עט-פ - שיעורין (א)

  • הרב אוהד פיקסלר

שיעורין - הלכה למשה מסיני? [א] / אוהד פיקסלר

מי קבע את השיעורים?

הגמרא ביומא (דף עט) דנה בשיעור האכילה המחייבת ביום הכיפורים. כפי שראינו באחד מן השיעורים הקודמים, שיעור האכילה המחייב ביום הכיפורים הינו 'כותבת', שזהו שיעור האכילה המיישב את דעתו של האדם. בעקבות דין זה, הגמרא מעלה דיון לגבי שיעורי אכילה בשאר איסורים, וכן בעניינים נוספים שבתורה.

כיצד נקבעו השיעורים השונים בהלכה? לגבי יום הכיפורים הגמרא אומרת כי 'שיערו חכמים' שזו הכמות המיישבת את דעתו של האדם - משמע שחכמים הם אלו שקבעו את השיעור. כך גם עולה מהגמרא לגבי שיעור טומאת אוכלים:

"טומאת אוכלין כביצה. מנלן? אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: דאמר קרא 'מכל האכל אשר יאכל' - אוכל הבא מחמת אוכל, ואיזה זה? ביצת תרנגולת... רבי אבהו דידיה אמר: מכל האכל אשר יאכל - אוכל שאתה אוכלו בבת אחת, ושיערו חכמים: אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת" (פ.).

לגמרא פשוט כי שיעור טומאת אוכלים הוא כביצה, ובשם רבי אבהו מובאות שתי גישות שונות מניין אנו יודעים שהשיעור הוא כביצה. בתחילה, הגמרא לומדת דין זה מפסוק - משמע שמדובר על שיעור מהתורה, אך לאחר מכן נראה שמדובר על דין שיסודו מהתורה אך הקביעה ניתנה בידי חכמים.

הגמרא ממשיכה ודנה בתוקף של שיעורי המצוות:

"אמר רבי אלעזר: האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור, שמא יבא בית דין אחר וירבה בשיעורין. מאי ירבה בשיעורין?... אלא, דלא מחייבי קרבן עד דאיכא כזית גדול. ולמאי דסליק אדעתיה מעיקרא דמחייבי קרבן אכזית קטן, מאי ירבה בשיעורין - שמא ירבה בקרבנות מחמת שיעורין.

אמר רבי יוחנן: שיעורין ועונשין - הלכה למשה מסיני. עונשין? מכתב כתיבי! - אלא הכי קאמר: שיעורין של עונשין הלכה למשה מסיני. תניא נמי הכי: שיעורין של עונשין הלכה למשה מסיני, אחרים אומרים: בית דינו של יעבץ תיקנום, והכתיב אלה המצות - שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה! - אלא: שכחום וחזרו ויסדום" (שם).

רבי יוחנן סובר ששיעורי עונשים הם הלכה למשה מסיני, ומשמע מדבריו כי דווקא שיעורין אלו (-של עונשין) הם הלכה למשה מסיני, אך לא שאר השיעורין (כמו שיעור אכילה לברכה). שיטותיהן של רבי יוחנן ורבי אלעזר שונה מהגישה המופיעה ברוב הסוגיות, ובהמשך נשווה את שיטתם למקורות הנוספים בנושא.

שיעורין דאורייתא?

הגמרא בעירובין (ד.) ובסוכה (ה:) מביאה מימרא בשם רב:

"אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני. שיעורין? דאורייתא הוא! דכתיב 'ארץ חטה ושערה וגו'', ואמר רב חנן: כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר. חטה... דבש - ככותבת הגסה ליום הכיפורים. ותיסברא? שיעורין מיכתב כתיבי?! אלא: הלכתא נינהו, ואסמכינהו רבנן אקראי".

שיטת רב היא כי כל שיעורי התורה הם הלכה למשה מסיני, וחכמים רק נתנו אסמכתא לשיעורין מהפסוק של 'ארץ חטה ושעורה...'. בשתי הסוגיות הללו, גישה זו היא גם מסקנת הסוגיה ולא מובא שום מקור החולק על כך. כפי שנראה בהמשך כך גם פוסק הרמב"ם להלכה, וזוהי הגישה המקובלת.

