עזות דקדושה

  • הרב נחמיה רענן
חסידות בפרשת השבוע
פרשת קורח
"עזות דקדושה"
א. הקדמה
לאחר שהאדמה בלעה את קורח ועדתו ואש אכלה את מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת (במדבר, ט"ז, לב - לה), ה' מצווה את משה:
אֱמֹר אֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְיָרֵם אֶת הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה וְאֶת הָאֵשׁ זְרֵה הָלְאָה כִּי קָדֵשׁוּ.
אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
(במדבר, י"ז, ב - ג).
מדוע ה' מצווה לצפות את המזבח במחתות החוטאים? אמנם הפסוק מנמק זאת בכך ש"יהיו לאות לבני ישראל", אך עדיין לא ברור מדוע האות צריך להיות דווקא באופן הזה. העיסוק במחתות יחזיר אותנו באופן טבעי לשאלת מהות חטאם של מאתיים וחמישים האיש מקטירי הקטורת, ובסוגיות אלו נעסוק בהמשך השיעור לאור תורה של בעל ה"שם משמואל".
ב. חטא קורח ועדתו וציפוי המזבח לפי ה"שם משמואל"
"ועשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח" (במדבר, י"ז, ג). כבר דקדקנו איך נעשה מעבירה מצוה. ונראה, דהנה ענין רקועי הפחים ציפוי למזבח, היינו שבראשונה היו מקריבים על האדמה, שהיו ממלאין את המזבח חללו אדמה בשעת חנייתן וההקרבה היתה על האדמה. עתה נעשו רקועי פחים ציפוי למזבח, והיו מכסין את האדמה ומקריבין על הנחושת. אך יש להבין למה צותה תורה לשנות את ההקרבה ממה שהיתה ולא לעשות זכרון אחר, ולמה לא עשו מתחילה ציפוי נחושת על המזבח להקריב על הציפוי.
("שם משמואל", פרשת קרח, שנת תרע"ד).
השאלה הראשונה שמעורר ה"שם משמואל" היא כיצד יתכן שהמחתות ששימשו את מאתיים וחמישים האיש החוטאים ישמשו לציפוי המזבח. על כך הוא מוסיף שאלה אחרת: מן הפסוקים משתמע שלפני החטא לא היה ציפוי למזבח, אלא היו מקטירים על גבי האדמה שמילאה את חלל המזבח. אם כן, מדוע ה' מצווה לשנות את מבנה המזבח בעקבות החטא במקום לעשות זיכרון באופן אחר? כהקדמה למענה על שתי השאלות, שואל ה"שם משמואל" שאלה נוספת ביחס לסוג המחתות:
ונראה, דהנה יש להבין למה היה הנסיון במחתות של נחושת ולא בשל זהב, שהרי לא מצינו קטורת קרבה אלא במזבח הזהב או במחתה של זהב לפני ולפנים ביום הכפורים. ואפילו המחתה של גחלים שבכל יום שמכניסין על המזבח הפנימי נמי[1] היתה בשל זהב, ומשנה שלימה שנינו בסדר יומא (משנה, ד', ד) "בכל יום היה חותה בשל כסף ומערה בתוך של זהב, והיום[2] חותה בשל זהב ובה היה מכניס", ובודאי היו צריכין להתדמות בכל מה דאפשר.
עבודת הקטורת מתבצעת במקדש בכלי זהב: מזבח הקטורת שעליו מקטירים עשוי מזהב, וגם המחתות (בין של יום כיפורים ובין של שאר הימים), עשויות מזהב. אם כן, מדוע ה' מצווה על מאתיים וחמישים האיש להקטיר במחתות נחושת? התשובה לשאלת סוג המחתות תסייע להשיב גם על שתי השאלות הראשונות:
ונראה, דהנה במהות המתכות זהב רומז ליראה, כסף לאהבה ונחושת להיות תקיף בדעתו עז כנמר. וכמו שאמר (ירמיה, א', יח) "ואני הנה נתתיך היום וגו' ולחומות נחושת",[3] וכשהוא בתמורה הוא עז פנים[4], וכמו שאמר (ישעיה, מ"ח, ד) "ומצחך נחושה". והנה, עדת קרח שרצו להקריב לפני ה' היפוך אהרן שהיה בוש לקרב למזבח, והיפוך הבושה הוא עזות פנים, ומכל מקום כשהיא בקדושה היא נמי מדה טובה להיות עז כנמר. ולא עוד, אלא שנראה שהיא טובה שבמדות, שבמדרש (שמות רבה, מ"ט, ב) זהב וכסף ונחושת הם אברהם יצחק ויעקב, וידוע שיעקב הוא הבחור שבאבות, כבמדרש (בראשית רבה, ע"ו, א)...ויש לומר שגם זה נכלל במדת נחושת היפוך בושת פנים, ששב לאחור ונחבא אל הכלים. אך כל זה כשהוא במדה ובמשקל, וכשהוא יותר על המדה מסתעפת מזה עזות פנים לגיהנם. ועל כן עדת קרח שבקשו לשרת לפני המלך הכבוד היא מדת הנחושת מדתו של יעקב כנ"ל, ועל כן היו המחתות של נחושת להורות על ענינם, אלא שהפריזו על המדה כנ"ל.
