עין תחת עין- ממון?

  • הרב אוהד פיקסלר

א. הקדמה

וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים.

וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ.

עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל.

כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה.

(שמות, כ"א, כב - כה).

כידוע, הפירוש המקובל לפסוקים אלו הוא שהעונש על הפגיעה הפיזית אינו גופני כפי שעולה בפשט הפסוק, אלא עונש כספי. כך, לדוגמא, כותב הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה, כאשר הוא מסביר מה שהכוונה ב"הלכה למשה מסיני" היא להלכות שלא מצאנו בהם מחלוקת כלל בין החכמים באף תקופה:

אם כן מה הם אותם ההלכות המיוחדות שאמרו בהם שהם הלכה למשה מסיני? והנה זה יסוד צריך שתדענו. והוא, שהפירושים המקובלים ממשה אין בהם מחלוקת כלל, לפי שעד עכשיו לא מצאנו שנפלה מחלוקת בין החכמים בשום זמן מן הזמנים ממשה רבינו עד רב אשי שאחד אמר שמי שסימא עין אדם מסמין את עינו כמאמר ה' יתעלה עין בעין, ואחר אמר דמים בלבד הוא חייב.

נקודת ההנחה היא שיש לפרש במקרה זה את הפסוקים שלא כפשוטם, והכוונה במילים "עין תחת עין" היא לחיוב כספי ששווה ערך לנזק. כך קובעת המשנה (בבא קמא, ח', א), וכך פוסק גם הרמב"ם (הלכות חובל, א', ג - ו).

בשיעור השבוע נעיין בשיטות התנאים במדרשי ההלכה וכן בדברי הראשונים והאחרונים בנושא וננסה למתוח קווים מנחים עבור שיטות שונות אשר מתמודדות עם הלכה זו. בעקבות כך נדון בשיטתו הייחודית של הרמב"ם בעניין, כפי שעולה משילוב דבריו בכתביו השונים.

ב. מדרשי ההלכה

המשניות והגמרא בפרק שמיני במסכת בבא קמא עוסקות בדיני חובל, מי שפגע בחברו וגרם לו נזק גופני. המשנה הראשונה בפרק קובעת את ההלכה המקובלת:

החובל בחבירו - חייב עליו משום חמשה דברים: בנזק, בצער, בריפוי, בשבת, ובושת. בנזק כיצד? סימא את עינו, קטע את ידו, שיבר את רגלו, רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק, ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה...

(משנה, ח' ,א).

הגמרא שואלת על המשנה:

אמאי? "עין תחת עין" אמר רחמנא, אימא: עין ממש!

 (פג:).

בדברי הגמרא מובאים מספר דרשות של תנאים והגמרא דנה בכל אחד מהדרשות ומביאה על כך מספר קושיות ותירוצים[1]. הדרשה הראשונה אשר מופיעה בגמרא מוזכרת גם במכילתא דר' ישמעאל בצירוף דרשה נוספת:

"עין תחת עין" - ממון. אתה אומר ממון, או אינו אלא עין ממש? היה רבי ישמעאל אומר: הרי הוא אומר "מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת" (ויקרא, כ"ד, כא), הקיש הכתוב נזקי אדם לנזקי בהמה ונזקי בהמה לנזקי אדם, מה נזקי בהמה לתשלומין, אף נזקי אדם לתשלומין. רבי יצחק אומר: הרי הוא אומר "אם כופר יושת עליו" (שמות, כ"א, ל), והרי דברים קל וחומר - מה במקום שענש הכתוב מיתה לא ענש אלא ממון, כאן, שלא ענש מיתה, דין הוא שלא יענש אלא ממון.

(מסכתא דנזיקין, פרשה ח').

ר' ישמעאל לומד הלכה זו מסמיכות בפסוקים בספר ויקרא בפרק כ"ד. לאחר פרשת המקלל התורה מלמדת מספר הלכות בנוגע למכה אדם ומכה בהמה. בפסוק יח נאמר ש"מכה בהמה ישלם נפש תחת נפש" ובפסוק כ ביטוי זה נזכר לגבי מכה אדם. ר' ישמעאל למד שפירוש הביטוי "X תחת X" פירושו תשלום ממון. ר' יצחק לומד את הדין מפסוק בהמשך הפרק. שם נאמר שאדם יכול להנצל מעונש מוות (בעקבות שורו הרג אדם) על ידי נתינת כופר, וקל וחומר למקרה בו אין עונש מוות (חובל) שניתן להמיר את העונש לקנס כספי.

