עיקר וטפל בתערובת

א. פתיחה

בשיעור הקודם עסקנו בדין הברכה על עיקר וטפל במקרה של שני מאכלים הנאכלים יחד. זהו המקרה היחיד של "עיקר וטפל" המופיע בספרות ארץ ישראל – משנה, תוספתא ותלמוד ירושלמי. בסוגיות בבלי ברכות פרק שישי, מופיע מקרה נוסף המכונה "עיקר וטפל", של מאכל המורכב מכמה רכיבים, אשר ברכתן שונה. הסוגיות דנות בברכה שיש לברך על מאכל זה, תוך שהן מתייחסות ליחס שבין המרכיבים השונים במונחים של "עיקר וטפל". להלן נכנה מקרים אלו בשם "עיקר וטפל בתערובת".

שלש סוגיות בבבלי ברכות פרק שישי דנות בדין הברכה על מאכל מורכב, תוך התייחסות לדין של "עיקר וטפל בתערובת". בשלושת הסוגיות יש מימרה אמוראית הקובעת את ברכת מאכל, וההתייחסות המפורשת לדין "עיקר וטפל" מופיעה כדברי הסבר למימרה, ברובד של "סתם התלמוד".[1] נפתח בעיון בשתי סוגיות העוסקות בברכה על מאכל שיש בו קמח, ואז נעבור לסוגיה העוסקת בברכה על אניגרון.

הסוגיה הראשונה פותחת במחלוקת אמוראים באשר לברכה על חביץ קדירה ודייסא:

חביץ קדרה, וכן דייסא;

רב יהודה אמר: שהכל נהיה בדברו; רב כהנא אמר: בורא מיני מזונות.

בבלי ברכות לו, ב

רש"י מבאר את המושג "חביץ קדירה":

מין מאכל קפוי, כמו חלב שחבצוהו בקיבה, כך עושין מאכל קפוי בקדרה, ולקמן מפרש לה: קמחא ודובשא ומשחא, וקרו ליה אברושד"י (אוצר לעזי רש"י - מאכל מתוק העשוי מדבש, קמח ושמן)

רש"י מסכת ברכות דף לו עמוד ב[2]

רב יהודה ורב כהנא, בני הדור השני של אמוראי בבל,[3] נחלקו בדין הברכה על חביץ קדירה ודייסא. היות ומדובר בתבשיל שיש בו כמה רכיבים, רב יהודה ורב כהנא נחלקו באשר לברכתו. רב יהודה שקבע שברכתו שהכל, העניק את הבכורה לדבש, ואילו רב כהנא שקבע שברכתו בורא מיני מזונות, העניק את הבכורה לקמח.

הסוגיה מסייגת את המחלוקת:

בדייסא גרידא כולי עלמא לא פליגי דבורא מיני מזונות, כי פליגי - בדייסא כעין חביץ קדרה, רב יהודה אמר: שהכל - סבר דובשא עיקר; רב כהנא אמר: בורא מיני מזונות - סבר סמידא עיקר.

בבלי ברכות לו, ב

הסוגיה מציינת שהאמוראים לא נחלקו בדייסא גרידא, שאין בו דבש והוא מורכב בעיקר מקמח. המחלוקת מוגבלת למקרה של דייסא שיש בה רכיבים נוספים, וכאן נחלקו האמוראים האם הדבש עיקר או שהקמח הוא העיקר. הסוגיה לא מסבירה את יסוד המחלוקת, ומסתבר שניתן לעמוד עליה מהמשך דברי רב יוסף שצידד בשיטת רב כהנא:

אמר רב יוסף: כותיה דרב כהנא מסתברא, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות.

