עובר לעשייתן

  • הרב בנימין תבורי

עובר לעשייתן* / הרב בנימין תבורי

מתיר או שבח?

איתא בגמרא בפסחים ז:

"כל הברכות מברך עליהן עובר לעשייתן... חוץ מן הטבילה בלבד"

כלומר, על כל מצווה מברכים לפני העשיה, חוץ מברכת הטבילה הנאמרת לאחר הטבילה.

הראבי"ה דן בנושא זה ומעיר:

"כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן - מפרש אבי מורי רבי יצחק ברבי מרדכי מפי רבנו יב"א (=ריב"א), דהאי 'עובר' לא בא למעט מלברך בשעה שמקיים המעשה אם היא מצווה שיש בה שהות לברך בשעת עשיה... ובאותן מצוות שאין שהות בהם לברך בשעת עשיית המצווה... מברכין קודם עשייתן"

(הלכות לולב, תרצ"א)

לדברי הריב"א, כאשר הדבר אפשרי - אין חובה לברך את הברכה קודם עשיית המצווה, אלא ניתן לברכה במהלך העשיה עצמה. למרות שלא ברור מדברי הריב"א האם לכתחילה עדיף לברך ברכה 'עובר' לעשיית המצווה או במהלך עשיית המצווה, בכל אופן, הראבי"ה עצמו דוחה את דבריו:

"ואני אומר דליתא... דעובר לא משמע בשעת עשייתן!"

במבט ראשון, לא מובן מדוע הראבי"ה יוצא חוצץ נגד דברי הריב"א? גם אם המשמעות הלשונית של 'עובר' איננה מכוונת ל'במהלך' - מדוע יש בעיה לברך ברכה על מצווה במהלך עשייתה?

יייתכן, שהמחלוקת בין הריב"א לראבי"ה היא בעניין הגורם לברכה: הראבי"ה סובר שברכות הן 'מתיר', כשיטתו המפורסמת של הגרי"ד. ממילא, חייבים לברך אותן דווקא לפני מעשה המצווה. לשיטתו, לא שייך לברך ברכה במהלך עשיית המצווה, שהרי באותה שעה הברכה כבר איבדה את משמעותה. לעומת זאת, הריב"א סובר שהברכות נועדו לשבח את הקב"ה על כך שזיכה אותנו במצווה. ממילא, לשיטתו יש מקום לברך את הברכה בין לפני עשיית המצווה ובין במהלך עשייתה[1].

לפי הסבר זה למחלוקת, הריב"א איננו חולק על כך שאפשר לברך את ברכות המצוות קודם מעשה המצווה, אלא הוא רק מציין שאין בעיה לעשות זאת גם במהלך מעשה המצווה[2].

הרמב"ם דן בהלכות ברכות ופוסק:

"וכשם שמברכים על ההניה כך מברכים על כל מצווה ומצווה ואח"כ יעשה אותה"

(פ"א הל"ג)

במבט ראשון, לא ברור מה פירוש המילה 'כשם' בדברי הרמב"ם? האם הרמב"ם התכוון שקיים דמיון מסוים בין ברכות הנהנין לברכות המצוות, או שמא הוא התכוון להשוואה מוחלטת בין שני התחומים? הגרי"ד הסביר, שכוונת הרמב"ם היא לומר שברכות המצוות הן בדיוק כמו ברכות הנהנין. הגרי"ד ביאר, שלדעת הרמב"ם בשני התחומים הברכה היא 'מתיר', כשיטת הראבי"ה שהצענו לעיל.

מחלוקת הרמב"ם והאור זרוע

ה'אור זרוע' דן בשאלה מתי ניתן לברך ברכת המצוות, ואגב הדיון הוא מציין:

"למדנו מכאן דכל היכא שלא ברך קודם המצווה מברך לאחר כן ויוצא ידי ברכה"

(הלכות קריאת שמע, כ"ה)

אולם, הרמב"ם חולק עליו:

"העושה מצווה ולא ברך... אם דבר שעבר הוא - אינו מברך"

(הלכות ברכות, פי"א הל"ה)

ניתן להסביר, שמחלוקת הרמב"ם והאור זרוע נסובה בדיוק סביב החקירה שהצגנו: הרמב"ם לשיטתו, כפי שהסביר הגרי"ד, סובר שברכות המצוות הן 'מתיר'. ממילא, א"א לברך ברכה לאחר סיום המצווה אם שכחת לברך אותה לפני העשיה. לעומת זאת, ה'אור זרוע' סבור שברכות המצוות הן ברכות השבח, כשיטת הריב"א. לכן, אין בעיה לברך את הברכה גם לאחר קיום המצווה.

