על לב אהרן

  • הרב אהרן ליכטנשטיין
 
אמרות והגיונות, לקוטות ופרפראות מתורת מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל
ערך אביעד הכהן

 

"כי משלך הכל, ומידך נתנו לך"

אמר המביא לבית הדפוס: משנתו של מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין חובקת זרועות עולם. הלכה ואגדה, תלמוד ומדרש, פילוסופיה וספרות, מוסר ואורחות חיים. היקפה הגדול ורבגוניותה משקפים רוחב דעת וצימאון דעת הפורצים ימה וקדמה, צפונה ונגבה.

ביקשנו לדלות מעט פנינים מן הים הגדול, שישקפו מקצת מפניה המרובות של תורתו. באו כאן אמרות והגיונות, לקוטות ופרפראות, שיש בהן כדי להאיר את "משנת רבי אהרן", החקוקה על לוח לבו ונמסרת לריבואות תלמידיו, בכתב ועל פה, מזה עשרות שנים.

יתרונה של מלאכה זו הוא-הוא חסרונה. הדברים מוצאים מן ההקשר הכללי שבו נאמרו, ונעקרים משורשם ומקור חיותם. המבקש לטעום טעמם המקורי של הדברים, צריך לילך אל מקורם, ולראותם בתבנית נוף מולדתם. עם זאת, דומה שגם בקצירת אמרים זו יש כדי להאיר את פניה השונות של משנת רבנו, ולטוות את החוטים הדקים שבה למסכת עשירה של חכמה, בינה ודעת.

לקט זה רואה אור עולם לכבוד יובל השבעים של מורנו ורבנו, וברכה אחת עמנו לו:

צדיק כתמר יפרח
כארז בלבנון ישגה
שתולים בבית ה'
בחצרות אלקינו יפריחו
עוד ינובון בשיבה
דשנים ורעננים יהיו

אדם

בהשקפת עולמנו ייחודו של האדם - במלאכת היצירה. אחריותו מתבטאת בבנייה ובשמירה. "לשבת יצרה" - הקב"ה העמיד לפנינו עולם שבו ייעודנו הוא 'לשבת', וחז"ל הבינו שפסוק זה אינו מתייחס ל'ישיבה' אלא ל'יישוב'. לא אדם המוצא כסא ומתיישב בו להנאתו אלא 'לשבת יצרה', יישוב, בנייה ויצירה. זו מגמת הבריאה. זו המשימה שהקב"ה הטיל עלינו. ["מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע", עלון שבות בוגרים ו (תשנ"ה), 33]

אין באדם המודרני הממוצע מספיק אהבת ה' ויראתו, תודעה דתית עמוקה ואיתנה, שתניענה אותו להקרבה עצמית. בסביבתו הקרובה ובתקשורת לה הוא מכור, מחויבות דתית, במקרה הטוב, תוחמת את גבולות פעלו אך איננה מתמקמת במרכזו. בקרבתו, את מסר עבודת ה' אבן לא תזעק וכפיס לא יגיד; ואין הוא נושם, דרך כלל אווירת יראת שמים רצינית. ובהעדר דחף פנימי חזק, אינו מציב הגשמה דתית אישית בראש מעייניו. אז הוא מתפלל; אך שברון הלב רדוד. ["שברון לב ותמהון לבב - הרהורים על עבודת ה' במודרנה", עלון שבות בוגרים יד (תשס"א), 25]

אהבת ה' ויראתו

אדם שחי חיי תורה ומצוות חייב להיות רווי תודעה כפולה: תודעה של מודעות, צייתנות ומשמעת מקיפה לפרטי פרטים, ותודעה של חוויה נפשית בה נקשר הוא לקדוש ברוך הוא, כל כוליותו עובדת אותו, והנו אחוז שלהבת י-ה באהבת ה' ויראתו. ["ייעודו של בן הישיבה וציפיותיה הימנו", עלון שבות בוגרים 4 (תשמ"ז), 9]

"אור לגויים"

הרב משה לוינגר מעמיד בראש סדר יומה הלאומי של אומתנו את השליחות הלאומית להיות אור לגויים. הוא מתעלם מכך שאת בעיותינו הפנימיות טרם פתרנו, ומתפנה לעסוק בחינוך העולם כולו. זו הוא דחיקת הקץ במהיר דמים - במחיר חייהם של יהודים שנהרגו ליד בית הדסה. אני בעל "ראש קטן", אינני בא לדחוק את הקץ. את תלמידי אמצא לי בקרב ישראל, ואינני מחפש אותם בשלב זה בין האומות בכלל ובין הערבים בפרט. ["ישראל וישמעאל - הילכו יחדו?", תחומין ז (תשמ"ו), 529]

אכפתיות

בכל פעם שאני מגיע לפסוק שבמגילת אסתר, "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים", אני מתחלחל מחדש. איזו האשמה חריפה! מי שאכפת לו באמת, מי שמושרש בעם ישראל, מי שגורלו וייעודו קשורים עם עם ישראל, מסיח את דעתו מכל החשבונות ומניח אותם בצד. באותה שעה, שבה חרב חדה מונחת על צווארה, נדרשה אסתר לתשובה הגורלית: אכפת לך או לא אכפת?

גם אנחנו, מי פחות ומי יותר, אסתר. "לכולנו לכולנו על הראש יש זר, כל אחד מאתנו הוא מלכת אסתר". בשעה ש"מעשה ידי טובעים בים", בים של התבוללות, בים של בורות, בים של ניתוק מכנסת ישראל ומשורשיה, אתה שמסוגל להירתם להוצאת העגלה מן הבוץ, לתת כתף, לרומם את רוח העם, אתה המסוגל להחדיר ערכים, אתה אומר שירה? זו השאלה שנשאל את עצמנו כשנעמוד לגורלנו לקץ הימים: יכולנו להציל. האם הצלנו? מה יהיה המענה אז, או, מה שיותר חשוב, מה יהיה המענה היום?! ["כי אם החרש תחרישי בעת הזאת", עלון בוגרים אדר תשמ"ט]