ניתן להסביר את ההבדל בין הדרשות בכך שלפי ר' ישמעאל מדובר על פרשנות שונה למילים, ואילו לדעת ר' יצחק מדובר על המרה של העונש. לפי שתי השיטות עדיין עולה השאלה מדוע התורה חוזרת ומדגישה גם בספר שמות וגם בספר ויקרא שהעונש הוא גופני[2]. הצד השווה ביניהן הוא ששתיהן מבינות מפרשיות נוספות שיש לפרש את פשט התורה בדרך זו. דהיינו, לימוד פסוקים אינו צריך להיות מקומי בלבד, אלא יש לבחון את פרשנותם לאור דברי התורה במקומות נוספים.

הגמרא מביאה את שתי השיטות האלו בתחילת הסוגיה בלי שם הדרשן ומקשה עליהם מספר קושיות. לאחר מכן הגמרא מביאה מספר דרשות שהבסיס שלהם אחד:

תניא, ר' דוסתאי בן יהודה אומר: "עין תחת עין" - ממון, אתה אומר: ממון, או אינו אלא עין ממש? אמרת? הרי שהיתה עינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה, היאך אני קורא ביה עין תחת עין? וכי תימא, כל כי האי שקיל מיניה ממונא, התורה אמרה: "משפט אחד יהיה לכם" (ויקרא, כ"ד, כב), משפט השוה לכולכם...רבי שמעון בן יוחי אומר: "עין תחת עין" - ממון, אתה אומר: ממון, או אינו אלא עין ממש? הרי שהיה סומא וסימא, קיטע - וקיטע, חיגר - וחיגר, היאך אני מקיים בזה עין תחת עין? והתורה אמרה: "משפט אחד יהיה לכם", משפט השוה לכולכם! אמרי: ומאי קושיא? דלמא היכא דאפשר - אפשר, היכא דלא אפשר - לא אפשר ופטרינן ליה...                                                 

(פג: - פד.).

נקודת ההנחה של ר' דוסתאי ורשב"י היא שבאופן מהותי העונש הצודק הוא עונש גופני וזאת בתנאי שהדבר נעשה במידה כנגד מידה בדיוק. במידה והעין לא שווה בגודלה או שהפונקציונאליות שלה שונה אצל החובל והנחבל אין כאן משפט צדק ולכן העונש הוא ממוני. שיטות אלו עדיין צריכות להסביר מדוע העונש הוא ממוני באופן גורף ולא רק במקרים שלא ניתן להשיג משפט צדק (כפי שאכן שאלה הגמרא, בסוף הציטוט שהובא לעיל). הכיוון העולה בגישות אלו הוא שונה ממה שראינו עד כה: הפרשנות הנכונה לפסוק היא לכאורה כפשוטו, אך כדי להשיג את הייעוד של כוונת התורה לא ניתן לממש את העונש כפשט התורה, אלא יש להשית במקום זאת תשלום ממון.

ראינו, אם כן, שלוש שיטות בדברי התנאים בהסבר ההלכה שעין תחת עין פירושו ממון:

1. פירוש הביטוי "עין תחת עין" הוא תשלום ממוני בגובה הנזק.

2. עקרונית העונש הוא גופני, אך ניתן להמירו בממון בדרך של פדיון.

3. העונש הראוי הוא עונש גופני של מידה כנגד מידה, אך מכיוון שבמקרים רבים לא ניתן לקבל צדק של מידה כנגד מידה, העונש משתנה לממון.

נעיר שמשמעות העונש שונה אם מדובר על עונש גופני או ממוני. עונש גופני הוא במהותו מידה כנגד מידה לעומת עונש ממוני שמטרתו להחזיר את המצב לקדמותו, עד כמה שהדבר ניתן, על ידי עזרה לנחבל.

ג. שיטות הראשונים והאחרונים

בדברי פרשני המקרא אנו מוצאים מספר התייחסויות להלכה המקובלת שמדובר על עונש ממוני ולא גופני. האבן עזרא (כ"א, כד) מביא בפירושו את דברי רס"ג שהסביר את ההלכה כדרשה השלישית, שלא ניתן להשיג משפט צדק היות ולא לכולם ערך העין שווה. מדברי האבן עזרא משמע שהוא סובר כדרשה השנייה:

והנה יהיה פירושו "עין תחת עין" ראוי להיותו עינו תחת עינו, אם לא יתן כפרו.

