פסחים | דף מב | עוברין בפסח

המשנה בסוגייתנו עוסקת בדברים שדינם קל מדין חמץ והאוכל אותם לא מתחייב בכרת. ההבנה הפשוטה וכן איתא גם ברש"י היא שמדובר באיסורים עליהם עוברים משום בל יראה ובל ימצא בלבד. רבי מנחם המאירי מבאר בחידושיו שקיומו של איסור בל יראה ובל ימצא גם כאשר אין איסור כרת, נלמד מההיקש של שאור באיסור ראיה ואיסור אכילה, אשר עומד גם כאשר אין חיוב כרת. יתר על כן, לדעתו, ניתן לעבור על איסור בל יראה אף במקרה שמדובר על איסור תורה אשר אין בו חיוב מלקות.

באופן דומה פסק הרמב"ם להלכה (הלכות חמץ ומצה פרק ד הלכה ח) וכתב שכותח הבבלי ושכר המדי וכיוצא בהם דברים הנאכלים, עוברים עליהם משום בל יראה ובל ימצא. למעשה נחלקו הפוסקים האם לדעתו מדובר במצב בו יש כזית חמץ בתערובת בכדי אכילת פרס, ואז גם חייבים באכילתו או שאפילו אם יש כמות פחותה מזו הואיל ומדובר בתערובת של חמץ - עוברים עליה בבל יראה.

על פי הבנה זו במשנה, משמע שהמונח 'עוברין' הכתוב במשנה מוסב על האדם. הקושי הוא שאם לכך הייתה כוונת המשנה הלשון הנכונה הייתה צריכה להיות ועל אלו עוברין בפסח, ולא כפי הלשון המופיעה לפנינו. מסיבה זו נראה לקבל את פירושו של רבנו ניסים. בשונה מההסבר לעיל, לדעת רבנו ניסים הדברים המוזכרים במשנה 'עוברין מהעולם' – כלומר, חייבים מדרבנן בביעור; שהרי לא נאמר שעוברים עליהן אלא 'עוברין בפסח', היינו – הם עצמם חייבים 'לעבור'.

אם נקבל הסבר זה של רבנו ניסים, שהפירוש לעוברין הוא מתבערים, ישנה בעיה: ברור שלשיטת רבינו ניסים יש לבער סוגים אלה של חמץ, אך לא ברור האם סוגים אלו נחשבים כאסורים מדאורייתא או מדרבנן. בשאלה זו ניתן לומר שני הסברים:

1. לדעת רבנו ניסים האיסור הוא דרבנן. והסבר המשנה הוא שדברים אלו (המופיעים במשנה) צריכים להסתלק מהשולחן – זאת אומרת הם אסורים באכילה בפסח אבל אין חובה על האדם להוציא אותם מרשותו. שכן למדנו ריבוי הוצאה מרשות רק לעניין בל יראה ובל ימצא.

2. לדעת רבי שמואל אליעזר איידלס מדובר באיסור תורה, שכן המחזיק בדבר שצריך לבערו מהעולם עובר על איסור בל יראה.

3. ניתן לומר שישנם דברים שאסורים מן התורה ויש שאסורים מדרבנן : תערובת חמץ גמור אסור להשהותה מהתורה, ואילו חמץ נוקשה מחוייב בביעור מדרבנן.

לסיום, נציין שלפי ההסבר הראשון, מלבד ההבדל הלשוני שהוא נכון יותר, אין שוני מהותי בפירוש המשנה