שם

מדברי רב יוסף נראה שמדובר במקרה שבו יש יותר דבש מאשר קמח, והמחלוקת היא הלכתית בדינם של רב ושמואל. רב יהודה סבר שאנו קובעים את העיקר והטפל לפי האחוז שלהם בתבשיל. היות ויש יותר דבש מאשר קמח, הוא קבע שברכת דייסא מעין חביצא היא שהכל. רב יוסף מסביר ששיטת רב כהנא מבוססת על מימרת רב ושמואל שקבעו שברכתו של תבשיל שיש בו מחמשת מיני דגן, היא בורא מיני מזונות, אף כאשר הדגן אינו הרוב מבין מרכיבי התבשיל. כבר עסקנו בהרחבה ביסוד הדין של רב ושמואל בשיעור 26. במסגרת הדיון כאן, נסכם שמסוגיה זו נראה ש"עיקר וטפל בתערובת" נקבע לפי כמות הרכיבים בתבשיל, אלא אם כן אחד הרכיבים הוא מחמשת מיני דגן.

תמונה דומה מצטיירת גם מסוגית ריהטא דחקלאי, שאותו רש"י מזהה עם חביץ קדירה:[4]

אמר רבא: האי ריהטא דחקלאי דמפשי ביה קמחא - מברך בורא מיני מזונות.

מאי טעמא - דסמידא עיקר.

דמחוזא דלא מפשי ביה קמחא - מברך עליו שהכל נהיה בדברו.

מאי טעמא - דובשא עיקר.

והדר אמר רבא: אידי ואידי בורא מיני מזונות; דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו בורא מיני מזונות.

בבלי ברכות לז, ב   

תחילה סבר רבא שיש לקבוע את ברכת ריהטא דחקלאי לפי היחס בין הקמח והדבש. כאשר יש בו ריבוי של קמח ברכתו בורא מיני מזונות, וכאשר אין בו הרבה קמח, הדבש הוא העיקר ולכן ברכתו שהכל. רבא חזר בו וקבע שבכל מקרה יש לברך בורא מיני מזונות מכוח מימרת רב ושמואל "כל שיש בו". העולה גם מסוגיה זו הוא שברכת "עיקר וטפל בתערובת" נקבע באופן כמותי. ברכת המאכל היא ברכת המרכיב שהוא הרוב.

מסוגיות "כל שיש בו", נעבור לעיין בסוגיה השלישית העוסקת בברכה על שמן זית. הסוגיה תוהה על מימרתו של שמואל שהשותה שמן זית מברך עליו "בורא פרי העץ", שכן שתיית שמן זית מזיקה.[5] הסוגיה מציעה שמדובר על אכילת שמן זית יחד עם פת. על כך היא שואלת:

אי הכי, הויא ליה פת עיקר והוא טפל; ותנן, זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה!

בבלי ברכות לה, ב

הסוגיה דוחה את ההסבר ששמן הזית נאכל יחד עם פת, משום שאז יש להפעיל את דין "עיקר וטפל" כפי שהוא מופיע במשנה – שני מאכלים הנאכלים יחד. הסוגיה מציעה הסבר חדש, שמדובר במקרה של "עיקר וטפל בתערובת", של שמן זית שעורבב באניגרון:[6]

 אלא: דקא שתי ליה על ידי אניגרון; דאמר רבה בר שמואל: אניגרון - מיא דסלקא, אנסיגרון – מיא דכולהו שלקי.

על כך היא שואלת:

אם כן, הוה ליה אניגרון עיקר ושמן טפל. ותנן, זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה!

הסוגיה מתרצת:

הכא במאי עסקינן - בחושש בגרונו. דתניא: החושש בגרונו - לא יערענו בשמן תחלה בשבת, אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע

בבלי ברכות לו, א

מדברי הסוגיה עולה שעבור בריא המערב שמן זית באניגרון, הרי שהאניגרון עיקר, ואילו עבור החושש בגרונו המערב שמן זית באניגרון, השמן הוא העיקר. רבותינו הראשונים נחלקו בטעם הדבר. רש"י כותב:

החושש בגרונו - וצריך לתת בו שמן הרבה, דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל.

