על גבולותיה של חובת הערבות

על גבולותיה של חובת הערבות* / הרב ברוך גיגי

חלק מייחודו של עם ישראל בא לידי ביטוי באחריות ההדדית, "כל ישראל ערבים זה לזה", השיעור יעסוק בעיון בפן ההלכתי של הערבות הזו: מהו שורשה, מהם גדרי החיוב שלה וכדומה. על מנת להשיג מטרה זו, נשתדל לבחון דווקא את המקרים הקיצוניים והגבוליים, וכך נוכל לעמוד על מהותו של דין הערבות בעם ישראל.

המכילתא דרבי ישמעאל בפרשת יתרו פרשה ה' אומרת:

"ר' אומר להודיע שבחן של ישראל שכשעמדו כולן על הר סיני לקבל התורה השוו כלם לב אחד לקבל מלכות שמים בשמחה, ולא עוד אלא שממשכנין זה על זה."

משמעות הביטוי ממשכנין זה את זה היא אותה ערבות הדדית שעם ישראל קיבלו על עצמם. דברי חז"ל אלו משקפים תפיסה הסוברת שאותה ערבות שישראל נכנסו עליה בברית, היא הערבות המתרחשת בברית סיני ערב מתן תורה.

מצד שני, הגמרא בסנהדרין דף מ"ג ע"ב מביאה מחלוקת תנאים בנידון:

"כתנאי: "הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם". למה נקוד על לנו ולבנינו ועל עי"ן שבעד? מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן, דברי רבי יהודה. אמר ליה רבי נחמיה, וכי ענש על הנסתרות לעולם, והלא כבר נאמר עד עולם? אלא כשם שלא ענש על הנסתרות - כך לא ענש על עונשין שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן."

מחלוקת התנאים כפולה: ראשית, נחלקו התנאים האם יש ערבות על הנסתרות, ושנית, נחלקו ממתי חלה חובת הערבות על הנגלות, האם מזמן מעמד הר סיני, או מהזמן בו היו ישראל בערבות מואב - ארבעים שנה לאחר מכן.

מה היחס בין הברית בהר סיני לברית בערבות מואב? מדוע היה צריך שתי בריתות על עניין זה?

ישנן שתי תשובות עיקריות באחרונים:

* אמנם הייתה ברית בהר סיני, אלא שבא חטא העגל, וניטלו כתריהם של עם ישראל ונתפרדה החבילה. על כן היה צורך בברית נוספת.

* הברית בהר סיני הייתה ברית מתוך רצון, וכך גם משמע מלשון המכילתא. וכשם שבמתן תורה לא הסתפק הקב"ה בברית מתוך רצון בלבד, אלא כפה עליהם הר כגיגית, אף בנושא הערבות נעשתה ברית מתוך כפייה בנוסף לברית שנעשתה מתוך רצון, היא היא הברית בערבות מואב.

מהם התחומים בהם דין הערבות הוא רלוונטי?

כל אדם ואדם ערב לחבירו כדי שהוא יוכל לקיים מצוות, הן מצוות עשה והן מצוות לא תעשה.

במצוות העשה, דבר זה בא לידי ביטוי, לדוגמא, בנושא הברכה. הגמרא במסכת ראש השנה דף כ"ט ע"א אומרת:

"כל הברכות כולן - אף על פי שיצא, מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא, ואם יצא אינו מוציא."

ברכת הלחם וברכת היין הינם ברכות הנהנין, ובמצב הזה אין חובה הרובצת על האדם לפני אכילתו, לכן לא ניתן להוציא אחרים.

דוגמא נוספת היא מחלוקת אחרונים מפורסמת בדברי הרא"ש לגבי ברכת המזון. הרא"ש כותב שאישה איננה יכולה להוציא את האיש ידי חובתו. רבי עקיבא איגר הבין את הדברים כפשוטם שאישה איננה בכלל ערבות, שכן הברית נכרתה בין הגברים. לעומת זאת, ה"נודע ביהודה" בספרו דגול מרבבה סובר שכל מה שאמר הרא"ש זה רק על פי הדעה שמצווה זו היא מדרבנן. כלומר, נשים אינן בכלל ערבות רק במצוות שהן אינן שייכות בהן, אבל במצוות שהאישה חייבת בהן - ברור שגם הן בכלל ערבות.