אולם, מהסוגיה במסכת יומא עולות גישות נוספות אשר אינן מסכימות עם דעת רב:

כפי שראינו, מדברי רבי יוחנן עולה שרק שיעורי עונשים הם הלכה למשה מסיני, ולדעת אחרים בסוגיה מדובר על דין תורה אשר נשכח מהציבור וחכמים תיקנו אותו בחזרה לפי דעתם. כך גם משמע מדברי הגמרא בהסבר שיעור כותבת ביום הכיפורים שנקבעה לפי שיעור חכמים.

מעבר לכך, משיטת רבי אלעזר עולה כי השיעורין הינן בכלל דין דרבנן, הואיל וחכמים הם אלו שקובעים את השיעורין, וכל בית דין יכול לשנות זאת. בעקבות כך מציע ר' אלעזר שהאוכל חלב יכתוב את השיעור שאכל שמא בית דין בעתיד יחייב אותו בקרבן[1].

נראה כי ניתן להציע שני כיוונים בהבנת הסוגיות השונות, בעניין מקור ודרך קביעת השיעורין:

הכיוון הראשון הוא לומר כי ישנה אכן מחלוקת בין התנאים והאמוראים בתוקף השיעורין, ולא כולם מסכימים כי מדובר ב'הלכה למשה מסיני'. בהבנה זו נרחיב בהמשך בדיוננו בשיטת הרמב"ם.

כיוון שני בהסבר המקורות, מקבל את השיטות השונות, ומציע כי היתה התפתחות הלכתית בקביעת השיעורין. נבאר ראשית את כיוון המחשבה הזה:

בהמשך הגמרא בעירובין ובסוכה, מופיע דיון לגבי חציצה, ובהקשר זה הגמרא כותבת מהו שיעור מקווה:

"במים - במי מקוה, כל בשרו - מים שכל גופו עולה בהן. וכמה הן? אמה על אמה ברום שלש אמות. ושיערו חכמים מי מקוה ארבעים סאה" (שם).

הגמרא כותבת ששיעור מקווה הוא שיעור שכל גופו של אדם נמצא בתוך המים, וכי חכמים שיערו שזה שווה לארבעים סאה.

דרך זו, בה השיעור נקבע על פי הפונקציה אותה הוא צריך למלא, אינה ייחודית, ומצינו אותה במקומות נוספים. למשל:

- בהלכות טומאת כלים - כאשר כלי נשבר הוא נטהר מטומאתו. המשנה אומרת כי השיעור לכלי שבור, הוא כאשר הוא כבר לא יכול לקלוט את הפירות שמיועדים להיות בתוכו, ויש חור הגדול מהם (משנה כלים יא,ח; יז,א).

- שיעור בישול מים בשבת - הינו כשיעור רחיצה של איבר קטן (וכך גם בשאר שיעורי שבת כמו קשירה ואריגה).

נראה, כי קביעת השיעורין נעשתה בהדרגה. ראשית נקבע השיעור העקרוני על פי ייעודו הספציפי. לאחר מכן, באו חכמים ושיערו בשיעורין קבועים יותר כדי שלא לחלק בין כל מקרה, ולהרחיק את האדם מן הטעות (ושני השיעורין שווים רק שדרך ההגדרה הינה שונה). במקום לתת לאדם להחליט מהו שיעור שביעה, קבעו חכמים כי זה ביצה, כנ"ל לשיעור יישוב הדעת ככותבת, ועוד.

את המחלוקת לעיל ניתן להסביר בכך כי לדעת ר' אלעזר יש צורך לשער בכל מקרה לגופו ולכן בית דין יכול לשנות את השיעורין, ולרב השיעורין נקבעו בצורה חד משמעית אשר לא תשתנה יותר במהלך התקופות[2].

שיטת הרמב"ם - הלכה למשה מסיני

את דיוננו בשיטת הרמב"ם נחלק לשני חלקים. בשיעור זה נדון במקור החיוב של השיעורין לשיטתו, ובשיעור הבא נעיין בגודל השיעורין ובדרך חישובם על פי פירושו.