המתכות זהב כסף ונחושת מבטאות, לדעת ה"שם משמואל", שלוש תכונות יסוד. הזהב מבטא את תכונת היראה (כנראה בגלל הגוון האדום של הזהב, אשר בקבלה מרמז למדת הדין); כסף מבטא את מידת האהבה, מלשון כיסופין; והנחושת מבטאת נחישות. ראיה לדבר ניתן למצוא בלשון הפסוק בירמיה "ולחומות נחושת" (ירמיה, א', יח) - הנחושת מבטאת כוח ועוצמה כמו החומות. הנחישות יכולה להיות תכונה טובה ורצויה כאשר היא באה בהקשר של קדושה. נחישות חיובית אנו מוצאים בדמותו של יעקב אבינו, "בחור שבאבות" (בראשית רבה, ע"ו, א), שנמשל לנחושת. בהקשר של עבודת השם, הנחישות מתבטאת ברצון חזק ובלתי מתפשר להתקדם ולהשיג דרגות עליונות. מצד שני, הנחישות יכולה להיות מידה רעה ומגונה כאשר היא מגיעה בהקשר שמתנגד לקדושה. ההבדל בין שני סוגי העזות בא לידי ביטוי במשנה באבות:
יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר: עז פנים לגיהנם ובשת פנים לגן עדן.
(אבות, ה', כ).
מצד אחד יהודה בן תימא משבח את מידת העזות - "הוי עז כנמר"; אך מצד שני הוא מגנה אותה - "עז פנים לגיהנם". כאמור, לאור דברי ה"שם משמואל" אין סתירה בין שני ההיגדים: "הוי עז כנמר" אמור בעזות דקדושה - "לעשות רצון אביך שבשמים"; אך עזות פורצת גבולות ומסגרות היא עזות פנים שבעליה יורש גיהינום.[5]
על פי העקרונות הללו ה"שם משמואל" מיישב את הקושיות שהוא העלה לעיל. השאלה הראשונה שהוא שאל הייתה "איך נעשה מעבירה מצוה ", ועל כך הוא משיב:
ולפי האמור יובן מה שנעשה מעבירה זו מצוה. כי החלק הטוב שבמעשה זה, מדתו של יעקב שהיתה בהם, לא אבדה, ורק הפרזת המדה נדחתה. והוא שאמר הכתוב "ואת האש זרה הלאה" (במדבר, י"ז, ב) היינו מה שהיה ברשפי אש יתר על המדה, כאש לוהטת שלא נתפייסו ממשה, זה נדחה. אבל גוף מחתות הנחושת, שהוא רוח עז כנ"ל, מדתו של יעקב, לא אבד, ואין עבירה מכבה מצוה. ואף שנענשו על הפרזת המדה, קבלו נמי שכר על עצם טוב הכוונה, ועל כן נעשה מזה ציפוי למזבח.