גם בפירושו לפסוק כג האבן עזרא מסביר שהתשלום הכספי הוא כופר על נפשו של החובל. באופן עקרוני היה ראוי שיהיה עונש גופני, אך האדם יכול לפדות את נפשו. דברים דומים כותב הרמב"ן (על אתר): מדובר על כופר, כאשר עקרונית חל על האדם חיוב של עונש גופני עד אשר מתבצע תשלום כספי.

האבן עזרא מביא בפירושו מחלוקת שהייתה בין רס"ג לבין הקראים, אשר פירשו את הפסוק כפשוטו. עדות מוקדמת למחלוקת כעין זו מופיעה במגילת תענית:

...שהיו ביתוסין אומרים "עין תחת עין שן תחת שן" (שמות, כ"א, כג) - הפיל אדם שן חברו יפיל את שנו סמא עין חברו יסמא את עינו יהו שוים כאחד. "ופרשו השמלה לפני זקני העיר" (דברים, כ"ב יז) - דברים ככתבן. "וירקה בפניו" (דברים, כ"ה, ט) - שתהא רוקקת בפניו. אמרו להם חכמים והלא כתוב: "התורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" (שמות, כ"ד, יב) - התורה אשר כתבתי והמצוה להורותם. וכתיב "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" (דברים, ל"א, יט): "ולמדה את בני ישראל" - זה מקרא; "שימה בפיהם" - אלו הלכות. יום שבטלוהו עשאוהו יום טוב.

ריה"ל בספרו הכוזרי מסביר את הפסוקים בשילוב של הדרשות השונות שהבאנו לעיל:

אמר הכוזרי: הלא עונש הנזק מפורש בתורה, במה שאמר "עין תחת עין", וְ-"כאשר ייתן מום באדם כן ינתן בו" (ויקרא, כ"ד, כ)?

אמר החבר: הלא נאמר בו אחר כן "ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש" (ויקרא, כ"ד, יח) הלא זה הכופר. והלא לא היה אומר 'מי שהכה סוסך הכה סוסו'? אבל אומר 'קח סוסו', כי אין לך תועלת בהכות סוסו. וכן מי שכרת ידך אין אומרים לך 'קח ידו', כי אין לך תועלת בכרות את ידו. כל שכן שהיה נכנס בדינים האלוקיים מה שסותר אותו השכל, מ"פצע תחת פצע וחבורה תחת חבורה" (שמות, כ"א, כה), איך יוכל לשער זה, שמא ימות אחד מהם מפצע, ולא ימות האחר מכמותו, ואיך נוכל לשער כמותו. ואיך ניקח עין ממי שאין לו אלא עין אחת, כופר עין מי שיש לו שתי עיניים, ויישאר האחד סומא והשני בעין אחת, והתורה אמרה "כאשר ייתן מום באדם כן ינתן בו". ומה צרכי לדבר עמך על אלה החלקים, אחרי אשר הקדמתי לך צורך הקבלה עם אמיתת המקובל מהם וגדולתם וחכמתם והשתדלותם.

 (מאמר ג', מו - מז).

הסבר שונה מופיע בדברי הגר"א. בתחילת פרשת משפטים הוא מעיר הערה כללית אגב דין רציעת עבד עברי. בפסוק (שמות, כ"א, ו) נאמר שניתן לרצוע אותו סמוך למזוזה, אך על פי ההלכה (קידושין כב.; הלכות עבדים, ג', יב) לא רוצעים ליד המזוזה. על כך מעיר הגר"א:

פשטא דקרא - גם המזוזה כשרה. אבל הלכה עוקרת את המקרא. וכן ברובה של פרשה זו, וכן בכמה פרשיות שבתורה והן מגדולת תורתנו שבע"פ, שהיא הלכה למשה, והיא מתהפכת כחומר חותם...

(כ"א, ו).

