למרות שהוא לא מנה עינויים אלו כחלק ממצוות העשה בספר המצוות, במניין המצוות ובהלכה ד. יש להבין שהרמב"ם משתמש לעיתים במילה מצווה לא כהגדרת מצווה במנין המצוות אלא להדגיש את חשיבות הדבר[8]. הרמב"ם מדגיש כאן את החשיבות היתירה שיש לכל העינויים, היות והם נכללים במשמעות הכתוב ובפירושו שע"פ הקבלה (ראה ביד פשוטה על אתר ובהלכות ק"ש).

שיטת הרמב"ם כי תוקפם של כל חמשת האיסורים הינו מהתורה מבוססת על דברי הגאונים כפי שסובר השאילתות (שאילתא קסז), וכן דעת בה"ג בהלכות יום הכיפורים. הנצי"ב ב'העמק שאלה' דן בשיטת השאילתות כי כל העינויים תוקפם מהתורה, ובא להגן על שיטה זו מפני קושיות התוספות, ומתכוון "לחלץ חושים ולהלחם מלחמתה של תורה ליישב ולבאר דעת רבינו וסיעתו". את קושיית התוספות מדוע מותר למלך ולכלה להתרחץ, הוא מתרץ על פי דעת היראים כי רחיצת כל גופו נאסרה מהתורה, אך מקצת הגוף מדרבנן. לכן לדעתתו הקלו במלך ובכלה באיסורי דרבנן כפי שהניחו בעלי התוס'.

לאחר שהנצי"ב מציע הסבר זה, הוא מעלה הסבר מקיף יותר לגבי משמעות העינוי ומה נאסר מהתורה. לשיטתו, התורה אסרה רק דברים של תענוג, אך כאשר הוא אינו עוסק בתענוג אין בזה ביטול מצוות עינוי. חכמים החמירו ואסרו גם שלא לשם תענוג, והקלו במקום הצורך. לכן הקלו בקטנים והתירו לרחוץ אותם[9] ולכן גם התירו במלך וכלה. הנצי"ב מרחיב בשיטתו:

"אבל ביוה"כ... לא צוותה תורה להכחיש את הגוף אלא מאכילה ושתייה ולא משאר דברים המצערים. ולא אסרה תורה אלא תענוגים של ד' דברם דימקרי העדרן עינוי...".

סיכום

בשיעור זה הרחבנו בנוגע למקור חובת חמשת העינויים ביוה"כ. ראינו את היחס בין איסור מלאכה ואיסור אכילה ושתייה וכן את דרשות הגמרא במקור דין העינוי. הראשונים נחלקו האם רק אכילה ושתייה נאסרו מהתורה ושאר עינויים מדרבנן (-בעלי תוס') או שמא כל העינויים מקורם מהתורה (- הגאונים והרמב"ם). בסיום הדברים ראינו את הבנת הנצי"ב במשמעות העינוי ומה נאסר ביוה"כ, ובשיעורים הקרובים נמשיך בהגדרת האיסורים ובשאלה איזה עינוי נאסר ביום זה.