עול מצוות | מצוות תפילין | 2

א. בין תפילין לישיבה בארץ ישראל

כפי שראינו בשיעור הקודם, חיבורה של מצוות תפילין לחיים הארציים והקיומיים בא לידי ביטוי בהלכה של "מן המותר בפיך", הנלמדת מן הפסוק "למען תהיה תורת ה' בפיך". חיבור זה מתעצם בזיקה שהתורה יוצרת בין מצווה זו לישיבת העם בארץ ישראל.

שתי הפרשיות שבפרק י"ג בספר שמות, "קדש", ו"והיה כי יביאך", שבהן מופיעה מצוות תפילין (ועל כן הן חלק מפרשיות התפילין שלנו), מזכירות מצווה זו כחלק מן המסגרת הכללית של ביאת עם ישראל לארצו (עיין פסוקים ה' ו-י"א).

בעקבות זאת דרשו חז"ל בגמרא בקידושין:

"ביאה דכתב רחמנא גבי תפילין ופטר חמור למה לי ההוא מיבעי ליה לכדתנא דבי ר' ישמעאל עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ"   (קידושין לז:)

מה טיבה של הזיקה בין ישיבת ארץ ישראל למצוות תפילין? נעמוד על הדברים באחיזה בשולי גלימתו[1] של הכהן הגדול מאחיו, הראי"ה קוק זצ"ל - בדרוש הראשון שדרש בשבח מצוות התפילין, בספרו "חבש פאר".

 

ב. חיזוק הגוף לעבודת ה'

האדם מורכב מחומר ורוח, גוף ונשמה. בהיותו בנוי כך, הוא נע תדיר בין מאווים סותרים. מצד אחד, רצון הגוף לחיות את חיי העולם הזה על הנאותיו ועל משימות היצירה והבניין שבו. ומין העבר השני, שאיפת הנשמה, שמכסא כבוד חוצבה, לשוב ולהיות דבקה במקורה באהבת ה' ובעבודתו בכל מרחבי התורה והמצוות.

משימת האדם בחייו היא להשליט את שאיפת הנשמה על רצונות הגוף. הדבר נעשה לא רק בכך שמקדים את ענייני הרוח לענייני הגוף. חובתו של האדם היא לקבע בנפשו שענייני הגוף נועדו לשרת את משימותיו ומשאלותיו הרוחניות, לאהבה את ה' ולדבקה בו. אדרבה, כך הוא ישתמש בכוחות הגוף כדי להעצים גם את כוחותיו הנשמתיים.

כפי שאמרו חז"ל בנדרים:

"אמר ר' יוחנן אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו וכולן ממשה"  (נדרים לח.)

דהיינו, היכולת לפרוץ ולצמוח מבחינה רוחנית זקוקה גם לעוצמה פיזית וגשמית.

גם הרמב"ם כתב כן בשני מקומות:

"מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם, ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד, אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקדוש ברוך הוא כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו, מיד רוח הקודש שורה עליו, ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר"                        (יסודי התורה ז', א')

"הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה..."   (דעות ד', א')

משמעות הדברים היא, שכיוון שהגוף והנפש פועלים יחדיו בעולם הזה, ואי אפשר לגוף בלא הנפש ואי אפשר לנפש בלא הגוף[2], חייב האדם לשמור את כוחות גופו כדי להעצים את כוחות הנפש שבו.

אבל, יש לדייק בלשון הרמב"ם בשני המקומות הנזכרים. לפי הרמב"ם, העצמת הגוף חשובה רק אם היא נעשית מתוך מגמה לאפשר לכוחות הנפש לפעול ולעבוד. אמנם, אם יעצים האדם את כוחות גופו לשם מיצוי הנאות הגוף מצד עצמם, לא רק שאינו בונה בזה את כוחות נפשם, אלא הוא מחלישם ומדכאם.