כאמור, הרמב"ם פוסק כדברי רב כי שיעורין הינם 'הלכה למשה מסיני'[3]. פסיקה זו מופיעה כבר בהקדמה לפירוש המשנה, כאשר הרמב"ם מגדיר את סוגי החיוב השונים של המצוות:

"וכל ענין שאין לו רמז במקרא ולא אסמכתא ואי אפשר ללמדו באחת המדות, באלה בלבד אומרים 'הלכה למשה מסיני', ולפיכך כשאמרנו שעורין 'הלכה למשה מסיני' הקשינו על זה ואמרנו, איך תאמר עליהם שהם 'הלכה למשה מסיני' והרי השיעורין רמוזים בפסוק 'ארץ חטה ושעורה'? והיתה התשובה על זה שהם 'הלכה למשה מסיני', ואין להם שום יסוד שילמדו ממנו באחת המדות, ואין להם רמז בכל התורה, אלא הסמיכום לפסוק זה כעין סימן כדי שישמרום ויזכרום, ואין זה מענין הפסוק, וזהו ענין אמרם קרא אסמכתא בעלמא, בכל מקום שנזכר".

הרמב"ם מסביר כי שיעורין הם 'הלכה למשה מסיני', והפסוק של 'ארץ חיטה' הוא אסמכתא בלבד. הרמב"ם מסביר כי 'הלכה למשה מסיני' אלו הלכות שאנו לא מוצאים להם מקור מפורש בפסוקים, אך תוקפם כדין תורה.

את ההבנה הזו של הרמב"ם ניתן לראות גם בהמשך דבריו שם, כאשר הוא מחלק את כלל המצוות מהתורה לחמישה חלקים: בחלק הראשון הרמב"ם כולל את הדינים המפורשים בתורה או שניתן ללומדם בי"ג מידות. בחלק השני, דינים הנלמדים כ'הלכה למשה מסיני', ובחלק השלישי דינים שנלמדו באחת המידות ונתחדשו בבית דין, וגם בהם יש כאלו שהם דין תורה והרמב"ם מכנה אותם בשם כולל 'דברי סופרים'.

מחלוקת המצוות בהקדמה לפירוש המשנה, משמע כי לדעת הרמב"ם דינים הנקראים 'הלכה למשה מסיני' הינם דינים דאורייתא, כפשט המילים - הלכה שנאמרה למשה רק שאין לה מקור בפסוקים. בפירוש המשנה, הרמב"ם מסביר שהיות ושיעורין לא נפרשו בתורה אנו מכנים אותה מדברי סופרים:

"וצריך אני להזכיר כאן כלל גדול התועלת, והוא אמרם בתוספת מקואות: כזית מן המת וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשעור, ספק אין בהן - ספקו טמא, שכל דבר שעיקרו מן התורה ושעורו מדברי סופרים ספקו טמא. וזכור כלל זה כי בו תדע בכל מקום שיהיה לך ספק באיזה שעור שיהיה אם תנהוג בו להחמיר או להקל, ואל יטעך אמרו שעורו מדברי סופרים עם הכלל שבידינו שכל השעורין הלכה למשה מסיני, כי כל מה שלא נתבאר בלשון התורה, מדברי סופרים קוראין אותו, ואפילו דברים שהן הלכה למשה מסיני, כי אמרו 'מדברי סופרים' משמעו שהדבר קבלת הסופרים ככל הפירושים וההלכות המקובלות ממשה, או תקון סופרים ככל התקנות והגזרות. וזכור גם את זה" (כלים פי"ז, משנה יב).

הרמב"ם מסביר כי אנו מכנים 'הלכה למשה מסיני' בשם 'דברי סופרים', אך אין זה אומר שרמת האיסור היא דרבנן. הרמב"ם חוזר על דברים אלו גם בפירוש המשנה במקוואות (פ"ו, משנה ז) וחוזר ומסביר שהלכות שאינן מפורשות בפסוקים נקראות 'דברי סופרים'[4].

הרמב"ם מפנה בדבריו לתוספתא במקוואות (ה, ד) האומרת כי כאשר ישנו ספק בדבר שעיקרו מהתורה ושיעורו מדברי סופרים, ספיקו טמא. יש שפירשו את דברי התוספתא 'שיעורו מדברי סופרים' כביטוי שמופיע בגמרא ביומא ובתוספתא בב"מ- שיערו חכמים'. לפי הסבר זה, התוספתא אומרת שדבר שעיקרו מהתורה הכוונה לשיעורין, ולהם באו חכמים ושיערו ונתנו שיעור בכמה מתחייבים. לעומת זאת, נראה כי הרמב"ם הסביר שדברי סופרים הכוונה 'הלכה למשה מסיני' של שיעורין. 'דבר שעיקרו תורה'- הכוונה למצווה שמפורשת בתורה וכלפיה יש 'הלכה למשה מסיני' שקובעת את השיעור במקרה זה.