אמא ואבא

כעת הגעת לסוף דרכך. מעל פסגת הר הצופים אמרת שלום לירושלים. אנחנו נשארנו מיותמים, ובתור יתום אני רוצה לומר לך כמה מלות פרידה. קודם תודה עבור כל מה שהקרבת להביא אותי - להביא אותנו - הן לחיי העולם הזה, הן לחיי העולם הבא. לא רק נתת לנו את המרץ ואת השאיפה לגדול, אלא גם נסכת בנו תכנים, ידע וערכים גם יחד. הצבת בפנינו אתגרים ופיתחת את הכלים האישיים והאינטלקטואליים להתמודד עמם. היית עבורי לא רק אם אלא מורה ורב, הן כמקנה ידיעת התורה, פשוטה כמשמעה, והן כמעצבת אישיות השואפת לקנותה בהיקף ובעומק. אמא, שעה ששערי תורה, שערי תפילה או שערי יראת שמיים יהיו נעולים, שעה שנרגיש יובש או לאות, שעה שנאחז פיק ברכיים או שנשקע באפרוריות, שעה שאמת תיטשטש או אמונה תתרופף, אז נזכור חסדך ואמיתך, ואז נתמודד, נתעלה ונתרומם. ועל הכל - תודה. שנית - סליחה. אני מבקש מחילה על שלקיתי בחסר בכיבוד ובמורא גם יחד. על שלא הערכתי מספיק את אישיותך ואת צרכייך לאורך כל הדרך; על שאולי לא נשאתי בעול כנדרש בשנים האחרונות... מהקדוש ברוך הוא ביקשתי ואבקש כפרה וריצוי. אך כאן אני מבקש סליחה ומחילה ממך. [מתוך דברי הספד]

אדם נכנס לעולם בקולי קולות של יללת בכי ועוזבו בדומיה. אך מסגרת הדומיה והקשרה שונים מאדם לאדם. יש העוזב כשכוחו במותניו, כשהוא עדיין מסוגל להמשיך בתפקודו ובתפקידו, אלמלא נקרא למרומים להחזיר נשמתו לבוראו. מיתה זו בצורתה הקלאסית היא שכינוה חז"ל "מיתת נשיקה".... אך יש הנפטר אחרת. "תשב אנוש עד דכא", אומר הפסוק בפרק שהיה כל כך אהוב על אבא ז"ל, "ותאמר שובו בני אדם". קרוב לפשוטו של מקרא, אותו 'הפשט הקדוש' כפי שאבא היה מכנהו בשם הסבא ז"ל, פירוש האבן עזרא. "שובו בני אדם", לא מלשון תשובה, אלא לשון שיבה "אל העפר אשר לקחתם ממנה". יש ואדם הולך לעולמו לא מתוך מיתת נשיקה, בקומה זקופה שרק מיתתו מרכינה, אלא אחרי שהקב"ה מביא אותו למצב של אפיסת כוחות. תשוש ומתמצה, הוא כאילו מסתלק טפחים טפחים מדודים, ורק אז אוסף בוראו את נשמתו... במרוצת כל אותם שבועות וחודשים בהם נאבקת, אבא, על קיומך, ולהפתעת הרופאים שרית ותוכל, נדמה היה לי שהנני עד ראייה ושמיעה לדו שיח המתנהל בינך לבין קודשא בריך הוא, אשר במהלכו אתה מצהיר: "ריבון העולמים, טרם הגעתי ל'דכא'. אני עדיין מסוגל להתפלל לסירוגין, עדיין יכול קצת ללמוד לעתים, לענות כמה אמנ'ים, עדיין יכול לשפוע חום על בני משפחתי, עוזרי, וכל סביבתי, עוד יכול לחייך, לומר 'תודה, תודה, תודה'. טרם הגיעה שעת דכא שלי"... כמה אבי מורי ורבי קיבלתי ממך. ידע, ערכים, הנאת לימוד, דבקות באמת, זיקה לפרטים כלכללים, לפשט ולדרש, לתכני הכתוב כלנשמתו... מוסר עבודה בכלל - מיושם בהתמסרות לעבודה - היה בין ערכיך המקודשים ביותר. את זה ירשת מסבא ז"ל, ואת זה נטעת עמוק עמוק בתודעת ילדיך... וכעת הגיעה שעת ה"דכא". אפילו לא קול דממה דקה אלא דכא מוחלט. בעברך מעולם המעשה לעולם האמת, דמותך - האנוש, בן האדם, היהודי שהיית - לנגד עינינו. תהיה שם מה שהיית כאן - אבי המשפחה הדואג לה ודורש שלומה וטובתה, בן עמו החרד לעתיד כנסת ישראל על כל רבדיה וייעודיה. [מתוך דברי הספד]

ארץ ישראל

לוותר? חס וחלילה. לא ייפקד ולא ייזכר. אין לאף יהודי מנדט לוותר על אף שעל מארץ ישראל. דור שזכה לתקומה לאומית, השתקם בארץ הקודש והשתרש בה, דור שזכה לקנות בארץ ישראל שביתה ולהתקיים בה קוממיות, דווקא דור זה ימאס בארץ חמדה?... אכן, לא עצם קיום הבית עומד על הפרק אלא מספר החדרים שבו... פשרה שתאפשר לנו לשמור על הבית - אם כי בהיקף מצומצם יותר - הנה פתרון יהודי, תורני, רוחני ומוסרי. בין דחייה מוחלטת של ויתור לבין פסילת כל פשרה שהיא פעורה תהום עמוקה. עם כל הדבקות בארץ ישראל, עם כל ההערכה, האהבה, הכיסופים, הציפייה והרצון להגשים, עדיין ייתכן שמכוח הנסיבות, ובראיה ערכית מקיפה ותוך קביעת סדר עדיפויות מתאים, נכיר גם נכיר בצורך להתפשר. גם אם מדובר בהתפשרות הנוגעת לערך שבשום פנים ואופן לא היינו מוכנים לוותר עליו. ["בין ויתור לפשרה", עלון שבות בוגרים א (תשנ"ד), 69-60]

