עירוב בערים הגדולות

  • הרב אוהד פיקסלר
א. הקדמה
מלאכת הוצאה ודיני עירובין תופסים חלק משמעותי מהלכות שבת, החל מהמשניות ועד פסיקת ההלכה בשולחן ערוך. כך לדוגמא, הרמב"ם במשנה תורה מקדיש למלאכת הוצאה שבעה וחצי פרקים מתוך שלושים הפרקים בהלכות שבת (פרקים י"ב - י"ט). אולם, רוב היהודים בישראל מטלטלים בשבת ללא נקיפות מצפון בזכות ה"עירוב" שקיים כמעט בכל מקום. נקודות המוצא ההלכתיות עליהן נסמך העירוב הן שללא שישים רבוא (שש מאות אלף) אנשים אין רשות הרבים מן התורה ובנוסף לכך שצורת הפתח[1] נחשבת כמחיצה.
בשיעור זה נבחן הנחות אלו, בעיקר לאור שיטת הרמב"ם בנושא.
ב. ייחוד מלאכת הוצאה
הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות שבת מגדיר את מלאכת הוצאה כאחת מל"ט אבות מלאכה, אבל מוסיף אמירה נוספת לגבי משמעות מלאכה זו:
הוצאה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות היא. ואף על פי שדבר זה עם כל גופי תורה מפי משה מסיני נאמרו, הרי הוא אומר בתורה "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא" (שמות, ל"ו, ו). הא למדת שההבאה מלאכה קורא אותה. וכן למדו מפי השמועה, שהמעביר ברשות הרבים מתחלת ארבע לסוף ארבע הרי הוא כמוציא מרשות לרשות, וחייב.                                                                    
(הלכה ח).
הרמב"ם מוסיף פסוק מיוחד ללימוד מלאכת הוצאה, בשונה משאר המלאכות שלא פורטו בתורה אלא הן "הררים התלויים בשערה" (משנה, חגיגה, א' ח), ובנוסף לכך הוא מדגיש כי איסור הוצאה בשבת נלמד מפי השמועה. נראה כי בגלל שהוצאה היא "מלאכה גרועה"[2] הרמב"ם חש צורך להבהיר מעל לכל ספק כי מלאכה זו היא מלאכה גמורה ואיסור דאורייתא.[3]
ג. הצורך בשישים רבוא
שיטת רש"י היא שיש צורך בשישים רבוא אנשים על מנת שאזור יהיה מוגדר כרשות הרבים:
"עיר של יחיד" - שלא היו נכנסין בה תמיד ס' רבוא של בני אדם ולא חשיבא רשות הרבים דלא דמיא לדגלי מדבר.
(עירובין נט.).
וכפי שכתבו תוספות בשיטת רש"י:
פרש הקונטרס רה"ר[4] רחב י"ו אמות ומפולש משני צדדים משער לשער ומצויין בה ששים רבוא, וכן יש בה"ג דבעינן דריסת ס' רבוא.
(עירובין, ו., ד"ה "כיצד").
מקור שיטת רש"י הוא בדברי הגאונים המובאים בשו"ת חמדה גנוזה, סימן ע'.[5]
הפוסקים בדורות השונים העלו מספר קושיות על שיטה זו, וכפי שמביא ערוך השולחן:
דזהו[6] דבר שאי אפשר ואם כן נחמיה כשצעק על חילול שבת (נחמיה, ח', לב; י"ג, טו - יח)... וגזרו תקנות, הלא כל הקהל לא היו רק ד' רבוא, וכי על איסור כרמלית דרבנן הרעיש כל כך ולגזור גזירות על זה?
(או"ח, שמ"ה, יח).
בגלל איסור טלטול ברה"ר ביטלו חכמים תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת (ראש השנה כט:), וכן הם ביטלו נטילת לולב ביום טוב שחל בשבת (סוכה מב.). אם דרושים שישים רבוא להגדרת רה"ר, אז ישנם מקומות מועטים בלבד שהם רה"ר ובוודאי שבזמן חז"ל לא הייתה רה"ר; אם כן, חכמים ביטלו מצוות דאורייתא בגלל איסור דרבנן של טלטול בכרמלית, דבר שכמובן קשה לקבלו.