מחלוקת ב'הלכה למשה מסיני'

האחרונים הקשו על פסיקת הרמב"ם, לאור שיטתו בנוגע לאפשרות למחלוקת ב'הלכה למשה מסיני':

"אם כן מה הם אותם ההלכות המיוחדות שאמרו בהם שהם הלכה למשה מסיני? והנה זה יסוד צריך שתדענו: והוא, שהפירושים המקובלים ממשה אין בהם מחלוקת כלל, לפי שעד עכשיו לא מצאנו שנפלה מחלוקת בין החכמים בשום זמן מן הזמנים ממשה רבינו עד רב אשי שאחד אמר שמי שסימא עין אדם מסמין את עינו כמאמר ה' יתעלה עין בעין, ואחר אמר דמים בלבד הוא חייב. גם לא מצאנו מחלוקת במה שאמר הכתוב פרי עץ הדר שאחד אמר שהוא האתרוג... וכן כל כיוצא בזה בכל המצות אין בהן מחלוקת, לפי שהם פירושים מקובלים ממשה, ועליהם ועל כיוצא בהם אמרו כל התורה כולה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני..." (הקדמה לפירוש המשנה).

הרמב"ם כותב כי ב'הלכה למשנה מסיני' לא יכולה ליפול מחלוקת[5]. יתכן אמנם שתיהיה מחלוקת כאשר ירצו לסמוך את ההלכה לפסוק, אך בעיקר הדין ושיעורו, לא תתכן מחלוקת כלל. הבעיה העומדת לפנינו היא כיצד להסביר את דברי הרמב"ם הללו עם פסיקתו ששיעורין הם הלכה למשה מסיני. שהרי מצאנו מחלוקות בש"ס האם שיעורין הם 'הלכה למשה מסיני', וכן ניתן למצוא מספר מקומות בהם חכמים לא הסכימו זה לזה בשיעורין. לדוגמה, ראינו לעיל מחלוקת בין החכמים לגבי שיעור ברכה אחרונה.

ישנם ראשונים שאכן חלקו על הרמב"ם בנקודה זו וסברו כי יכולה ליפול מחלוקת גם בהלכה למשה מסיני. ה'חוות יאיר' דן בעניין זה וסבר כי הרמב"ם טעה בדברים אלו:

"...דסבריא ליה להתוספות דודאי שייך שכחה בהל"מ ודלא כדברי הרמב"ם. והוא האמת הברור כשמש בצהרים לא מצד הסברא חלילה רק מתילי תילין גמרות ערוכות, כל שכן באשר גם דברי התוספות כך הם לא נירא ולא ניחת לומר אחר בקשת המחילה מעצמותיו הקדושים ששגה בזה. כי ידוע שחיבר פי' משניות בילדותו כאשר נדפס סוף ש"ס דפוס קראקא וכבר אמר מר בר רב אשי בגיטין (כט:) הא דאבא דקטנותא היא, וכדמוכח ג"כ ממ"ש שם דחשב הל"מ דבש"ס וכתב דאפשר דכלם הם. ואישתמיטתיה מיניה כמה וכמה והרי גדול הנביאים טעה ונתעלם ממנו הלכה ובזה לא נפחת חלילה מעלתו כי מי עיור שלא יראה ולא יבין מחיבוריו הפלגת השגתו בכל התורה עם כל שבע החכמות עד שאמרו עליו ממשה עד משה וכו'..." (חוות יאיר סימן קצ"ב).

ה'חוות יאיר' תמה על פסק הרמב"ם, והוא אף מציע לומר שהרמב"ם טעה בכך בפירוש המשנה מפני גילו הצעיר ושלא דק היטב. אך הסבר זה אינו יכול להתקיים, הן לאור העובדה שהרמב"ם חוזר על שיטתו במשנה תורה, והן בעקבות כך שלא ניתן לזלזל כך בפירוש המשנה. המהר"ץ חיות לא קיבל את דברי ה'חוות יאיר' והוא יצא להגן על שיטת הרמב"ם:

"וכן בשיעורין עצמם מצינו פלוגתא הרב פעמים בש"ס, אבל העיקר הוא דהקב"ה הנחיל למשה בסיני בע"פ שיעורין של כזית ככותבת... כביצה... אולם חכמים פירשהו וחלוק ואמרו שבאכילת חלב ודם ושאר איסורים יהיה כזית וגבי יום כיפור ככותבת. שוב מצאתי בספר 'יד דוד' בחידושיו ליומא שהביא בשם הרב חקרי לב נמי כן דהשיעורין הם מהתורה, דבאותן הדברים ישערו, אולם חלוקות כל אחד ואחד לפי שיעור שלו זה היא חלוקת חכמים" (תורת הנביאים מאמר תושב"ע, כל כתבי מהר"ץ חיות עמ' קט"ז).