לגבי מצוות לא תעשה, אם לאדם ישנה אפשרות למנוע מאדם אחר לעשות עבירה, הוא מחויב ל'אפרושי מאיסורא' את אותו אדם. חיוב זה נובע מדין ערבות.

על דין זה נשאלת השאלה עד היכן? כלומר, במידה ויש מחיר כלשהו למניעה הזו, האם עדיין קיימת חובה על האדם לעשות זאת? היכן עובר הגבול?

ישנן שתי סוגיות העוסקות בדין זה. הגמרא במסכת שבת דף ד' ע"א אומרת:

"בעי רב ביבי בר אביי, הדביק פת בתנור - התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת או לא? היכי דמי? ... אמר רב שילא לעולם בשוגג, ולמאן התירו? לאחרים. מתקיף לה רב ששת וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך?!"

הגמרא מדברת על מקרה שאדם נתן בצק בתוך התנור, ואם מישהו יוציא אותו משם לפני שהוא נאפה - אותו אדם אמנם עובר על איסור דרבנן, אבל מציל את הראשון מאיסור דאורייתא, כי בסופו של דבר הפת לא נאפתה. מדברי הגמרא עולה שחובת הערבות איננה חלה במקרה שהאדם צריך לעבור על איסור, ואפילו במקרה שהאיסור קל יותר מאשר האיסור אותו הוא רוצה למנוע. אפשר אף להסיק מלשונו של רב ששת שאין בכלל מי שחולק על עיקרון זה.

מצד שני, אנו מוצאים במסכת עירובין בדף ל"ב ע"א את הדברים הבאים:

"האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים מתאנתי - אוכל מהן עראי ומעשרן ודאי. ... במה דברים אמורים? בעם הארץ, אבל בחבר - אוכל ואינו צריך לעשר, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר במה דברים אמורים? בעם הארץ, אבל בחבר - אינו אוכל עד שיעשר. ... במאי קמיפלגי? רבי סבר ניחא ליה לחבר דלעביד הוא איסורא קלילא, ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה, ורבן שמעון בן גמליאל סבר ניחא ליה לחבר דליעבד עם הארץ איסורא רבה, ואיהו - אפילו איסורא קלילא לא ליעבד."

האיסור הקל המוזכר בגמרא הוא האיסור לתרום שלא מן המוקף. לכאורה, נחלקו פה התנאים בדיוק בשאלה שהעלינו, כאשר לדעת רבי עדיף לעשות איסור קל על מנת להציל אדם אחר מאיסור חמור. גמרא זו יוצרת סתירה עם הגמרא בשבת, אשר לפי מה שראינו - משמע משם שאין דעה כלל הסוברת את הדין הזה. ועוד, מסקנת הגמרא להלכה היא כדעת רבי, על כן קשה לומר שרב ששת חולק על מסקנת הגמרא בעירובין. כיצד נתרץ את הסתירה?

ראשונים דנו בסתירה זו, והציעו דרכים שונות לפתרון הסתירה.

התוספות בשבת שם בדיבור המתחיל "וכי אומרים לו" מסביר שההבדל הוא בנסיבות. במקרה של שבת, אדם עשה מעשה עבירה בעצמו וצריך להצילו. זהו מצב אחר מאשר אדם שעדיין לא עשה שום מעשה עבירה, והחבר בעצם הוא זה המביא לידי מעשה העבירה, על כן האחריות של החבר בסוגייה בעירובין גדולה יותר. ה"תוספות רא"ש" הולך בכיוון דומה ומסביר שאם אותו עם הארץ יחטא - זה ייחשב כאילו החבר אכל את הטבל כי הוא גרם את המעשה הזה, ולכן, ייתכן לומר שההסתכלות פה היא לא על אדם שונה, אלא על אותו אדם, האם מותר לו לעבור על איסור קל כדי להציל את עצמו מאיסור חמור.

התוספות, בסופו, מציע תירוץ נוסף הדומה במקצת לתירוצו הראשון:

"ועוד יש לומר דדוקא היכא דפשע קאמר וכי אומרים לו לאדם וכו'..."

את הדין צריך לבחון מצדו של זה שבאים להצילו. במידה והאדם הזה תרם למציאות הזו של המשבר - אין להצילו בעבירה, אך במקרה בעירובין, המציאות של עמי הארץ האוכלים טבל הינה מציאות קיימת, ומי שיוצר את הבעיה הוא החבר, ולכן שם צריך להצילו.