השורש להתנהגות מאתיים וחמישים האיש מגיע מיסוד הנחישות, שהיא מידתו של יעקב אבינו. לכן, למרות שבפועל הם הפריזו על המידה, יש בהתנהגותם יסוד חיובי. הנקודה החיובית מתבטאת בצבע הנחושת של המחתות, שמציין את כוח הנחישות. לכן, ה' מצווה מצד אחד "את האש זרה הלאה" (במדבר, י"ז, ב), דהיינו גינוי לצד ההפרזה שבמעשה; ומצד שני, לאחר הגינוי צריך לקחת את היסוד החיובי שבמעשה ולצרף אותו לעולם הקדושה. ברוח הדברים הללו מיישב ה"שם משמואל" גם את הקושיה השנייה, מדוע בעקבות החטא משתנה מבנה המזבח:  
ולפי דרכנו יש לומר דמה שעד אז היו מקריבין על האדמה ומאז והלאה מקריבין על הנחושת. היינו, דהנה במדרש (בראשית רבה, מ"ד, יד) שהראה הקב"ה לאברהם אבינו עליו השלום כל ענין הקרבנות בברית בין הבתרים, והיינו שכל ענין הקרבנות הוא שבירת הלב, כמאמר הכתוב (תהלים נ"א, יט) "זבחי אלוקים רוח נשברה". ובמדרש (ויקרא רבה, ז', ב), "פסל הקב"ה בבהמה והכשיר באדם. עורת או שבור פסל בבהמה, ובאדם כתיב (תהלים ל"ד, יט) "קרוב ה' לנשברי לב" וכו'.[6] והיא מדתו של אברהם (בראשית, י"ח, כז) - "ואנכי עפר ואפר", ועל כן נראה אליו כל ענין הקרבנות. ולזה בא הרמז שהיו מקריבין על האדמה, כענין שכתוב (תהלים מ"ד, כו) "כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו". אך ממעשה קרח ואילך, שנתקבלה מדתם מדת יעקב כנ"ל, היינו תוספת כח ועוז, שוב מקריבין על הנחושת. על כן נעשה מהמחתות זכרון זה דוקא, להורות שנבחרה מדה זו, אך במדה ובמשקל, "זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב" (במדבר, י"ז, ה) וגו'.
העובדה שעד החטא הקריבו במזבח על האדמה מבטאת את אופי עבודת הקורבנות ואולי את אופי עבודת השם שנהגה עד אז. האדמה מבטאת את בחינתו של אברהם אבינו, "ואנוכי עפר ואפר" (בראשית, י"ח, כז), דהיינו עבודה מתוך ביטול וכניעה. לאחר החטא המזבח צופה במחתות הנחושת, וההקרבה התרחשה על הנחושת ולא על האדמה; ומשמעות הדבר מבחינת אופי עבודת השם היא שדרכם של מאתיים וחמישים האיש, שמהותה היא עבודת השם מתוך עוצמה ונחישות, התקבלה. כאמור, התורה מסתייגת ממעשיהם של מאתיים וחמישים האיש משום שהם הפריזו על המידה, אך לאחר ההסתייגות התורה מאמצת את יסוד דרכם לעבוד את השם מתוך עזות דקדושה.
ג. "עזות דקדושה" לפי ר' נחמן
נחתום בציטוט מתורה של ר' נחמן בעניין "עזות דקדושה":
כְּשֵׁם שֶׁמִּי שֶׁהוּא עַזּוּת פָּנִים אֵין לוֹ חֵלֶק בַּתּוֹרָה... כְּמוֹ כֵן, מִי שֶׁהוּא אִישׁ שָׁפָל וְנִבְזֶה וְאֵין בּוֹ שׁוּם עַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה, אֵין לוֹ גַּם כֵּן חֵלֶק בַּתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בֵּיצָה כ"ה:) "מִפְּנֵי מָה נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל? מִפְּנֵי שֶׁהֵן עַזִּין". כִּי צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ עַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אָבוֹת, ה', כ) "הֱוֵי עָז כַּנָּמֵר".
(ליקוטי מוהר"ן, מהדורא קמא, קמ"ז).
יהי רצון שנעבוד את השם מתוך "עזות דקדושה" ונזכה שיהיה לנו חלק בתורה.
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולנחמיה רענן, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   גם.
[2]   ביום כיפור.
[3]   הפסוק המלא:
ואני הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחמות נחשת על כל הארץ למלכי יהודה לשריה לכהניה ולעם הארץ.
[4] "בתמורה" מובנו בהקשר הזה- בצורה מקולקלת. דהיינו מידת הנחישות מתגלה בצורה מקולקלת ב"עז פנים".
[5]   הבחנה אחרת בין "עז פנים" ל"עז כנמר" מובאת בדברי הראי"ה קוק בספרו "מצות ראיה", או"ח, סימן א', סעיף א.
[6]   הציטוט המלא והמדוייק:
"זבחי אלוקים רוח נשברה" (תהלים נא, יט). א"ר אבא בר יודן: כל מה שפסל הקדוש ברוך הוא בבהמה הכשיר באדם. פסל בבהמה "עורת או שבור או חרוץ או יבלת" (ויקרא, כ"ב, כב), והכשיר באדם "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה" (תהילים, שם). א"ר אלכסנדרי: ההדיוט הזה אם משמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו; אבל הקב"ה, כלי תשמישו שבורים שנאמר "קרוב ה' לנשברי לב" (תהילים, ל"ד, יט) "הרופא לשבורי לב" (תהילים, קמ"ז, ג) "ואת דכא ושפל רוח" (ישעיה, נ"ז, טו), "זבחי אלוקים רוח נשברה" (תהלים נא, יט).