הגר"א משתמש בביטוי מעניין - ההלכה מתהפכת "כחומר חותם": הכיתוב על חותמת הוא כתב ראי של החתימה שהיא יוצרת, דהיינו הפוך לה. כך הוא גם היחס שבין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה - חכמים יכולים לעקור את הפסוק וללמדנו שיש להבינו בצורה הפוכה. בנוגע למילים "עין תחת עין", הגר"א בפירושו אדרת אליהו על המכילתא כותב כדברי ר' יצחק, שחכמים חידשו חיוב שלא מופיע בהקשר זה:  

אך הפירוש הוא כך, דעל פי דינא דשמים מהראוי שיהיה עין תחת עין ממש, רק שניתן כופר לראשי איברים שיכול לפדות עצמו בזה הממון. שנאמר "ולא תקחו כופר לנפש אדם" (במדבר, ל"ה, לא) - דוקא לנפש האדם, והיינו שנתחייב מיתה, אין מועיל כופר, אבל תקחו כופר לראשי איברים.

גם דרשה זו לומדת את העקרון של לקיחת כופר במקום העונש הגופני, אך הפסוק שממנו עקרון זה נלמד שונה מהפסוק שמופיע במכילתא. על כל פנים, הגר"א מלמד אותנו שתי עקרונות: הראשון הוא שלתושב"ע יש סמכות לעקור את פשט הפסוקים, והשני הוא שהיה ראוי להטיל עונש גופני, וחכמים הציעו פתרון של תשלום ממוני.[3]

ד. סודו של הרמב"ם

בתחילת השיעור הזכרנו את דברי הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה, אשר מזכיר את פירוש חז"ל כפירוש מקובל שאין מי שחולק עליו. בניגוד לדברים אלו של הרמב"ם ולדבריו במשנה תורה (שנזכיר בהמשך), במורה הנבוכים עולה מתוך דבריו נימה שונה:

בדרך-כלל נקבע עונשו של כל התוקף את זולתו שייעשׂה לו כאשר עשׂה בשווה. אם הזיק לגוף יינזק בגופו, ואם הזיק לממון יינזק בממונו. אבל בעל הממון רשאי לסלוח ולמחול. רק לרוצח אין לסלוח בשום פנים ואין לקחת ממנו כופר, בגלל חומרת תקיפתו: "ולארץ לא יְכֻפַּר לדם אשר שֻפַּך בה כי אם בדם שֹפכו" (במדבר, ל"ה, לג)... אלא בהכרח נפש בנפש, כשקטן וגדול, עבד ובן-חורין, מלומד ובור שווים. שהרי אין בכל עוולותיו של אדם חמורה מזאת. מי שחיסר איבר יחוסר איבר כמותו: כאשר יתן מום באדם כן יִנָּתֵן בו (ויקרא, כ"ד, כ). אל תעסיק מחשבתך בזה שאנו עונשים כאן בתשלומין, כי מטרתי עכשיו לתת טעמים לכתובים ולא לתת טעמים להלכה, אף שגם על הלכה זאת יש לי דעה שאותה אשמיע בעל-פה. על (גרימת) הפצעים, שאי-אפשר (להעניש עליה בגרימת פצעים) כמותם ממש, נפסקים תשלומין: "רק שִבתו יתן ורפֹּא ירפא" (שמות, כ"א, יט).

(חלק ג', מא).                                                 

הרמב"ם מסביר את יסוד הלכות תשלום נזיקין בכך שהעונש הראוי הוא מידה כנגד מידה, וגם בחבלות העונש הראוי על פי התורה הוא עונש גופני כדרך שעשה בשווה. הרמב"ם כותב שהוא מודע לכך שדבריו סותרים את ההלכה המקובלת, אך מטרתו היא לתת הסברים לפשט הפסוקים. הרמב"ם מבחין בין פשט הפסוקים לבין ההלכה ומבין שיש גם לפשט משמעות, כאשר דברי חז"ל בהלכה מציגים גישה שונה מהכתוב.

הרמב"ם מסיים את דבריו שבעניין זה יש לו דעה מיוחדת שהוא מוכן להשמיע אותה רק בעל פה. מילים אלו גרמו לפרשני הרמב"ם והחוקרים להעלות פרשנויות שונות בנוגע לדעת הרמב"ם בעניין זה. בפתיחה למורה הנבוכים הרמב"ם כותב באריכות שיש לעיין היטב בלימוד ספר זה ולשים לב לדעות שמוסתרות בין השורות. בעקבות כך היו פרשנים שהבינו כי שהרמב"ם הסתיר בעניין זה דעה שלא רצה לפרסמה באופן רשמי.