הצד השווה של שני התירוצים שראינו הוא ההסכמה שאדם צריך לעבור עבירה קלה על מנת להציל את חברו מעבירה חמורה, רק אם לאותו אדם יש אחריות מסוימת ליצירת הבעיה.

הריטב"א על מסכת שבת מביא שלושה תירוצים:

"ויש לתרץ דלא דמו כלל, חדא דהתם עביד איסורא על ידו, שאומר לו לך ולקוט תאנים מתאנתי, ושמא עם הארץ סומך עליו לעשרם. ועוד דהתם למפטריה מאיסור טבל שהוא במיתה, והכא אינו אלא לפטרו ממון דקרבן. ועוד התם עביד מדנפשיה, והכא אמרינן שאין אומרין לו כן."

שני התירוצים הראשונים דומים, עקרונית, לתירוצים שהבאנו לעיל. נראה שהתירוץ השלישי מלמד על עיקרון חדש.

ההבנה הפשוטה בדברי הריטב"א היא שכל עוד האדם עושה מעצמו - אין בעיה, ברגע שהוא בא לשאול, נוצר מצב שבית דין אומרים לו לך תעשה עבירה כלשהי, וכך ישנה בעיה של זילותא דבי דינא. אך ניתן להבין את דברי הריטב"א באופן שונה:

יש לנו שתי רמות של ערבות:

* הרמה הבסיסית היא המצב בו רואים את הזולת כזולת ואת האדם עצמו כאדם עצמו, והאדם ערב לזולתו. במובן זה, לערבות יש גבולות, והיא איננה חלה כאשר הזולת מתנהג שלא באופן הראוי.

* רמה שנייה היא הראייה שיש בעצם ישות אחת של עם ישראל, הכוללת הן את האדם והן את זולתו. רמה זו מחייבת אף במצב שהאדם שאותו רוצים להציל סטה מהדרך הראויה.

הערבות כיסוד מחייב קיימת רק ברמה הראשונה, אבל כולי עלמא מודו שיש רמה שנייה של ערבות, אלא שזו ערבות הנובעת מתוך הרצון של האדם ולא בכפייה.

כיצד חילוק זה מסביר את דברי הריטב"א?

אם מדובר באדם שבא לשאול את בית הדין, אדם זה מראה שהוא רואה את עצמו כנפרד מזולתו, ועל כן בית הדין לא יאמר לו לעבור עבירה. אבל אדם העושה את העבירה הזו מרצונו ומיוזמתו, מעשה זה מראה שאותו אדם לא רואה פער בינו ובין הזולת, ועל כן הוא נוהג בסדר בכך שהוא עובר עבירה קלה על מנת להציל את חברו, שהוא בעצם חלק ממנו, מהעבירה החמורה.

על פי זה נוכל להסביר את הכפילות בה פתחנו את שיעורינו, כאשר הברית בסיני היא הברית על הישות האחת של עם ישראל, ברית הנובעת מתוך הרצון של האדם, והברית בערבות מואב היא הברית המחייבת את עם ישראל בערבות ברמה הראשונה והבסיסית.

לסיום, כאשר מדברים על ערבות בעם ישראל - מדובר גם על אחריות קולקטיבית, הבאה לידי ביטוי בדאגה לזולת. דבר זה עולה מכל פרשה ופרשה בתורה. לדוגמא, בכל מקום שהכתוב מזכיר שמחה, כגון באכילת מעשר שני או באכילת קורבנות שונים, בסמוך לכך יופיע הציווי לא לשכוח את הנחשלים שבחברה, ולדאוג שגם הם ישמחו.

העובדה שאדם בא להיכלו של מלך מבטאת את השלמות לה הוא שואף, שהרי מטרת האדם בעולמו היא להידבק בקדוש ברוך הוא. כשהאדם מבקש לבוא לידי שלמות - לא ייתכן שתהיה שלמות רק של האדם בעצמו, אלא שלמות של כל העם כאחד.

נקודה זו עולה גם מדברי הגמרא והראשונים. נביא שתי מקורות מהרמב"ם: בהלכות יום טוב פרק ו' הלכה י"ח פוסק הרמב"ם:

"וכשהוא אוכל ושותה - חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו, ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש - אין זו שמחת מצווה, אלא שמחת כריסו."

ובהלכות מגילה בפרק ב' הלכה י"ז:

מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה."

 

---