ארץ ישראל חשובה מכל בחינה שהיא. צריך להיאבק למענה, אך צריך גם לדעת להעמיד את הדברים בפרספקטיבה הנכונה. להבין תחילה מהו הפן הרוחני הכולל שלאורו ובמסגרתו אנו בוחנים את קדושת הארץ. מתוך כך אנו נדרשים להציב ולקבוע סדר עדיפויות. יש כאלה שחושבים כי ניתן להמשיך ולהחזיק בכל, ללא סיכון חיי אדם, לא בהווה ולא בעתיד, ללא חשש מלחמות ושפיכות דמים. אשריהם וטוב להם אם אכן הם צודקים, אך אוי לכולנו אם יתברר שאינם צודקים. ["לא בחיל ולא בכוח", עלון שבות בוגרים ה (תשנ"ה), 50]

כל אחד מאתנו רווי, או אמור להיות רווי, באהבת הארץ ובזיקה אליה. זאת, מפאת היותה מורשת ומולדת, אבל גם מהיותה לא רק ארץ אבות אלא ארץ הקודש. ארץ ישראל, על עשר קדושותיה, היא פן של עולם הרוח. התייחסותנו לארץ ישראל אינה מתמצית במישור ה"נכסים", כאל רכוש וקניין. אם באים להעלות שאלה של ויתור על חלק ממנה אל מול הויתור על ערכים רוחניים צרופים, יש לשאול באיזו מידה יש כאן נימה של "רוח" ובאיזו מידה יש כאן נימה של "חיל". אנו נדרשים לשאלה זו מכורח הנסיבות. מי שחושב שנוכל לשמור על הכל, לשבת איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו בלי לוותר על שום דבר הריהו הולם באספמיה. המציאות הקיימת היא שבמידה מסוימת אנו נדרשים להעמיד את הרוח הצרופה של האדם, של היהודי, של עולם התורה, מול חלקים של ארץ ישראל שהם בוודאי בעלי משמעות רוחנית עמוקה ומרחיקת לכת, אך אין בהם כדי למצות את עולם הרוח, כפי שקיומה של כנסת ישראל ותורת ישראל ממצות אותו. ["לא בחיל ולא בכוח", עלון שבות בוגרים ה (תשנ"ה), 52]

כבני תורה יהודים, מאמינים בני מאמינים, שהקשר שלנו לכל דל"ת אמות שבארץ ישראל הוא קשר אמתי ועמוק, צריכים לכאוב ולהרגיש את הכאב. לא ייתכן שיהודי מאמין, גם אם הוא מזדהה מבחינת פוליטית עם המהלך של "הסכם חברון", יראה עצמו מזוהה מבחינה ערכית עם גורמים במדינה שרואים בהחזרת חברון שחרור מנטל כלשהו. עלינו לזכור כי מדובר בכריתת אבר חשוב. אמנם לא כזה שהנשמה תלויה בו, אבל אבר חשוב. כיושבי בית המדרש וכמי שזיקתם לארץ ישראל נובעת מתוך בית המדרש עלינו להרגיש את הקשר הזה לכל חלק מחלקי ארץ ישראל, לחזקו ולהחדיר לתודעתנו את הכאב שבמהלך הנוכחי. ["הצער והתקווה - דברים עם פינוי חברון", עלון שבות בוגרים י (תשנ"ז), 141]

ביטחון

על האדם להבין כי קיומו העכשווי תלוי על בלימה, על חוט של חסד שמשוך מאת הקדוש ברוך הוא, ושעתידו מותנה בחסדי שמים, להם מצפה ועבורם הוא משווע. אין בושה בהכרה בתלות ואין בה שמץ של כניעה למציאות אכזרית כפויה; אין לנו אלא קבלה בשמחה של חסות גואלת. תחושה שהאדם מסוגל להסתדר לבד, ואפילו הרצון להסתדר לבד, גם אם הינם עטופים מעטה דתי הנעוץ ברצון לרומם את הפן הטרנסנדנטלי שברבונו של עולם ולשחררו, כביכול, מלדאוג לנו ולזוטות שאיפותינו, אינה אלא איוולת ושחצנות. השקפה זו הינה נורמטיבית. המצליחן כנכשל אמור להיות רווי הרגשת "ואין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים"; ולדבק בהשתדלות ייאמר, "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל". ["שברון לב ותמהון לבב - הרהורים על עבודת ה' במודרנה", עלון שבות בוגרים יד (תשס"א)]

בת מצווה

בעבר הלא רחוק, ברוב מניין ורוב בניין עולם שומרי המצווה לא נחגג מעבר הבת להיות מצווה ועושה כלל ועיקר, וזאת גם בחוגים ובמקומות אשר בהם מעבר מקביל של הבן זכה למסיבת מלכים. היום, המודעות לחשיבות ציון משמעותי של המאורע גוברת והולכת ומבחינתי זאת ללא ספק תופעה ברוכה. יש בכך הישג רוחני שאינו מצומצם למסיבה מסוג זה או אחר אלא מוצא את ביטויו בשאיפה ארוכת טווח להתקדמות בעולם של עבודת ה' - במסלולי תורה, עבודה וגמילות חסדים; בקביעת רף מצד אחד, ובהעמקת רצינות מצד שני. מבחינה מעשית, הערוץ הנוח ביותר ליישום הנו הלימודי, וכאשר הוא הולם את אופייה ועולמה של הבת יש להמליץ עליו. ניתן להציב יעד שיאתגר בלי להפריז במתח, בתהליך שמידת הלחץ שבו תדרבן את הבת מבלי לחנוק, תהליך שיגיע לשיאו בסיום הולם במועד הגיע הבת למצוות. ואולם אין הדבר מתאים לכל בת, ויש לתת את הדעת על ביטוי הולם מקביל במישור עבודת ה', במובן המצומצם יותר, או באפיק החסד. [בת מצווה (תשס"ב), 514]

הלכה

עולם ההלכה ועולמה של תורה בנוי לתלפיות, אלא שבית הדין הגדול או חכמים מוסמכים לשנות "אבן אחת" מאבני הבניין שלהם כדי להתאימן למציאות ימינו: נחמיר בעונשו של אנס ונשית עליו עונש נוסף על מה שכתוב בתורה. אך האם יכול להיווצר מצב שבו יוחלפו כל קרשי אוניית ההלכה, וקיומה יועמד בסכנה? יש להיזהר מפני תוצאה זו, ולהבטיח שהמבקשים את השינוי יהיו מושרשים לעומק ביסודות תורניים, ערכיים והלכתיים מוצקים, כך שה"מסה הקריטית" ממנה מורכב עולמה של הלכה תישאר שלמה, תמימה ותקינה, ורק במקום שיש צורך אמתי לכך - תהיה התמודדות נקודתית שלא תחליף את המערכת כולה או תשנה את ערכיה הבסיסיים. ["למשמעותם הערכית של דיני אונס ומפתה", עלון שבות בוגרים יד (תש"א), 90]