בפירוש נרבוני למורה הנבוכים מובא הסבר שסודו של הרמב"ם הוא הסתייגות אישית מפירושם של חז"ל ביחס להלכות אלו. הסבר זה אינו פשוט כלל, וכבר הנרבוני דחה גישה זו מסיבות רבות.

פרופ' יעקב לוינגר מציע בספרו 'הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק' (בפרק חמישי) הסבר אחר מהו לסודו של הרמב"ם. לפי שיטתו, הרמב"ם התמודד עם בעייתיות ביחס שבין הגישה העקרונית שהתורה ניתנה בסיני והיא הינה אידיאלית ומתאימה לכל הדורות, לבין הגישה שיש להכניס שינויים להלכה. פרופ' לוינגר מבין שהרמב"ם מציג גישה להמון הסוברת שהתורה אינה משתנה כלל ושתורת משה תיוותר ללא שינוי, אך הוא עצמו סובר כי יש אפשרות להוסיף ולגרוע ובתנאי שידעו שהלכה זו מדברי חז"ל[4]. לאור כך הוא מסביר שגם בעניין זה יש שינוי מההלכה כפי שהייתה בתקופת התורה, לבין השינויים הנצרכים שחז"ל הכניסו בהלכה. לא נכנס כאן לעצם ההסבר הפילוסופי והאם הסבר זה הכרחי, אלא נעיר שישנם הסברים אחרים ששונים משתי גישות אלו. הרמב"ם לא רצה לפרט באריכות נושא שאינו מעניין הספר מורה הנבוכים, ואין לו אין סוד בעניין השקפות יסוד בהלכה, אלא מדובר על הבנתו בסברה העומדת בבסיס דרשת חז"ל. כך, לדוגמא, מפרש הנרבוני את דברי הרמב"ם בדומה לדרשה השלישית שהזכרנו בגמרא: יש שוני בין העונש האידיאלי לבין מימושו בעולם המעשה. מחינה אידיאלית היה מקום להעניש מכה תחת מכה, אך ביצוע המעשה שיהיה בדיוק מידה כנגד מידה אינו אפשרי שהרי השווי שונה וגם יתכן שיגרם נזק חמור יותר ואף מוות.

ניתן לדייק כהבנה זו ממספר מקומות במשנה תורה. הרמב"ם בתחילת הלכות חובל ומזיק מזכיר את ההלכה המקובלת ממשה:

זה שנאמר בתורה "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו" (ויקרא, כ"ד, כ)- אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה ולפיכך משלם נזקו. והרי הוא אומר "ולא תקחו כופר לנפש רוצח" (במדבר, ל"ה, לא) - לרוצח בלבד הוא שאין כופר אבל לחסרון איברים או לחבלות יש כופר.

ומנין שזה שנאמר באיברים "עין תחת עין" (שמות, כ"א, כד) וכו' תשלומין הוא? שנאמר "חבורה תחת חבורה" (שם, כה) ובפירוש נאמר "וכי יכה איש את רעהו באבן או באגרוף"[5] וגו' "רק שבתו יתן ורפא ירפא"(שמות, כ"ט, יט) - הא למדת ש"תחת" שנאמר בחבורה תשלומין, והוא הדין ל"תחת" הנאמר בעין ובשאר איברים.

אע"פ שדברים אלו נראים מענין תורה שבכתב, כולן מפורשין הן מפי משה מהר סיני. וכולן הלכה למעשה הן בידינו, וכזה ראו אבותינו דנין בבית דינו של יהושע, ובבית דינו של שמואל הרמתי, ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה ועד עכשיו.

(א', ג - ו).

יש לשים לב למספר נקודות בדברים אלו. הרמב"ם מדגיש שהיה ראוי להטיל עונש גופני, אך אנו עונשים בממון. הסיבה לכך היא כדברי הנרבוני וכדרשה השלישית בגמרא, שלא ניתן להגיע לדין צדק על ידי עונש גופני למרות שכך עקרונית היה ראוי לעשות. לאחר מכן אנו מוצאים ברמב"ם שני לימודים שונים - עניין כופר (אך הוא לא מזכיר את הלימוד של ר' יצחק) ולימוד נוסף שאינו מופיע בגמרא שלנו. בפסוק נוסף באותו פרק בפרשת משפטים נאמר:

וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב.

אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא.

(כ"א, יח - יט).