אולם, קולא זו התפשטה והתקבלה באופן נרחב ביותר, כפי שכותב ערוך השולחן:
אבל על כל פנים מה מועיל האריכות, אחרי שהעירובין נתפשטו ברוב ערי ישראל הרבה מאות שנים מקודם, ורק על סמך היתר זה, וכאילו בת קול יצא הלכה כשיטה זו. ואם באנו לעכב, לא לבד שלא יצייתו, אלא נראה כמשתגעים. שדבר זה נתפשט בכל ישראל ובפוסקים, דהאידנא אין לנו רה"ר רק בערים ספורות והגדולות בעולם, כמו ערי מלוכה שיש בהם ס' רבוא, אבל לא בערים שלנו.
(שם).
ערוך השולחן מלמד זכות על שיטה זו, ומציע שיש שני סוגים של רשות הרבים. אנו נעסוק בכך בהקשר של דברי הרמב"ם.
ד. שיטת הרמב"ם
שיטת רוב הראשונים ובכללם הרמב"ם שונה מדרכו של רש"י. הרמב"ם מתייחס להגדרת רשות הרבים במספר מקומות ונביא את חלקם:
...האחד רשות הרבים, והוא המקום שהרבים בוקעין בו, ובתנאי שלא יהא מקורה, ושיהא ברחבו שש עשרה אמה או יותר, ולא יהיה לו שער, ולא יהא תוך חומות מדינה, לפי שהמדינה אם היתה מוקפת חומה ויש לה דלתות ומנעולים אינה רשות הרבים ויש לה דינים נבארם בפרק חמישי דערובין. אבל רשות הרבים היא כגון המדברות והיערות והדרכים המפולשין להן.
והשני רשות היחיד, והוא המקום שאין הרבים בוקעין בו, ושיעורו שיהא גבהו עשרה טפחים וארכו ארבעה טפחים ורחבו ארבעה טפחים או יותר על שיעורים אלו...והשלישי הוא הכרמלית, והוא המקום שלא נשלמו בו תנאי רשות הרבים ולא תנאי רשות היחיד, ושיעורו כמו שאבאר...                                     
(פירוש המשנה, שבת, א' ,א).
ארבע רשויות לשבת: רשות היחיד ורשות הרבים וכרמלית ומקום פטור. איזו היא רה"ר? מדברות ויערים ושווקים ודרכים המפולשין להן, ובלבד שיהיה רוחב הדרך ט"ז אמה ולא יהיה עליו תקרה. ואי זו רה"י?[7]... אפילו יש בו כמה מילין, אם הוקף לדירה, כגון מדינה המוקפת חומה שדלתותיה ננעלות בלילה, ומבואות שיש להן שלשה כתלים ולחי ברוח רביעית, וכן חצר ודיר וסהר שהוקפו לדירה, כולן רה"י גמורה הן.                                         
(שם, י"ד ,א).
כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד[8] אינה מחיצה, אבל אם היה פרוץ כעומד הרי זו מותרת, ובלבד שלא יהיה באותן הפרצות פרצה שהיא יתר על עשר אמות, אבל עשר אמות הרי היא כפתח. ואם היה לפרצה זו צורת פתח, אף על פי שיש בה יותר מעשר אינה מפסדת המחיצה, והוא שלא יהא הפרוץ מרובה על העומד.   
(שם, ט"ז, טז).
שני כתלים ברשות הרבים והעם עוברים ביניהם, כיצד מכשיר ביניהם? עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן ואחר כך יעשה ביניהם רה"י, ואינו צריך לנעול הדלתות בלילה אבל צריך שיהיו ראויות להנעל...
(שם, י"ז, י).