רש"י מסכת ברכות דף לו עמוד א

מדברי רש"י נראה שהגורם הקובע מיהו עיקר ומיהו טפל הוא הגורם הכמותי. בבריא נקבע שאניגרון עיקר משום שכמות השמן היא מעוטה. מה שאין כן בחושש בגרונו, הנותן שמן הרבה בתוך האניגרון, ולכן עבורו השמן הוא העיקר.

כך עולה גם מדברי הרא"ה:

ודוקא היכא דחש בגרונו, דהתם נותן בו שמן מרובה כל כך שהשמן עיקר... אלא הכא ודאי בשריבה בו השמן עד כדי שהשמן עיקר... ואנגרון הוא מיא דסלקא, וכשאדם חושש בגרונו נותן בו שמן מרובה עד כדי שהשמן עיקר, וכשאין אדם חושש בגרונו נותן בו שמן מועט עד כדי דמיא דסלקא עיקר, ואי שתי ליה מברך על העיקר דהיינו מיא דסלקא, ומברך שהכל ואידך מיפטר

חידושי הרא"ה ברכות לה, ב, מהדורת אהבת שלום, עמ' רנו

הביטוי החריף ביותר לעמדה זו, הסוברת שהגורם הקובע הוא הגורם הכמותי מצוי בדברי ר' יוסף המצוטטים על ידי רבי יעקב בעל הטורים:

ופי' ה"ר יוסף לאו דוקא חושש בגרונו אלא אורחא דמילתא נקט וה"ה נמי אם אינו חושש בגרונו אם נותן שמן הרבה לתוך אניגרון מברך עליו שהרי נהנה ממנו

טור אורח חיים סימן רב[7]

הטור מציין שהבה"ג חולק:

אבל בה"ג כתב שאין לו לברך אלא אי כייבין ליה חינכיה דמיכוין לרפואה ומיתהני מיניה אבל ליכא רפואה אפילו נותן שמן הרבה הוי אניגרון עיקר ואין לו לברך על השמן וכן כ' הר"ם מרוטנבורק וכ"כ הרמב"ם ז"ל

שם

נראה שהטור דייק כן מדברי הבה"ג, משום שהוא לא מזכיר כלל את נושא כמות השמן:

ואי חש בגרונו וקא שתי שמן זית על ידי אניגרון דהוא מיא דסילקא, דאמר רבה בר שמואל אניגרון מיא דסילקא אכסיגרון מיא דכולהו סלאקי, לרפואה קא שתי ליה ומברך בורא פרי העץ, דהוה ליה שמן עיקר, אבל ודאי קא שתי ליה על ידי אניגרון כי לא חש בגרונו הוה ליה אניגרון עיקר ושמן טפל ומברך על אניגרון בורא פרי האדמה ושמן מיפטר, דתנן (שם מד א) זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה

הלכות גדולות, א', מהדורת הילדסהימר ירושלים, עמ' 102

וכן ברמב"ם:

ועל השמן בתחלה הוא מברך בורא פרי העץ, במה דברים אמורים שהיה חושש בגרונו ושתה מן השמן עם מי השלקות וכיוצא בהן שהרי נהנה בשתייתו, אבל אם שתה השמן לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך עליו שהכל, שהרי לא נהנה בטעם השמן

רמב"ם ברכות ח, ב[8]

הביטוי החריף ביותר לתפיסה זו מצויה בדברי רב האי גאון שצוטטו על ידי הרשב"א:

ומ"מ לענין ברכה כי שתי ליה בשבת על ידי אניגרון מברך עליה בורא פרי העץ דהא עיקרו שמן אבל אי שתי ליה בחול ע"י אניגרון לא מברך עליה כלל משום דהוה ליה אניגרון עיקר ושמן טפלה לו ואינו מברך על השמן אלא על האניגרון שהוא עיקר ואי שתי ליה באפי נפשי' לא מברך עליה כלל משום דאזוקי מזיק כן כתב רב האי גאון ז"ל