אם אדם פגע בחברו ובעקבות כך הוא נפל למשכב, התורה אומרת שחייבים לתת לו דמי שבת ורפואה ובכך המכה משלם את עונשו. לא מוזכר עונש גופני, ולאור כך ניתן לדייק שגם כאשר יש פגיעה בעין או באיבר אחר אין עונש גופני אלא ממוני. מקור דברי הרמב"ם הוא במכילתא דרשב"י (כ"א, כה) והעקרון דומה לדברי ר' ישמעאל במכילתא דר' ישמעאל, המדייק דברים דומים מהפסוקים בספר ויקרא. אם כן, נראה שהרמב"ם מבין כמו הסבר הנרבוני שיש הבדל בין ההלכה האידאית ובין המימוש במציאות, כאשר חכמים עקרו את הפסוק מפשטו, כפי שאמר גם הגר"א. בדברים אלו אנו מוצאים שילוב של השיטות השונות במדרש הלכה לידי הסבר כיצד חכמים שינו את משמעות הפסוק ומה הניע אותם לעשות זאת[6]. בדברי הרמב"ם במשנה תורה ישנו דגש נוסף, והוא כוחו של פירוש חז"ל גם כאשר הוא איננו תואם את פשט המקרא. עקרון זה גם עולה בדברי מגילת תענית שהבאנו לעיל, וקשור לדבריו בהקדמה לפירוש המשנה לגבי סמכות וכוחם של חכמים.

 ה. השלכות הלכתיות

למרות שלהלכה לא עונשים בעונש גופני כפשט הפסוקים, יש משמעות לכך שבאופן מהותי זהו העונש שהיה ראוי להיות מוטל, ונדגים עקרון זה בשתי הלכות[7].

רבים מנושאי הכלים על הרמב"ם הקשו על פסק ההלכה לגבי המודה בחבלה:

הודה החובל שהוא חבל משלם חמשה דברים, שהרי העדים היו שם שנכנס לתוך ידו שלם בשעת המריבה ויצא חבול. אבל אם לא היו שם עדים כלל, והוא אומר 'חבלת בי' והודה מעצמו - פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת ובושת וריפוי על פי עצמו...

(הלכות חובל ומזיק, ה', ו).

דברי הרמב"ם כאן מבוססים על הכלל "מודה בקנס פטור" (הלכות טוען ונטען, א', כא- כב); אולם, לכאורה התשלום על נזק מסוג זה הוא ממון ולא קנס, ולכן רבים הבינו שהאדם יהיה חייב על הודאת עצמו. הרמב"ם סובר שמדובר בקנס: אם אנו מבינים שעקרונית היה ראוי להעניש את החובל בחיסור איבר, הרי שעונש הממון שבא במקומו הוא ככל עונשי הגוף, המושתים רק כאשר יש עדים ולא על ידי הודאת החייב. תשלום הממון הוא תחליף לעונש הגופני שהוא העיקר, ומטרת התשלומים היא להוציא לפועל את העונש כפי שאפשר בעולם המעשי.

המשנה בסיום פרק החובל קובעת שלמרות שהחובל שילם על הנזק, הוא גם מחויב לבקש מחילה. הלכה זו נאמרה רק לגבי החובל בחברו, וכפי שפוסק הרמב"ם:

אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק ממונו, שהמזיק ממון חבירו כיון ששלם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו. אבל חובל בחבירו, אע"פ שנתן לו חמשה דברים, אין מתכפר לו. ואפילו הקריב כל אילי נביות אין מתכפר לו ולא נמחל עונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו.

(שם, ה' ט).

האדם אינו יכול לכפר בצורה מלאה על האבר שהוא חיסר על ידי תשלום ללא מחילה. נראה שגם כאן ההסבר לכך הוא שחובת התשלום בחובל היא תחליף לעונש הגופני, ולכן ללא מחילה בנוסף לתשלום החובל לא מכפר על מעשיו.