המהר"ץ חיות מסביר כי מה שנאמר למשה בסיני הוא שישנם שיעורין של כזית, כותבת, כביצה וכו', אך חכמים מפרשים מתי ליישם כל שיעור. לפי הסברו, יכולה ליפול מחלוקת כאיזה שיעור לשער במקרה מסוים, אך לא תהיה מחלוקת האם קיים שיעור של כזית. המהר"ץ חיות חוזר על הסברו גם בפירושו ליומא (פ.) וכך הוא מסביר את הגמרא ששיערו חכמים ביום הכיפורים ככותבת. שיעור 'כותבת' זו הכמות המיישבת את דעתו של אדם וחכמים באו ושיערו שזה השיעור המתאים ביום הכיפורים. הוא מסיים את דבריו- "וזה כלל גדול בתורה ועל פי זה יובנו על סוגיות הש"ס". למרות שהסבר זה איננו פשט דברי הרמב"ם, קשה להצביע על נקודה בה הרמב"ם אומר להיפך מדבריו.

לאור דברי המהר"ץ חיות, יתכן וניתן להציע הסבר נוסף בדברי הרמב"ם: ישנן מחלוקות שנובעות מאי וודאות בקביעת השיעור. בימינו למשל, ידועה מחלוקת ר"ח נאה והחזו"א (בה נעסוק בשיעור הבא) כאשר שניהם מסכימים שהשיעור הוא כזית, אך השאלה מהו הכזית. יתכן ואפשר להציע כי במידה וקיימות מחלוקות בנוגע לשיעורין, אזי הם נובעות בדרכי ההגדרה של הכמויות, ולא בכמות השיעור עצמו.

למרות תירוצו היפה של המהר"ץ חיות, מפסיקת הרמב"ם במשנה תורה עולה קושיה לדבריו:

"כל השעורין ומחלקותם הלכה למשה מסיני" (מאכלות אסורות פ"ב, הלכה יא).

בהלכה זו הרמב"ם פוסק את דבריו מפירוש המשנה ששיעורי תורה הם הלכה למשה מסיני, אך הוא מוסיף מילה נוספת - 'ומחלקותם'. מה הכוונה שהמחלוקות כבר נמסרו למשה מסיני? האם משה קיבל מספר דעות ולא הלכה פסוקה? הרב קאפח אינו מקבל את ההסבר שהמחלוקות על השיעורין נמסרו בסיני, ומפרש את דברי הרמב"ם לא כמחלוקת, כי אם החלוקה נתנה מסיני. כלומר, החלוקה איזה שיעור נאמר ליום הכיפורים, ואיזה למאכלות אסורים, נאמרה למשה מסיני. אם כך אנו מפרשים את דברי הרמב"ם, נופל הסברו של המהר"ץ חיות שהרי הוא הסביר שבדיוק בעניין זה יכולה ליפול מחלוקת הואיל ואת זה משה לא קיבל בסיני.

כיצד אם כן מיישב הרב קאפח את הקושיה איך תתכן מחלוקת לגבי שיעורין על פי שיטת הרמב"ם? הרב קאפח מציע תירוץ לעניין זה במקום אחר (תשובות ופסקים לראב"ד, עמוד מד הערה 91) בשם כה"ר יוסף ב"ר סעיד קאפח. לפירושו, אין מחלוקת מה נאמר, אלא המחלוקת היא האם בכלל הלכה זו היא 'הלכה למשה מסיני' או דיוקא דקרא. אין מחלוקת בתוך 'הלכה למשה מסיני' אך יכולה להיות מחלוקת האם הלכה זו היא הלכה למשה מסיני. הסבר זה הוא להיפך מדברי המהר"ץ חיות - המחלוקת יכולה ליפול בכללים ולא בפרטים.