הרמב"ם אינו מזכיר את המינוח שישים רבוא, ואין לו כלל הגדרה של כמות אנשים לרשות הרבים. לפי הגדרים העולים מדבריו, אפוא, הרחובות בימינו הם לכאורה רשות הרבים ולא כרמלית. כמו כן, מדברי הרמב"ם עולה שצורת הפתח אינה שווה למחיצה, ולכן ואינה מועילה כאשר הפרוץ מרובה על העומד. לפי עקרון זה צורת הפתח אינה מועילה להפקעת הגדרת רשות הרבים ברחובות הערים בימינו. אולם, הפרשנים העירו על סתירה בדברי הרמב"ם לגבי הצורך בדלתות על מנת להגדיר מקום כרשות היחיד. מדברי הרמב"ם בפרק י"ב משמע שיש צורך שרשות היחיד תנעל במהלך הלילה, אך בפרק י"ז מפורש שאין צורך שהדלתות ינעלו. מתוך סתירה זו העלו פרשני הרמב"ם בימינו הבנה שונה בשיטתו, המאפשרת לסמוך על העירוב גם לפי הרמב"ם.
הרב נחום רבינוביץ[9] מעיר על סתירה זו ומציע לחלק בין שני מקרים:
הרמב"ם מחלק בין שני סוגי רה"ר דאורייתא... הרמב"ם סובר שרק דלתות מועילות להפוך את רה"ר לרה"י (ולא צורת הפתח), אך אין צורך לנעול את הדלתות. לכאורה דברים אלו סותרים את דברי הרמב"ם בתחילת פרק יד של הלכות שבת...ומשמע מהרמב"ם שצריך לנעול את הדלתות בלילה. המאירי מתרץ שיש הבדל בין מדינה לבין סתם רה"ר, ומפרש (כפי שמצוטט ביד פשוטה): "שלא הצריכו ננעלות דווקא אלא במדינה, שאע"פ שמוקפת חומה עשרה אינו רה"י עד שיהיה לה דלתות הנעולות בלילה". ובחידושיו כתב: "איהו משוי חילוק בין ירושלים ושאר רה"ר, ומדינה שאני ובעיא הכשר גדול, אבל רה"ר אחר סבירא ליה לר"מ דבראויות להינעל סגי". חילוק זה מוכח מדיוק לשונו של הרמב"ם והוא מיוסד גם בסברה, שהרי בעיר המוקפת חומה נמצאים הרבים כולם בפנים, ואם הדרכים מפולשות לשערים והשערים פתוחים אין שום דבר מעכב בפני הרבים לצאת משם, וגם אין דרך אחרת לרבים לצאת מהעיר. אם כך, כל יוצא ונכנס בהכרח עובר דרך שם, ואיך אפשר לומר שהיא תידון כרה"י כאשר אנשים נכנסים ויוצאים ממנה? לפיכך צריך שהדלתות תינעלנה בלילות ובכך תימנע תנועת רבים ותחשב רה"י גם ביום. אבל בסתם רה"ר הלוא אינה מקיפה את כל רה"ר, ואדרבה הרבים יכולים לעקוף את אותו חלק המוקף, ואם יודעים שיש שם דלתות שראויות להינעל, הם נמנעים מללכת לשם שמא ימצאון נעולות.