ו. אחרית דבר

בשיעור זה ראינו את הדרשות השונות בחז"ל המסבירות את הסתירה בין פשט הפסוקים לבין ההלכה המקובלת. דברי חז"ל מבוססים על פרשנות הפרשה כולה וכן על המרת העונש העקרוני הגופני בעונש מעשי ממוני, אשר מטרתו היא לתקן את הפגיעה. אולם, אך ברקע עומדת הקביעה העקרונית כי היה ראוי לבצע עונש של מידה כנגד מידה. לחכמים יש סמכות לפרש את הפסוקים בדרך זו למרות שאין זה משתמע מפשט התורה, ובדרך פירוש זה חז"ל מראים לנו את הכוונה האמיתית של הפסוקים כחותמת המתהפכת. ראינו שניתן לראות את עקרונות אלו בגמרא ובראשונים, ונביא גם דברים דומים שכותב עמנואל לוינס בנושא[8]:

העיקרון המנוסח כאן בתורה באופן הנראה כה אכזרי מבקש רק את הצדק. הוא משתלב בסדר חברתי שבו כל עונש, קל ככל שיהיה, מושת אך ורק בהליך שיפוטי. חז"ל לא יישמו אף לא פעם אחת חוק זה ככתבו, ואף לא הבינו אותו כלשונו. הם פירשו אותו לאור הרוח המפעמת בתנ"ך כולו. למֵתודה הפרשנית הזאת קוראים תלמוד. חכמי התלמוד הקדימו את נקיפות המצפון של הנאורים וקבעו ש"עין תחת עין" אינו אלא חיוב ממון, קנס. ואין זה מקרה שהתורה צירפה לדין זה את הדין המדבר על פיצוי כספי למכה בהמת חברו. דין זה דורש לקרוא שוב את הפסוקים הנוגעים לנזקי גוף כאילו כוונת המקרא היא ששיקולי הפיצויים בעד הנזק חייבים לגבור אצל השופט על הכעס האציל שמעורר מעשה הפשע...שהרי כאן הדרך פרוצה לרווחה, לעשירים! הם יכולים לשלם בקלות את השִניים השבורות, העיניים המנוקרות והרגליים הקטועות של כל הסובבים אותם. לפגיעה ולפצע יש עכשיו מחיר עובר לסוחר, טעם של כסף. סתירה זו מקורה בדין הממיר ייסורים בכסף, כיוון שכל מה שמשלמים בלב קל, בגוף שלם ובבריאות טובה, אינו אלא קנס, ופצע הכסף אינו סופני. העולם נותר נוח לחזקים, ובלבד שיש להם עצבים טובים. הצדק המתפתח אינו יכול להשלים עם שלילה זו של כל צדק, עם פגיעה זו בכבודו של האדם שהיא חפצה ביקרו. צריך, תוך כדי תיקון האות של הקודקסים שלנו, לשמר את רוחם. התנ"ך מעמיד אותנו נוכח הרוח שבעדינות.

התנ"ך מזרז את בואו של עולם נקי מאלימות. אבל אם היה בכוחם של הכסף או ההתנצלויות לתקן את הכול ולהותיר את מצפוננו נקי, הרי שכרו היה יוצא בהפסדו. כן! עין תחת עין", וכל הנצח וכל הכסף שבעולם אין בכוחם לרפא פציעת אדם. הפצע שותת לעולמים, כאילו היו נדרשים ייסורים שווים לעצור את הדימום הנצחי הזה.

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ז

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   ראו בספרו של הרב שג"ר, הליכות עולם, החל מעמוד 147, אשר דן גם בדרשות אחרות המובאות בסוגיית הגמרא.

[2]   יש להעיר שבמכילתא מובאת גם שיטת רבי אליעזר, אשר דן בהלכה זו בדרך שונה על ידי לימוד של כלל ופרט וכלל בפסוק בספר ויקרא.

[3]   ראו בפירוש יד פשוטה בהלכות חובל ומזיק, א', ג - ה, אשר מסביר את שיטת הרמב"ם בעקבות סוגיית הגמרא ופירוש רס"ג והראב"ע.

[4]   דבריו נאמרו על סתירה שקיימת בין מורה הנבוכים חלק ב', פרק לט, לבין חלק ג', פרק מא.

[5]   הכוונה היא לשמות, כ"א, יח:

וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב.

[6]   וראו בספרו של הרב שג"ר, הליכות עולם, החל מעמוד 168 ואילך, אשר הציע הסבר אחר לסודו של הרמב"ם. הסבר זה הוא לפי הגישה המוצעת בספר זה לתפיסתו ההיסטורית של הרמב"ם בהתפתחות ההלכה.

[7]   על פי דבריו של פרופ' ש. אטלס בספרו נתיבים במשפט העברי, החל מעמוד 83.

[8]   על פי תרגומו של מיכאל ויגודה מצרפתית, "בין הפילוסופיה למשפט, עין תחת עין - ממון?". פרשת משפטים, http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/109-2.htm