'הרב' - הגרי"ד סולובייצ'יק ז"ל

בצד ההיגיון הממושמע והמתייסר ניצב גם הדמיון הפורה. עצמתה וכוחה של תורת בריסק בכלליותה, של 'הרב' בפרט, טמונים בשילוב נפלא זה שבין ההיגיון והדמיון. ["כך היא דרכה של תורת 'הרב'", עלון שבות בוגרים ב (תשנ"ד), 114]

לא פעם 'הרב' היה מעיר לי (אלא שזה לא הועיל...) שאכנס לעובי הקורה של לימוד המתימטיקה, מאחר והגיונה של זו מקביל מאד להיגיון התלמודי וההלכתי, מצד סידור הדברים ודרכי החשיבה ההגיוניים הצרופים. אותם כלים וגישות שרכש במקום אחר, סייעו ל'רב' והניבו פרי הילולים בעולם לימודו. ["כך היא דרכה של תורת 'הרב'", עלון שבות בוגרים ב (תשנ"ד), 116]

אינני בר הכי להעריך ולתאר את תרומתו הכללית של 'הרב' לעולם. אני רק יכול לומר שמי שזכה לינוק ולשאוג, להתפעל ולהתרשם, עומד משתאה כולו, כתלמיד בפני רבו. ["כך היא דרכה של תורת 'הרב"', עלון שבות בוגרים ב (תשנ"ד), 117]

בשילוב מלוא עוצמתו, תוקפו והיקפו, דרכו ושיטתו, היה לא רק חד בדרא אלא חד בכמה דורות. כתונת הפסים של יוסף, כל פס שבה יחידה עשירה כשלעצמה וכולה פסיפס מרהיב אחיד, סימלה את מעמדו הייחודי של יוסף הצדיק בבית יעקב אבינו, ולהתגלמות העושר הרוחני, המגוון והמשולב, באישיותו של מרן הרב ז"ל אין אח בעידננו... כגדול בתורה היה, בעיקר עבור תלמידיו - אם כי דרכם, אף לתלמידי תלמידיהון ולדור כולו - מגדל אור. לעתים הבהיק, לעתים האיר, לעתים הבזיק והבריק עד כדי סינוור. בחלק, הסביר ופיתח מושגים שהיו נכסי צאן ברזל של בית המדרש בו חונך. בחלק חידדם, נסך בהם תכנים חדשים ויישם אותם בתחומים נוספים. ובחלק, יצק מטבעות מקוריים. [דברי הספד על הגרי"ד]

הרב ז"ל התמקד בחשיבה הלכתית ממושמעת, מדויקת ומוצקה. במישור התרבות הכללית, הייתה לו - מראשית עיסוקו בניאו-קנטיאניזם, קרבה מיוחדת למתימטיקה ולפיסיקה. ואף על פי כן דומני שבתוך תוכו קיננה נשמת אמן. נשמה זו הפעימתו אף בתחום ההלכה. גם בעולם בריסק, קיימת חלוקה בין המדענים שגו, הקובעים עקרונות ומיישמים אותם בעקביות, לבין אמניו הפורשים כנפיים ומגביהים עוף. ואם תרצו, חלוקה נוספת בין הציירים והפסלים שבהם לבין אנשי השיר. בקהל הלוויים שייך הרב ז"ל למשוררים. וזאת לא מפאת כושר ביטוי ומיומנות ניסוח גרידא. אמנם זה היה תחום שהרב ז"ל החשיב ובו הצטיין. ברובד אחד, הרי חונך וחידש בצל אמרתו של ר' חיים: "חיסרון בהסברה הינו בעצם חיסרון בהבנה". ברם, הוא שאף והשיג מעבר לבהירות עניינית... עיקר האמנות הייתה בתוכן, בהפעלת הדמיון בשדה ההלכה. חשיבתו לא הייתה טכנית ויישומית. היא הייתה יצירתית. נושא היצירה, חדוותה ומשמעותה, העסיק, כמעט הקסים, את הרב ז"ל. הוא מהווה פן מרכזי ב"איש ההלכה", מפעים את העיסוק המתמשך בתופעת התשובה, ובין היתר אף עומד בשורש זיקתו לשיבת ציון והזדהותו עם הציונות הדתית, המושתתת על האדרת האדם כיוזם וכפועל במרחבי היקום וההיסטוריה, כשותף במעשה בראשית. ואם לגבי כר המעשה כך, ביחס לעולם התלמוד על אחת נמה וכמה. לא רק האדיר יצירה, אלא אף הגשימה. [דברי הספד על הגרי"ד]

"אבי אבי רכב ישראל ופרשיו". אמנם נלקחת מעמנו. החזרת נשמתך ליוצר המאורות. מתקיים בך, כלשון פזמון תפילת הנעילה האהובה עליך כל כך, "יחביאנו צל ידו תחת כנפי השכינה". אבל לנו, בני ביתך, תלמידיך ותלמידי תלמידיך, תמשיך להיות לאב. בכל מקום בו נשנן חידושי תורתך, בכל עת בה נשיח בנבכי הגותך, ככל שנחיה לאורך ונתבונן בדמותך, ככל שנחתור להגשמת ערכיך, תחיה בתוכנו, תשרה מרוחך עלינו ותנחנו. [דברי הספד על הגרי"ד]

הרב יהודה עמיטל

לו הייתי צריך לשים את האצבע על נקודה אחת שבה אני רואה את ייחודו של הרב עמיטל, הייתי מצביע על יכולתו לשלב בין החזון לבין המעשה. מחד גיסא, להיות "בעל חלומות", ומאידך גיסא, ליישמו במציאות הריאלית עד כדי מימושו. עם ייסודה של הישיבה עמד הרב עמיטל על גבעת טרשים, וציטט את דברי חז"ל על אברהם שהלך עם נעריו והראה להם "ענן קשור בראש ההר". הוא ראה, הם לא ראו. איש החזון שברב עמיטל ראה את הענן. איש המעשה שבו הפך את הענן לישיבה. ["העוסק בצרכי ציבור כעוסק בצרכי שמים", עלון שבות בוגרים ח (תשנ"ו), 164].