מי שנוטה אחר תאוות ליבו ומחפש כל דרך כדי להוסיף הנאות במאכלו ובמשתהו ובשלל תאוות הגוף האחרות, משקע גם את נפשו בתהומות הקיום. כך הזהירה התורה במצוות קדשים תהיו, כדברי הרמב"ן בפירושו לתורה

"...ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה, לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל... ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו', ה') הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. .. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט', ט"ז) וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו,.. וטעם הכתוב שאמר כי קדוש אני ה' אלהיכם - לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים[3]"   (רמב"ן ויקרא י"ט, ב')

וכך היא לשונו של הרב קוק שם:

"אלא שענין הדבר הזה הוא, שכל זמן שהשכל הוא רפה ונוח להתפתות אחרי הבלי הגוף, שלא לעשותם לשם תכלית הנכבדה רק מצד המשכת הרצון הבהמי הגרוע, אז בודאי רעים הם ואשרי הנבדל מהם. מה שאין כן אם השכל חזק מאד עד אשר ימשוך את כל ענין גופני על דרך הקדושה, ואם ירחיב לבבו יגדל ביראה ויגבה לבבו בעבודה, ואם יכבדוהו יראה לישר דרך ד' לרבים כיון שיהיו דבריו נשמעים, לאיש אשר שכלו אמיץ וחזק כל כך עד שמהפך כל עניני הגוף לטובה וברכה, כל מה שיתוסף בגופו חוזק ואומץ יתוסף גם בשכלו אומץ וקדושה"  (חבש פאר דרוש ראשון)

 

מצוות תפילין, קשירת התפילין על היד כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח, משעבדת את מוקדי כוחות הגוף לעבודתו יתברך.

התפילין הם תמצית תורת ה'[4] ומשפיעים שפע קדושה וטהרה על כוחות הגוף הללו, כדי לנתבם בעוצמה גדולה לפיתוח כוחות הנפש והנשמה.

כך ממשיך וכותב הרב קוק:

"ומצד כח השכל הקדוש שיש בתפלין[5], מאיר אל הגוף בשליחת קווי אור שכל אל הלב והמוח, ונמצא שפועל השכל על הרצון... ולפי זה כל מה שיהיה כח הגוף יותר חזק ואמיץ, עוד יגלה השכל ביתר שאת את אורותיו היקרות, על כן ״המניח תפלין מאריך ימים... המניח תפלין, שופעת על שכלו קדושת שכלי נבדל, ומושל על חומרו עד שבבל חזקת מזגו יוסיף מעלות בקודש, לו ראויה ברכת מזג חזק שיאתה לאריכות ימים"   (שם)

 

ג. תפילין וברכת ארץ ישראל

מעתה נבוא לזיקת מצוות תפילין לישיבת ארץ ישראל.

התורה הרבתה לדבר בשבחה של ארץ ישראל, וניתן לומר כי רוב שבחיה של ארץ ישראל בתורה, עוסקים בשפע החומרי שיש בה.

בספר דברים מבטיחה התורה:

"ושמרת את מצות ה' א-להיך ללכת בדרכיו וליראה אתו: כי ה' א-להיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר: ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש[6]: ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת: ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטבה אשר נתן לך"   (דברים ח', ו'-י')

בהמשך לכך, נאמר מספר פרקים אחר כך:

"ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה: ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיכם לתת להם ולזרעם ארץ זבת חלב ודבש[7]: כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק: והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת למטר השמים תשתה מים: ארץ אשר ה' א-להיך דרש אתה תמיד עיני ה' א-להיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א, ח'-י"ב)

אף בדברי התורה על השכר הטוב לעושי רצונו, או להיפך, חס ושלום, לעוברי רצונו, מודגשת מאוד ברכת הארץ הגשמית.

כך, בהמשך הפסוקים שראינו, בפרשיית "והיה אם שמוע", נאמר:

"ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירשך ויצהרך: ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת: השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם: וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר ה' נתן לכם"  (שם י"ד-י"ז)

כך גם בפרשת בחוקותי:

"ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו: והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם: ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם"   (ויקרא כ"ו, ד'-ו')

וכן בפרשת כי תבוא:

"והותרך ה' לטובה בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיך לתת לך: יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידך והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה: ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה כי תשמע אל מצות ה' א-להיך אשר אנכי מצוך היום לשמר ולעשות"  (דברים כ"ח, י"א-י"ג)

מעלתה של  ארץ ישראל, והשפע המושפע בה, נובעים מן הכוונה הא-לוהית לאפשר חיים טובים בארץ, חיי ברכה ורווחה. זאת, על מנת שהעם היושב עליה יוכל למלא את תעודתו הרוחנית.