ע"פ זה גם כיום יש רה"ר בהרבה מקומות, ואם כן כיצד מטלטלים בהם? נראה, שלגבי דיני עירובין ניתן להקל וכאשר יש עירוב ניתן לסמוך עליו. אולם כאשר אין עירוב (למשל בצבא) אין להקל, אלא להתייחס למקומות מסויימים כרה"ר ולנהוג ע"פ הדינים הקשורים לרה"ר....[10]
בדרך דומה מסביר הרב קאפח את דברי הרמב"ם (פרק י"ז אות יג), המבחין בין שני סוגי רשות הרבים, והוא מבסס את שיטתו שיש לסמוך על העירובין בימינו על דברי הרמב"ם בפרק ט"ז, הלכה טז, אות כט:
בהלכה זו אירע דבר מופלא, שכמעט כל המפרשים הבינוה שלא כפשוטה, פרט כנראה להראב"ד שהבינה כפשוטה האמתי ולכן לא השיג. אבל כמעט כל השאר הבינו שכאלו סובר רבנו שצורת הפתח כפרוץ לענין רה"ר. ושואלים מנין מאין. ויש אפילו המדמים להיות חסידים ואינם מטלטלים בהקף שנעשה בצורת פתחים וטוענים כך דעת הרמב"ם. ובאמת דלא מינה ולא מקצתה ומעולם לא עלתה סברא זו על לב רבנו. ועד כדי כך הגיעה פשטות התפישה עד כדי שאם תסביר לת"ח את הפירוש הנכון ידחה אותך כלאחר יד כאלו אתה אומר דברים שבטולם פשוט. וזה מוזר ומופלא ביותר.
בהמשך דבריו מסביר הרב קאפח באריכות את שיטת הרמב"ם כפי שעולה בגמרא, לפיה צורת הפתח נחשבת כחלק מהעומד ולא כפרוץ, עיינו שם בדבריו המלאים.
ה. שיטות האחרונים
האחרונים עסקו רבות בכשרות העירובין בערים הגדולות, ואחת המחלוקות המפורסמות בנושא הייתה בין המשכנות יעקב לבין הבית אפרים.[11]
המשכנות יעקב (אורח חיים, סימן ק"ט) יצא כנגד ההיתרים המקובלים להשתמש בצורת הפתח כעירוב. בתשובותיו הוא חוזר לשיטות הראשונים ומראה שאין לסמוך עליהם הלכה למעשה, הואיל ולפי רובם רשות הרבים היא רחוב שרחב ט"ז אמות ללא תלות בכמות העוברים בו. לאחר שהוא מראה באריכות את דעות הראשונים הוא מעלה טענות נוספות מצד הסברה - כפי שהסברנו לעיל, אם נאמר שיש צורך בשישים רבוא, עולה שלמעט תקופת נדודי המדבר עם ישראל מעולם לא נתקל ברשות הרבים, ולא סביר שגזרו גזרות כה רבות מחשש טלטול רק בגלל איסור דרבנן.
הבית אפרים (או"ח סימן כ"ו) מתווכח באריכות עם דברי המשכנות יעקב,[12] ובדבריו הוא מדגיש את חשיבות שמירת המנהג ושיש לסמוך על ההלכה המקובלת בעניין זה.[13] המנהג המקובל מסתמך על שיטת רש"י, ולפיכך:
אין כח ביד שום אדם לערער על המנהג אשר נתיסד עפ"י גדולי עולם חכמי צרפת ואשכנז אשר אנו מבני בניהם ומימיהם אנו שותים.
כמו כן, הגישה המערערת על ההלכה שהתקבלה יוצרת בעיה חמורה למעשה:
...לא ו בכל מדינה ומדינה עיר ועיר שרובן וכמעט כולם יש בהם פלטיא למרום שווקים.
 
 
 
**********************************************************
 
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ח
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:                 http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
 
**********************************************************
 
 
 
 
[1]   דהיינו עמודים אשר ביניהם תלוי חוט (או מונחת קורה) כך שנוצרת מעין צורה של פתח.
[2]   ביטוי זה וביטויים דומים לכך מופיעים בכמה ראשונים (תוספות, שבת, ב., ד"ה "יציאות" וד"ה "פשט"; מאירי, שבת, ב., ד"ה "אמר המאירי"; אור זרוע, חלק ב', סימן פ"ב), וישנן שתי סברות מרכזיות בשאלה מה הופך מלאכה זו ל"מלאכה גרועה" - קושי להגדיר מה מותר ומה אסור בה (ולכן גם יש בה פירוט הלכתי רב), וכן חוסר היצרנות שבמלאכה (לא נעשה שום שינוי בחפץ). עיינו עוד בנושא זה בתוספות, שבת, ב. ד"ה "פשט"; פרי משה, ענייני שבת, סימן כ"ט; שיעורו של הרב יאיר קאהן, 'מלאכת הוצאה'; ושיעורו של הרב אביעד ברטוב, 'מלאכה הוצאה - בין מן ומשכן'.