התלהבות דתית

אין זה מקרה שיגאל עמיר, ברוך גולדשטיין ומאיר כהנא באו דווקא מן העולם הדתי. אני מצר על כך, ו"על אלה אני בוכיה". במהותה, דת אמורה לשלהב אנשים. האש היא בעלת אופי כפול: מחד גיסא, היא מקור האור והחום, אך מאידך גיסא האש יוקדת, שורפת והורסת כל חלקה טובה. כך באש הפיזית, וכך, לא פעם, באש הסימבולית. האמנם יכולים אנו להבעיר את האש ובכל זאת לשלוט בה? ישנם כאלה שמשיבים על כך בשלילה ומתוך כך מסיקים שעדיף שלא תהיה אש בכלל, על פני הבערת אש שתביא עמה כילוי שדה וכרם. אני מקווה שלא כך הם פני הדברים. ניתן להבעיר את האש, להלהיט אנשים, אך תוך כדי צירוף של משמעת פנימית, שחשובה כל כך לעולמה של יהדות בכלל ולעולם ההלכה בפרט. ["רב תרבותיות בחברה הישראלית", עלון שבות בוגרים י (תשנ"ז), 134]

חב"ד

היסוד הראשון שאיפיין את הרבי מלובאביטש הוא האכפתיות. לא במובן הצר, אכפתיות לביתו-שלו, לתנועתו, ל"שטיבל" שלו, אלא מתוך ראייה למרחבים גדולים. גם מרחבים גיאוגראפיים גדולים, תנועה שיש לה שלוחים ושלוחות בכל יבשת, אבל גם במרחבים תרבותיים גדולים. לא רק בעולם של ישיבות אלא גם בעולם של אוניברסיטאות. לא רק בעולם של דתיים אלא גם בעולם של חילוניים, גם במקומות שלכאורה היה רחוק מהם. מה לו ולצה"ל? האכפתיות היא שגרמה. אכפתיות לראות את הדברים בקנה מידה היסטורי ולאומי. זהו חלק מרכזי במורשתה החיובית של חב"ד, הדאגה למלכות שמים בכלל. [עלון שבות בוגרים ד (תשנ"ה), 99]

מצד אחד ניצבה כאן דמות [הרבי מלובאביטש] שנחונה ברוח ה', רוח המקיפה הן עצמה וגדלות אינטלקטואלית ברבדיה השונים, חכמה, בינה ודעת, הן כישורים אישיים של עצה וגבורה, והן עומק של יראת שמים. מצד שני מתגלה כאן כוח העשייה. הפעלת כל כוחות הנפש למטרות נשגבות ונעלות. הן במישור הפרט, בהתייחסות לדלים וענווי ארץ, הן במישור החברתי-לאומי, לא רק התייחסות לענווי ארץ, אלא התייחסות לארץ כולה. [עלון שבות בוגרים ד (תשנ"ה), 98]

מאז ומקדם, נר לרגלי תנועת חב"ד אותה אמרה נפלאה של אדמו"ר הזקן: "אסור ליהודי להתייאש, ואסור להתייאש מיהודי". זו תנועה שבשורשה יש נימה של אופטימיות. נימה של אמונה, שאולי לפעמים עולה על גדותיה. [עלון שבות בוגרים ד (תשנ"ה), 101]

חברה ישראלית

"עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר: אחינו בית ישראל, שמעו! הרי הוא אומר 'כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך'. אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכייה" (יומא כג, ע"א). יש מי שמרגיש ש'העיר' זה 'הם'. 'העיר' זה אביב גפן, וה'עזרות' זה אנחנו. במידה מסוימת בוודאי שזה נכון. יש תרבות כללית המנוגדת לרוח ישראל סבא, הרואה את עצמה - והיום יותר מתמיד - במאבק לשרש מן היסוד כל דבר שבקדושה. יש מחנה של עזרות, של שומרי החומות ושל שומרי מה שבתוך החומות. אבל חס ושלום, בל נשלה את עצמנו ואל נשאף לכך שנראה את העזרות כמנותקות לגמרי מן העיר. הדם עולה לראש מדברים ששומעים וקוראים. אנשים שרואים את עצמם מחנכים בישראל ששים ושמחים על כל גילוי של שחיתות והפקרות, של אובדן דרך, של פשיטת רגל מוסרית בציבור הכללי. כשמוצאים 'אצלם' זנות וסמים, גזל ורצח, זה מאפשר לנו להתהלך בקומה זקופה, להרים את הדגל ולקרוא בקול רם 'ראו מה בין בני לבין חמי!'. ראו את התרבות הקלוקלת ההיא, חבורת דיזנגוף ויושבי שיינקין, כיצד הם נראים, עגלה ריקה ללא ערכים. 'קראו את הסטטיסטיקה!', כמה רצחו, כמה הרגו, איך נראית משפחה אצלם, תראו את החינוך שלהם. 'מה בין בני לבין חמי' נאמר במדרש על משפחת עשו. אך מי הם אותם שמסתובבים במבואות האפלים? אלו אחינו ואחיותינו, בשר מבשרנו ועצם מעצמנו, לטוב ולרע. גם אנחנו הננו, וחייבים להיות, חלק מאותה 'עיר', וממילא מה שקורה באותה עיר צריך להכאיב לנו. ועד שנראה גילויים של שמחה - "אנחנו אחרים, אנחנו שונים, אנחנו על הסוס" - עלינו להרגיש עמוק עמוק את הצער ואת הכאב שאמנם, לצערנו הרב, למגינת לבנו ולדאבת נפשנו, חלק גדול מעמנו נראה כפי שהוא נראה, עם פרצוף מוסרי מושחת, עם חוסר ערכים, עם חוסר זהות יהודית. עלינו לבכות על זה! ["נחפשה דרכינו ונחקורה", עלון שבות בוגרים ח (תשנ"ו), 21]