עיני ה' הנתונות תדיר על ארצו, מראשית השנה ועד אחרית שנה, משפיעות את שפעם הגדול ביבולה ובתנובתה, במחצביה ובעיינות והתהומות הזורמים בתוכה. בכך, הם מאפשרים לשבת בטח בארץ ולמלא את הייעודים הרוחניים של בניין עם קדוש, החי בארץ ה' ולפני ה'.

החי בארץ ישראל מודע לכך שעיני ה' על ארצו ועל עמו. מתוך כך, אף הוא חי בתחושת עמידה ונוכחות מול ה': "שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט" (תהלים ט"ז, ח').

 

תמיד קיימת סכנה, שיהיה מי שיראה את השפע הגדול של הארץ כתכלית בפני עצמה. איש אשר כזה, לא רק יתעלם מכך שכל הטוב הזה לא נועד אלא להקל ולאפשר את מימוש היעדים של עבודת ה' בארץ, הוא גם עלול לשכוח לגמרי את מתנת ה' ואת ברכתו. מתוך כך ישקע במרדף אחר תאוותיו והנאותיו, במחשבתו המוטעית כי הוא זה שמצליח ומגיע להישגים כבירים. אדם מעין זה סבור שכחו ועוצם ידו הם שעשו ועושים לו את החיל הזה, ומכוחם הוא מרבה נכסים ואוצרות.

לפיכך, ציוותה התורה "קדושים תהיו". התורה אף הרחיבה דבריה בסוף הפרשה שם, בקביעתה שה' נותן לעמו ארץ זבת חלב ודבש כדי להתבדל מן העמים ומעולמות הטומאה, ולהתקדש בהיותנו עם ה':

"ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אתה ארץ זבת חלב ודבש אני ה' א-להיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים: והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה ובין העוף הטמא לטהר ולא תשקצו את נפשתיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמש האדמה אשר  הבדלתי לכם לטמא: והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה' ואבדל אתכם מן העמים להיות לי"  (ויקרא כ', כ"ד-כ"ו)

התפילין, שכנגד הלב ושכנגד המוח, מנתבים את כוחות הגוף לטובת כוחות הנפש, ונותנים תעצומות גדולות לאדם, למען יוכל לחוש את הנוכחות הא-לוהית ולמען יוכל להפנים את חובתו בעולמו. כמו כן, הם מסייעים גם בזיקת האדם לארצו. כך יוכל האדם להפנים ולהשכיל, שעיקרה של הארץ והנאותיה מיועד לחזק את הזיקה שבין העם היושב בארצו לבין ה' שאִוָּה ארץ זו למושב לו. למען יתקדשו ישראל בתורתם ובתפיליהם, בהנהגתם בארץ ובאורחות חייהם, בכל אשר יפנו.

 

*

תחושת הדבקות בה' ובתורתו באמצעות התפילין, מקרינה, כאמור, על כל צרכי גופו של האדם ומעדנת אותם, תוך כדי גיוסם לפיתוח כוחות הנפש. מלבד זאת, תחושת הדבקות משפיעה גם על טיבה של ישיבת ארץ ישראל, שאינה ישיבה ארצית גרידא, אלא ישיבה בארץ שראשה מגיע השמימה, בעיני ה' הנטויות עליה לטובה.

זהו שאמרו חכמים: "עשה מצווה זו שבשבילה תיכנס לארץ ישראל" (קידושין לז:).

 

*	**********************************************************	*
* * * * * * * * * * * * *	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ז עורך: אורי יעקב בירן ******************************************************* בית המדרש הווירטואלי מיסודו של The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected]	* * * * * * * * * * * * *
*	**********************************************************	*