[3]   הרמב"ם עמד על נקודה זו גם בפירושו למשנה הראשונה במסכת שבת:
ומה שהצריכו להתחיל בדיני הוצאה מרשות לרשות ואף על פי שהיא מנויה בסוף אבות מלאכות, כלומר המוציא מרשות לרשות, לפי שמלאכה זו מצויה הרבה ובה נכשלים על הרוב, מפני שאינה צריכה כלים. ושנית, ללמדנו שהיא מלאכה ואף על פי שנראית שאינה מלאכה, לפיכך הקדימה לחזוק הענין לפי שהיא מדרשא אתיא כמו שיתבאר. והטעם שהצריכו לומר "יציאות השבת" (משנה, שבת, א', א) ולא אמר "הכנסות"...מפני שנמשך אחר הכתוב...למדנו שהבאת מה שהיו מביאים נקרא מלאכה והיו מביאים מאהליהם למחנה לויה, והוא מרשות היחיד לרשות הרבים, והיא הוצאה כמו שביארנו, ולפיכך אמר יציאות.
[4]   רשות הרבים.
[5]   ראו בעניין זה את שיעורו של הרב נחום רבינוביץ בנושא. במסגרת שיעור זה לא נדון בשאלה כיצד סופרים את כמות האנשים באזור מסוים לצורך הגדרת שישים רבוא (ראו הערה 13).
[6]   הצורך בששים רבוא.
[7]   רשות היחיד.
[8]   דהיינו כאשר החלק שאיננו מוקף במחיצה ("פרוץ") קטן מהחלק אשר מוקף במחיצה ("עומד").
[9]   בשיעור שהוזכר לעיל בהערה 5, וראו גם יד פשוטה, שבת, פרק י"ז הלכה י.
[10] כיוון זה דומה לדבריו של ערוך השולחן (או"ח, שמ"ה, סעיף כ והלאה) בהסבר היתר עירובין בימינו.
[12] בהקשר מובא סיפור בשם הגרי"ד:
בעת חילופי המכתבים שבין המשכנות יעקב והר"ר אפרים זלמן מרגליות, ש"בעל הבית" היה, ולא תפס משרת רבנות, אך היה נודע כפוסק דכולא גאליציא בזמן ההוא, וכן הג"ר יענקעלע קרלינער היה נודע ומפורסם כפוסק הליטאי אפילו בחיי רבו הגר"ח מוואלאז'ין, היו כל יהודי ב' העיירות מתעוררים ומעוניינים לדעת, מי ינצח את מי, במלחמתה של תורה. וכל תלמידי ישיבת וואלאז'ין היו מצפים לבוא הדואר עם המכתב החדש, בכדי לעיין בו מי מנצח. וביקשה אשתו של הגר"ח נ"ע, שיצאתה מהמטבח במיוחד בפרט לשואלו על כן, שיודיענה בעלה, כשיבוא הדואר מי נצח את מי… ולאחר שקרא המכתב [תשובת הבית אפרים] חזר ואמר לאשתו: …דער גאליציאנער האט פארלוירן [=הגאלציאני הפסיד]!!!
("שיעורי הרב", עמוד רפ"ז).
[13] בפוסקים ישנם דיונים רבים בנושאים המסתעפים מעקרונות אלו, למשל האם נוסעי מכוניות ורכבות נספרים לעניין זה והאם ניתן לערב עיר שיש בה כביש בין עירוני; האם כבישים ראשיים נחשבים כמקום ראוי להליכת בני אדם, והאם השטח נחשב כמקום שיש בו ט"ז אמה רוחב של רשות הרבים; ועוד שאלות רבות. עיינו באריכות בדבריו של הרב אשר וייס בנושא.