חיינו כחברה מאופיינים בתופעות מרנינות מחד גיסא, ובתופעות מקוממות ומרתיעות מאידך גיסא. אסתפק בציון שתי נקודות בלבד, שונות זו מזו מן הקצה אל הקצה, אך שתיהן מטרידות ביותר ובכיוונים שונים. בין התכונות והתכנים שעומדים בסימן עליה בחברה שלנו ניתן לראות בבירור את המגמה להפיכת החברה הישראלית לחברה צרכנית יותר. אם נרצה להשתמש בפסוק שקראנו רק בשבוע שעבר: מיום ליום אנו הופכים, יותר ויותר, להיות חברה של "זוללים וסובאים". תופעה זו מטרידה גם מנקודת ראות מוסרית כללית. אחרי הכל, "אתיקה בעסקים" אינה המצאה פוריטנית אלא חלק מהווייתנו. ונאמנים עלינו דברי חז"ל במדרש (בראשית רבה לט): "אמר רבי לוי: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים. אמר: הלוואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת. וכיוון שהגיע לסולמה של צור, ראה אותם עסוקים בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר: הלוואי יהא חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקב"ה: 'לזרעך אתן את הארץ הזאת'". מדרש זה אינו רואה את מקור תשוקתו של אברהם לארץ ישראל לא במישור המטאפיזי ולא במישור המיסטי, מעין אותם דברים שנשמעים כיום בראש חוצות. המדרש רואה את תשוקתו כנובעת ממוקד אחד: הרמה המוסרית של יושבי ארץ ישראל. לו נשאל את עצמנו: מה הייתה תגובתו של אברהם אבינו לו היה מגיע היום לכמה ממקומותינו? תופעה זו מטרידה משתי בחינות: ראשית, מפני שלא כך אמורים להיראות חיינו. אינני אדם אסקטי, איני מרחף בעולמות עליונים. אך מה שניבט לעינינו - לא רק מבחינת ה"זלילה" אלא מצד השאיפה ל"זלילה" והכמיהה לה - מטריד ביותר. במיוחד כאשר תופעה זו כרוכה בהגברת הפער החברתי בין המֵאִיוֹנִים העליונים לבין עשירונים שלמים שנמצאים בתחתית הבור. תופעה זו אינה יהודית ואינה אנושית. בקצה השני אנו מוצאים תופעה נוספת: פסגת השאיפות של רבים מיושבי הארץ היא להגיע לעולם ההיי-טק, בארץ ובעולם. נאסד"ק, סטרט-אפ. חגיגה של ממש. מנקודת ראות מסוימת זו אכן חגיגה: יש כאן שילוב בין המוח היהודי, והפניית החריפות והשנינות שלו מלימוד רש"י ותוספות לפענוח ופיצוח אתגרים טכנולוגיים. כל אלה משתלבים בצרכים של העולם הנאור והמתקדם ועסקי הבורסות המתאימים. תופעה זו, עם כל התרומה שיש בה לביסוס מעמדנו בעולם, גובה אצל רבים וטובים מחיר נורא ברמה האנושית. חלקם, בייחוד אלה שנמצאים בחוד החנית, מאבדים "צלם אלוקים" והופכים להיות עבדים נרצעים. עבדים למחשב, עבדים למי שעומד מאחורי המחשב. אין יום, אף לא לילה. לא שבת ולא יום טוב. לא משפחה ולא חברה. אין כלום מלבד השעבוד הנורא למחשב והמרדף אחר הבצע שאפשר ויושג הימנו. אולי לא מדובר במספר גדול של אנשים, אך זוהי שכבה חברתית שאצל רבים מאד מהווה דוגמא להגשמת החלום. על כל אחד שיושב במקום כזה יש עוד מאה שחולמים לשבת במקומו. חלום זה אוכל אצל רבים כל חלקה טובה. איני מדבר על כך שאחת מתוצאותיו היא שהם מסיעים עצמם מלעסוק בתורה. זה מסיע אותם גם מלעסוק בחינוך ילדיהם. עלינו למצוא את הדרך כיצד לעצב לעצמנו חברה שבמרכזה התודעה הלימודית, חברה שתאופיין בהתמסרות עמוקה לתורה וליראת שמים, הגם שאין לנו אשליות ומדובר על מיעוט. אך מעבר לשאיפותינו ביחס לאותו מיעוט, עלינו לשאוף לחברה שתאופיין בדבקות בערכים אנושיים, שבמידה לא מבוטלת אף יניקתם באה ממקורות עולמנו והווייתנו, ואלה יהיו כוח מתסיס בתוכה. ["'בקש שלום ורדפהו' - חיפוש אחר השלום כחובה דתית היום", עלון שבות בוגרים יד (תשס"א), 200]

חובות האדם וזכויותיו

ההלכה בענייני חברה מבוססת פחות על זכויותיו של האדם ויותר על חובותיו. מכאן, שהתפישה הרווחת במערב, שדוגלת בעיקר בזכויותיו של הפרט, עומדת בשורשיה בניגוד לגישת היהדות. אין זאת אומרת שהיהדות שוללת זכויות מסוימות של האדם, אבל גישתה מבוססת בעיקרה על הדגשת חובותיו של אדם לזולתו, ולא על זכויותיו. האדם נדרש לפעול כמצווה, וזהו המוקד העיקרי בהשקפת עולמו של כל יהודי.