ואמנם, מצינו שהריטב"א מבאר את הדין שיש לברך ברכות 'עובר לעשייתן', בכך שברכות המצוות אינן 'מתיר' אלא שבח:

"וטעם זה שאמרו חז"ל לברך על המצוות 'עובר לעשייתן' [הוא] כדי שיתקדש תחילה בברכה, ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצוות ה' יתברך, ועוד כי הברכות מעבודת הנפש, וראוי להקדים עבודת הנפש למעלה שהיא עבודת הגוף"

(פסחים ז:, ד"ה "כל המצווה כולן")

האם ניתן לברך על לולב 'עובר לעשייתה'?

בתחילת הסוגיה, נדונה השאלה האם בבעור החמץ יש לברך בלשון 'על בעור' או בלשון 'לבער'. אגב דיון זה נאמר בגמרא:

"העושה לולב... נטלו לצאת בו מברך 'אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת לולב', [ולכאורה יש מכאן הוכחה שנוסח הברכות הוא 'על' ולא 'ל...']? [אלא], שאני התם דבעידנא דאגבהה נפק ביה"

לדברי הגמרא, כיוון שא"א לברך על הלולב לפני הנטילה, שהרי ברגע שלוקחים את הלולב כבר יוצאים ידי חובת המצווה - מברכים על מצווה זו דווקא בלשון 'על נטילת לולב'. תוס' על אתר, מתקשה מדוע משתמע מהגמרא שלא ניתן לברך על נטילת הלולב קודם קיום המצווה:

"ומשכחת ליה... [כ]שנטלו שלא לצאת בו באותה נטילה"

כלומר, ישנם פטנטים המאפשרים לאחוז בלולב ולברך על המצווה ורק לאחר מכן לקיים את מצווה נטילת לולב, למשל: לקחת אותו בכוונה שלא לצאת ידי חובה, ורק לאחר הברכה להתכוון לצאת ידי חובה?!

לכאורה, ישנה בעיה בהצעת התוס', שהרי לפי הצעתו נוצרת הפרדה בין מעשה המצווה לבין קיום המצווה; כלומר, אם אדם מגביה לולב שלא על מנת לצאת בו ידי חובת מצווה, אזי מעשה הגבהת הלולב אינו מעשה מצווה. ממילא, כאשר אותו אדם יתכוון לצאת ידי חובה בלולב שנמצא בידו הוא רק יקיים את המצווה, ללא מעשה שיתלווה לקיום זה? לכאורה, ניתן היה לטעון שאין צורך במעשה מצווה כדי לקיים את המצווה. אולם, הסבר זה איננו אפשרי לאור דברי האחרונים, שהכריעו שאדם שהחזיק לולב בטרם עלות השחר - לא יצא ידי חובת נטילת לולב כשהגיע זמן תפילה, כיוון שרק קיים את המצווה ולא עשה מעשה מצווה? וצ"ע.

בכל אופן, תוס' מביא הסבר נוסף:

"ואומר ר"י, [ד]אף על גב דנפק אכתי עוסק במצווה, ש[הרי] צריך לנענע בקריאת הלל"

לדברי ר"י, מצוות נטילת לולב איננה מסיימת בהגבהת הלולב אלא בסיום אמירת הלל. לכן, אדם יכול לברך ברכה באמצע קיומה. אם כן, מצינו בדברי ר"י חיזוק לשיטת הריב"א[3]!

'עובר לעשייתה' בהדלקת נרות שבת

השו"ע דן בהלכות נר שבת ופוסק:

"כשידליק הנר יברך 'ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של שבת'"

(או"ח רס"ג, ה')

הרמ"א על אתר מעיר:

"ויש מי שאומר שמברך אחר ההדלקה, וכדי שיהא עובר לעשייתו לא יהנה ממנה עד לאחר הברכה. ומשימין היד לפני הנר אחר ההדלקה ומברכין, ואחר כך מסלקין היד, וזה מקרי עובר לעשיה"

לכאורה, לפי הסבר הרמ"א לטעם המנהג, הבעיה עדיין לא נפתרה: גם אם האשה תעצום עיניים ולא תראה את הנר דולק קודם הברכה, עדיין אין זה מורה שהברכה נאמרה קודם עשיית המצווה?