חידושי הרשב"א ברכות לו, א

רב האי מבחין ביחס  לחושש בגרונו השותה שמן על ידי אניגרון, בין השותה בשבת לבין השותה בחול. יסוד החילוק הוא שלאמתו של דבר החושש בגרונו מבקש לשתות שמן זית. הסיבה היחידה שהוא שותה את השמן על ידי אניגרון בשבת הוא כדי להתגבר על איסור רפואה בשבת. לכן, גם כאשר הוא שותה על ידי אניגרון, אנחנו עדיין אומרים שכוונתו לשמן, ולכן השמן הוא עיקר. מה שאין כן בחול, שעה שהוא יכול לשתות את השמן לבדו, הרי ששתיית השמן יחד עם האניגרון מורה על כוונתו לשתות את האניגרון, ולכן הוא עיקר. נראה ברור מדבריו, שבשותה שמן עם אניגרון יש כמות גדולה יותר של אניגרון מאשר שמן, ועדיין החושש בגרונו השותה בשבת יברך בורא פרי העץ משום שהוא רואה את שמן כעיקר. הרשב"א מפרש את דברי רב האי, באופן שההבחנה היסודית אינה בין שבת לבין חול אלא תלויה בכוונת האדם השותה:

ונראה דלאו דוקא בשבת ובחול דאין הברכות משתנות בשנוי העתים אלא כל ששותהו ע"י אניגרון ומתכוין בו לרפואה בין בחול בין בשבת מברך עליו בורא פרי העץ דהוי לי' שמן עיקר וכל שאין מתכוין לרפואה אלא לאכילה הוי לי' אניגרון עיקר בין בחול בין בשבת ואינו מברך אלא על האניגרון, ומה שחלק הגאון ז"ל בין שבת לחול נראה לי שדעת הגאון ז"ל שאע"פ שחושש בגרונו אם הוא שותה את השמן ע"י אניגרון לא מוכחא מילתא דמשום חושש בגרונו שותהו ואדרבה מוכחא איפכא דא"כ למה לי אניגרון יערער את השמן לבדו דהא אפשר והוא עדיף לי' טפי אבל בשבת כיון דחושש בגרונו אפילו בסתם דעתו על השמן אלא שאי אפשר לו בערעורו לבדו ומ"מ אפילו בחול אם מתכוין ממש לרפואה מברך עליו דהוא עיקר

שם

מחלוקת זו בין הראשונים האם "עיקר וטפל" נקבע לפי אחוזים בתבשיל או לפי כוונת האדם, היא מחלוקת יסודית האם הגדרת "עיקר וטפל בתערובת" נקבע לפי כוונת הגברא האוכל או האם הוא נקבע לפי נתונים אובייקטיביים של החפצא. שורש המחלוקת נוגע לזיקה שבין דין "עיקר וטפל" באכילת שני מאכלים לבין דין "עיקר וטפל בתערובת". נבאר את הדברים.

בשיעור הקודם, ראינו שפשוטה של משנה ושל סוגיות התלמודים הוא שדין "עיקר וטפל" באכילת שני מאכלים תלוי כולו בדעת האדם. הביטוי החריף ביותר לתפיסה זו הוא דין המשנה שפת יכולה להיות טפלה למליח. על אף תמיהת שני התלמודים כיצד ייתכן הדבר, ראינו ששניהם מבארים שבמצב מסוים, אכן ניתן לראות פת כטפלה. אם כן, ברור לכל מעיין שדין "עיקר וטפל" איננו נתון אובייקטיבי אלא תלוי כולו בדעתו של האדם האוכל הקובע איזה מאכל הוא בעיניו העיקר ואיזה מאכל הוא אוכל כטפל אליו.[9]