מִצְוָוה אין פירושה זכויות. היא אינה נותנת. היא רק דורשת, ודורשת הרבה. קודם לכל היא דורשת מעמד בסיסי של האדם כלפי הקב"ה. לאחר מכן יש לה דרישות ספציפיות בכל תחום ותחום שמבחינה מעשית אינן מוליכות לכיוון של התפשטות אלא דווקא לצמצום, לא לשתלטנות אלא לריסון. ["האלימות מנקודת ראותה של ההלכה", עלון שבות בוגרים ח (תשנ"ו), 32]

חייל וחוסן

"לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי". ה'כוח' הוא האמצעי להשגת ה'חיל'. יש לשאוף ל'רוח' מבחינת היעד ול'רוח' מבחינת האמצעים. מבחינת היעדים, יש שאיפה ל'רוח' הן במישור הפרט הן במישור הכלל. במישור הפרט יש כאן שאיפה לקיים מציאות שבה אדם יכול לפרוח כיצור רוחני בעל תפישה והשקפה רוחניים, לפרוח במציאות שבה צלם אלוקים שבו ופיתוחו הוא היעד המרכזי. תיקון הפרט הוא הפן האחד. במישור הכלל, יש כאן שאיפה לתיקון עולם ולהמלכת מלכות שמים. לזה שואף עולם הרוח.... אנו נדרשים לתשומת לב, למושרשות רוחנית, ערכית, תורנית ויהודית, כדי לדאוג לכך שהאיזון המתאים והמתח הראוי שבין הכוח לבין הרוח יישמרו בעדינות וברגישות. ["לא בחיל ולא בחוסן", עלון שבות בוגרים ה (תשנ"ה), 47]

אשרינו שזכינו לכך שעלינו להתמודד עם האתגר שחסדי השם הטילו לפתחנו. יש כוח, ויש שאיפה ל'חיל', לנכסים ולעושר, ועלינו להתמודד עם האתגר של איזון החיל והכוח עם ה'רוח'. ["לא בחיל ולא בחוסן", עלון שבות בוגרים ה (תשנ"ה), 51]

חילוניות

לא מעט אנשים בתוך מחננו נוטים לראות את המחנה החילוני ככלי ריקן, שאין בו כל דבר טוב. וחמור מזה, הם ששים ושמחים על כך. לו לפחות היו בוכים ניחא. אבל ברגע שהם מוצאים כי "הכל" במחנה האחר קלוקל - סמים, מתירנות, כל נגע וכל מחלה - אוחזת בהם שמחה. "אצלנו הכל מצוין. אך מי שאינו מגיע לבית הכנסת, סופו שיגיע לבית זנות". תגובה מעין זו היא מחרידה ופגומה מבחינה מוסרית והלכתית. אני חושב ומקווה שאין לנו מונופול על הטוב והיפה. איני יכול לקבל את מסכת הערכים החילונית בשלמותה, אבל אני מודע לכך שיש בה הרבה מרכיבים שראויים להערכה רבתי: דבקות במידת החסד, שאיפה לאמת, פיתוח כוחות אנושיים, יצירתיות, היבטים מסוימים של שוויוניות. מאפיינים אלה של החברה החילונית ראויים להערכה ולעתים משמשים אפילו מושא קנאה. ["רב תרבותיות בחברה הישראלית", עלון שבות בוגרים י (תשנ"ז), 129]

חינוך

"והיה כי ישאלך בנך מחר". יש להכין מראש תשובה לבעיות הדור. התורה באה ללמדנו שאין להסתפק בתשובה לבעיות העכשוויות אלא יש לחשוב מה יהיו בעיות המחר וכיצד יש לפתור אותן. יש לראות את הנולד, לצפות את ההתפתחויות ולהכין תשובות לשאלות העתיד [עלון שבות בוגרים א (תשנ"ד), 8]

טרנספר

הדרכים היחידות להשיג הגירה היא בדרך של אונס או בדרך של מפתה. שתי דרכים אלו הן בלוני מציאותיות ובלתי מוסריות. אפילו חילופי אוכלוסין מהווים בעיה מוסרית, שכן הם כרוכים בנישול, בטלטול ובהגליה ללא הצדקה מספקת. אין למצוא כל הצדקה בכך שאנו כביכול עשינו את חלקנו בחילופי האוכלוסין בקליטת העלייה היהודית מארצות המזרח. בכלל, ראיה כזו מקוממת אותי. קליטה זו היא מהדברים הנפלאים ביותר שעשתה מדינת ישראל מאז קומה. מי שמתייחס לקליטה זו כאקט של חילופי אוכלוסין, ואפילו לצורך טקטי בלבד - מוריד את ערכה של פעולה נפלאה זו שנעשתה מתוך הרגשת אחווה עילאית שבתוך עם ישראל. ["ישראל וישמעאל - הילכו יחדו?", תחומין ז (תשמ"ו), 529]

יישובו של עולם

בהזדמנויות שונות התייחסתי לכך שחז"ל מציעים בפנינו ניסוחים מאד תובעניים וקשים באשר לחיובו של אדם להיענות לאתגרים שניצבים בפניו. האדם נדרש ונתבע כל העת למצות את סגולותיו. "מי שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש - נקרא חוטא" (ברכות יב, ע"ב). וכיוצא בו הגמרא בסנהדרין (צט, ע"א) שמדברת ב"כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק". היינו מצפים שאדם כזה ייחשב כמי שאמנם לא "עשה טוב", אך עדיין הוא "סר מרע" ונמצא במצב סתמי. לא כן דעת רבי נהוראי, המדמה אותו למי ש"בָּזָה את דבר ה"'. דומה שהפגם הגדול נעוץ בהתעלמות מ"דבר ה'". יש לאדם יכולת, פוטנציאל, כוחות נפש, רקע מתאים, זמן, כלים, אך הוא בשלו. התעלמות זו הריהי בבחינת "כי דבר ה' בזה". כך גם לגבי עיסוק ביישובו של עולם. חז"ל מתבטאים בחריפות כלפי מי שיכול ל"בנות" את העולם - הן במישור הספציפי, של פריה ורביה, הן במובן הרחב יותר - ואינו בונה. המתעלם ממשימה זו ואינו בונה עולם - כאילו מחריבו ושופך דמים הוא. חז"ל מדברים על כך שמי שירושלים לא נבנית בימיו, כאילו נחרבה בימיו. וכל כך למה? כי במידה שהיה כאן פוטנציאל לתיקון, ולא נרתמו להגשמתו, הרי החודלים מן העשייה הם כאחראים לחורבן. הבריחה מאחריות, אי ניצול ההזדמנות, נתפסים כ"חטא". ברגע שקיימת הזדמנות - היא הופכת חובה. ["תשלומין במצוות", עלון שבות בוגרים יח (תשס"ג), 37]