מסיבה זו, ה'משנה ברורה' על אתר מביא הסבר נוסף למנהג שתיאר הרמ"א:

"סבירא ליה דאם תברך [לפני ההדלקה של הנרות] הוי כאילו קבלה לשבת בפירוש, ושוב אסור להדליק [נר]"

כלומר, אמנם הברכה מתבצעת לאחר הדלקת הנרות, אולם זהו הפתרון הטוב ביותר האפשרי, כיוון שלאחר ברכת הנר האשה קיבלה עליה את השבת ושוב היא איננה יכולה להדליק את הנר!

אולם, עדיין יש להקשות בדברי המשנה ברורה: אם הבעיה נובעת מכך שבברכה האשה תכניס את השבת, מדוע לא לומר לאשה להתכוון לא להכניס את השבת בברכת הנר? במקרה כזה, תוכל האשה לברך את ברכת ההדלקה 'עובר' למעשה המצווה ורק לאחר מכן להדליק את הנר? הפתרון שאנו מציעים הוא אידיאלי מזווית נוספת: אם האשה תתכוון לא להכניס את השבת בהדלקת הנר, תוכל להתפלל מנהה גם לאחר ההדלקה, כפי שרוב הנשים עושות. ואמנם, הרב עובדיה[4] חולק על דברי המשנה ברורה, ופוסק שיש להתכוון שלא להכניס את השבת בהדלקת הנר. לפי דבריו, ניתן לברך קודם ההדלקה ואין צורך לעצום עיניים.

בעניין טבילה

כפי שראינו לעיל, הגמרא טענה שטבילה היא המקרה היחיד שבו מברכים את הברכה לאחר המעשה. תוס' על אתר דן בדברי הגמרא:

"אומר ר"ח בשם הגאון [שהגמרא מדברת] דווקא בטבילת גר, דלא חזי קודם טבילה... אבל שאר חייבי טבילה, כגון בעל קרי וכיוצא בו, מותר לברך [עובר לעשייתה]"

לכאורה, לא ברור מדוע לחלק בין טבילת גר לכל טבילה אחרת?

ניתן להסביר, שלמרות שכל טבילה היא מצווה וממילא הברכה עליה היא 'מתיר' וחייבים לברך אותה לפני המעשה, טבילת גר אינה מצווה. הדבר נובע מכך שאין מצווה לגייר אנשים, אלא יש רק מצווה שאדם שמתגייר יטבול. ממילא, הברכה על טבילת גר היא ברכת השבח על צירופו של יהודי לקהל ישראל ואפשר לברך אותה גם לאחר הטבילה!

 

* השעור סוכם ע"י שאול ברט ולא עבר את ביקורת הרב.

[1] הגרש"ז באמת מסביר את כל הברכות כולן בתור ברכות השבח וכן הריטב"א שנצטט להלן.

[2] הראבי"ה מקשה על שיטת הריב"א מגמרא בברכות נא.: "'בעו מיניה מרב חסדא - שכח ואכל בלא ברכה מהו שיחזור ויברך [אם נזכר אחר אכילה או באמצעה]? אמר להו: מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום ויהא ריחו נודף?!" - מגמרא זו מדייק הראבי"ה, שדווקא אם 'שכח' לברך יש לתהות האם יוכל לברך במהלך האכילה, אולם לכתחילה ברור שהדבר איננו אפשרי!

אולם, קושיה זו בעייתית, שהרי הסוגיה אותה מצטט הראבי"ה דנה בברכות הנהנין ולא בברכת המצוות. לכן, ניתן לטעון שהריב"א מסכים שברכות הנהנין הן 'מתיר' ולכן יש לברכן לכתחילה דווקא לפני קיום המעשה, אולם ברכות המצוות הן ברכות שבח (כפי שהסברנו לעיל) ולכן אין בעיה לברך אותן גם במהלך מעשה המצווה עצמו!

[3] יש להעיר, שעל מנת לקבל את שיטת התוס' יש להניח שנענועי הלולב בהלל הם חלק ממצוות נטילת לולב, למרות שמדובר במחלוקת ראשונים במסכת סוכה; ואכמ"ל.

[4] שו"ת 'יביע אומר' חלק ב' סימן ט"ז.