יש לשים לב ללשון הרמב"ם בהלכה זו. הרמב"ם לא כותב 'כל השעורין ומחלוקתם', אלא השתמש בלשון של 'מחלקותם'. הרמב"ם משתמש בלשון זו מספר פעמים במשנה תורה כאשר המשמעות בכולם היא לחלק, ומההקשר והניקוד ברור שלא מדובר במחלוקת. במקום אחד היה ניתן לפרש את דברי הרמב"ם כמחלוקת-

"ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין לא יעשה ביישוב מפני המחלקות אבל עושה הוא במדבר... לעולם אל ישנה אדם מפני המחלקות, וכן מי שדעתו לחזור למקומו נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו מפני המחלקות" (הלכות יו"ט פ"ח, הלכה כ).

נראה כי גם בהלכה זו פירוש המילה הוא בנוגע לחלוקה, כאשר ישנה בעיה של 'לא תתגודדו'. אסור לנו לגרום לחלוקה לקבוצות שונות בתוך עם ישראל, ולכן על האדם לנהוג כמנהג המקום. אם כן גם בהלכות מאכלות אסורות וגם בהלכות יו"ט, ההסבר הוא כדברי הרב קאפח שמדובר בחלוקה בין מקרים או אנשים שונים ולא במחלוקת.

סיכום

בשיעור זה ראינו את מחלוקת התנאים והאמוראים לגבי תוקף קביעת השיעורין. שיטת רב ששיעורין הינם 'הלכה למשה מסיני' ודעת חלק מהתנאים והאמוראים שחכמים הם אלו ששיערו את השיעורין והם אף יכולים לשנותם. הצענו שחל שינוי בתקופת חז"ל בהגדרת השיעור, כאשר בתחילה ההגדרה הייתה פונקציונאלית ולאחר מכן חכמים הגדירו את השיעור הפונקציונאלי בערכים קבועים שניתנים למדידה אובייקטיבית.

שיטת הרמב"ם הינה כרב ששיעורין הם 'הלכה למשה מסני' וגדרם כדברי סופרים שתוקפם מהתורה. יתכן ותהיה מחלוקת האם הלכה מסוימת היא הלכה למשה מסיני, אך לא תהיה מחלוקת בתוך פרטי ההלכה ברגע שמוסכם שזו 'הלכה למשה מסני'. בשיעור הבא נמשיך לעסוק בנושא זה, ונעיין בדרך שבה משערים את השיעורין. נעיין גם בדרך בה הרמב"ם שיער את השיעורין השונים ולאור כך נעיין במחלוקות בימינו בשיעור כזית וכביצה (עד למחלוקת ר"ח נאה והחזו"א).



[1] למחלוקת זו ישנה מקבילה בדברי הירושלמי. בירושלמי (פאה פ"א ה"א) אנו מוצאים כי ר' יוחנן סובר כרב ששיעורין הלכה למשה מסיני, ודעת רבי הושעיא כר' אלעזר שחכמים יכולים לשנות את השיעורין המחייבים.

[2] בעניין זה ראה בספרו של י.ד. גילת- 'פרקים בהשתלשלות ההלכה', בפרק 'כל השיעורים לא חכמים הם שנתנו?' עמ' 71-63; במאמרו של מ. קופל- 'שיערו חכמים', הגיון ה מעמוד 54.

[3] ראה לדוגמה את פסקי הרמב"ם בפירוש המשנה: יומא ח,א; כלים יז,יב; אהלות ב,א; ב,ב; יד,א; נגעים ו,א; מקוואות ו,ז. כמו כן ראה את מאמרו של הרב נחום רבינוביץ- 'הלכה למשה מסיני', קובץ הרמב"ם סיני קלה-קלו עמודים לה-נט.

[4] לגבי מעמד הלכה למשה מסיני, ראה מאמרו של אחי הרב דרור: 'הלכה למשה מסיני בפירוש המשנה לרמב"ם', סיני נט עמודים רנב-רסא. לעניין דברי סופרים ראה את דברי הרב נחום רבינוביץ בפרק הדן בדברי סופרים שתוקפם מהתורה בתוך ספרו 'עיונים במשנת הרמב"ם'.

[5] כך גם פסק בהלכות ממרים א,ג וכן בהמשך הפרק שם לגבי זקן ממרא.