נראה, שהבה"ג והרמב"ם, שקבעו ביחס לדין "עיקר וטפל בתערובת" שהכל תלוי בכוונת האדם האוכל, השוו בין שתי הסוגיות. לשיטתם, דין "עיקר וטפל" באכילת שני מאכלים ודין "עיקר וטפל בתערובת", הוא דין אחד. בשניהם אנו מגדירים את העיקר ואת הטפל לפי דעתו של האוכל. לעומתם, סיעת הראשונים הסבורה שיש לקבוע דין "עיקר וטפל בתערובת" לפי כמות, מבחינים בין שני הדינים. לשיטתם, בדין המשנה עומדים לפני האדם שני מאכלים, ועלינו לקבוע על איזה מהם הוא מברך. לכן, זה תלוי בדעתו של האדם הקובע איזה מהם הוא העיקר בעיניו. מה שאין כן בדין "עיקר וטפל בתערובת" שמתייחס למאכל אחד שנעשה מכמה מרכיבים. במקרה זה נשאלת שאלה שונה – מה הזהות של המאכל, ולא איזה מאכל האדם רוצה לאכול. לשיטתם, זו אינה נקבעת לפי דעתו הסובייקטיבית של האוכל, אלא באופן אובייקטיבי בהתאם למרכיב הדומיננטי. לשיטתם, דין "עיקר וטפל" תלוי בגברא, ואילו דין "עיקר וטפל בתערובת" הוא דין הקובע את זהות החפצא.

הראשונים הנ"ל העלו את נושא הכמות כגורם המגדיר את החפצא, ברם מצינו בטור דיון הבוחן האם ייתכן ויש גורמים נוספים הקובעים את זהות המאכל:

ועל המורבא (חבושים או ורדים כתושים) המרוקח בדבש היה נראה לי לברך עליו שהכל בין אם עשוי מחבושים או מוורדין או ממיני עשבים מפני שהדבש עיקר אף על גב דכתיבנא לעיל על אגוז מטוגן בדבש בפה"ע שאני התם שהאגוז שלם וממשו קיים ולא דמי להומלתא שהיא מרוקחת בבשמים ומברכין עליה בפה"א דשאני התם דלטעמא עבידא וטעמא לא בטיל כדאמרינן גבי שאור (חולין ו ב) הואיל ולטעמא עביד לא בטל. אבל הכא שהוא למאכל והדבש עיקר מברך על העיקר ופוטר הטפלה וכ"ש לפי מה שראיתי במקצת גירסאות הומלתא שהכל כך הוא סברתי אלא שחבירי חולקים עלי ואומרים שהדבש הוא טפל שאינו אלא לקיים הדבר המרוקח בו ולדבריהם יש לברך על של וורדים בפה"א שאינן עיקר הפרי כדבעינן למכתב לקמן והנני מבטל דעתי מפני דעתם:

טור אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רד

הטור מבחין בין אגוז שלם המטוגן בדבש לבין תערובת של בשמים כתושים. לדבריו, כאשר יש רכיב שלם הקיים בתערובת יחד עם רכיבים משניים, הרי ששם התערובת נקרא על שם הרכיב השלם. לפיכך, עצם השם "אגוז המטוגן בדבש" מלמד על כך שהאגוז הוא העיקר, ולכן ברכתו בורא פרי העץ, אף אם הוא איננו המרכיב המרכזי הנותן למאכל את טעמו. מה שאין כן, במורבא המרוקח בדבש, בו מדובר בתערובת של בשמים כתושים, כאן גדרי הקביעה מיהו העיקר הולכים בתר הטעם. לכן, הוא קובע שהוא רואה בדבש את העיקר וברכת המורבא היא שהכל. הטור מציין שחבריו חלקו עליו, ולשיטתם קובעים את זהות המאכל לפי הרכיב הבסיסי של התערובת.

בזאת אנחנו מסיימים את עיוננו בדין "עיקר וטפל". בשיעור הבא, בלי נדר, נעיין בדין הברכה על "דברים הבאים בסעודה".