ישיבה

השאיפה היסודית היא שבחור הנכנס לישיבה יצא ממנה תלמיד חכם. תלמיד חכם בעומק ובהיקף. לא רק אדם שידע לפתוח, וירצה לפתוח, את הגמרא בכל מקום בו יהיה, אלא אף אדם שישאף להתפרס ולהשתרע על פני התורה כולה, לעומקה ולרוחבה... הדבר היסודי ביותר הנו לאו דווקא במישור הלימודי היוצר, האינטלקטואלי הטהור, אלא בזיקה לתורה. שאדם יהיה קשור לתורה, שירגיש כי התורה היא מורשת. ["לדרכו של בן הישיבה", עלון שבות בוגרים ג (תשנ"ד), 115]

המגמה בישיבה היא לפתח את האישיות ולא להיהפך לאגוז הצף על פני המים. האגוז צף, ואילו האדם לומד לשחות. מי שנכנס לישיבה חייב לדעת: ישיבה אינה מקום לאגוזים. לא לחפצא'ס. פה דרושים גברא'ס! אנשים המוכנים לפעול ולבנות. ["לדרכו של בן הישיבה", עלון שבות בוגרים ג (תשנ"ד), 120]

מיהו זה הנדרש למאמץ גדול יותר כדי להגשים את שאיפת המשנה "וכל מעשיך יהיו לשם שמים"? למי נדרש מטען רציני יותר? מי צריך להתעמק יותר בעבודת ה'? מי נידון בימי נעוריו להידבק בתורה, מי שיהיה ראש ישיבה או מי שיהיה סוחר? ברור שהסוחר העתידי צריך להשקיע יותר. ראש הישיבה, בעל כורחו, ילך לבית המדרש, יסתובב בעולם התורה, וילמד מכל מקום. מי שמתעתד לצאת מחוץ לעולם התורה, צריך לבנות את עצמו מבחינה רוחנית, בצורה מקיפה ומעמיקה. עליו לדאוג שקודם צאתו לדרך יהא בידו המטען הראוי על מנת שיוכל לעמוד באותו אתגר נפלא של "וכל מעשיך" - כל תחום בו אתה עוסק, כל ארחות חייך - יהיו מכוונים "לשם שמים". ["וכל מעשיך יהיו לשם שמים", עלון שבות בוגרים ד (תשנ"ה), 124]

מטרת הישיבה היא כפולה: ראשית - הכשרת הרבנים שיהיו מורי ופוסקי הדור הבא; ושנית - חינוך אנשי רוח שהתורה ויראת השמיים עומדות בראש מעייניהם, שייצאו ויעסקו בכל תחומי החיים כדי שיקרינו על סביבתם ויפיצו את ערכיהם בין היהודים כולם... בית המדרש לא נועד רק לשימור התורה - אלא אף לפיתוחה ולגידולה ו"אי אפשר לבית המדרש ללא חידוש" (חגיגה ג, ע"א). הישיבה מבטיחה הפריה הדדית ודיבוק חברים של אנשים שונים עם דעות שונות ושיטות לימוד שונות, ומתוך החוויה האינטלקטואלית של הלימוד המשותף נמצאת התורה מתגדלת, מתעצמת ומתרחבת. "'חכמות בחוץ תרנה ברחובות תיתן קולה' - מהו ברחובות? במקום שמרחיבין לה. והיכן מרחיבין לה? בבתי כנסיות ובבתי מדרשות". ["דרכה של ישיבה - בין אלון שבות לוולוז'ין", עלון שבות בוגרים יד (תשס"א), 43]

ישיבת הסדר

ישיבות ההסדר משקפות בזעיר אנפין את המורכבות שבמצבנו הכללי: עם בעל יד פשוטה ואגרוף קמוץ, השואף לשלום ומתאמן למלחמה. בטווח הנראה לעין, אלה פני הדברים; ואם כי מעמדנו כיום אולי מזהיר יותר מבעבר, אנחנו רחוקים מלהיות שלווים וחס לנו מלהיות שאננים.

ובכן, במסגרת "תחנתי וחובותיה" (כביטויו של פ"ה ברדלי), ההסדר הנו, עבור בני תורה, צו השעה. מי יתן והקב"ה יחננו בתחנה טובה יותר. ברם, לעת עתה, על מנת שלא תיגרע, עלינו לחשל את רוחנו ומשמרתנו כאחד. רוויי חזון אך מקדמי סכנה, אנו, אנשי ישיבות ההסדר, מתפללים עבור התבונה והאומץ להתמודד עם אתגרי השעה. מודעים הן למחיר שאנו משלמים והן לערך תמורתו, אנו ניגשים לעבודתנו באחריות וענווה; ומונעים על ידי דביקות בתורה ומסירות לכנסת ישראל, אנו מתאמצים לבצעה מתוך מבט רוחני והיסטורי מקיף.

בעמדו בדמעות על פסגת הר הזיתים, כשהמראה העגום של "כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו" משתרע לנגד עיניו, מה היה הרמב"ן נותן לעמוד בראש ישיבת הסדר? ["זאת תורת ההסדר", תחומין ז (תשמ"ו), 329]

ישיבת "הר עציון"

בשנת 1978 הגיע שמעון פרס לישיבה ושאל מהי ה"דרך הפוליטית" של הישיבה. אמרתי לו שלישיבה אין משנה פוליטית מוצהרת ומכוונת שכופים על תלמידיה. עם זאת, אנו משתדלים לחנך את תלמידנו לשלושה דברים: א. שחרף העובדה שהם יושבי בית המדרש, ואנו רוצים שהם יהיו יושבי בית המדרש, שיבינו שיש משמעות למתרחש מחוץ לכותלי בית המדרש, שתהיה להם מודעות ורגישות לבעיות לאומיות; ב. שיתרגלו לחשוב על בעיות אלה בצורה עניינית ומעמיקה. לא להיסחף, לא להיגרר, לא לחשוב בסיסמאות וקלישאות, אלא בצורה עניינית; ג. שלמרות הדבקות האמיתית והערכית בתפיסת עולמנו, שידעו לכבד גם דעות שונות וחשיבה אחרת. זהו המינימום שאליו צריך לשאוף ולחנך. ["נחפשה דרכינו ונחקורה", עלון שבות בוגרים ח (תשנ"ו), 25]

הפצירו בי שאספר מה ראיתי שבאתי דווקא לישיבה זו, ולא אפטר בסירוב. ועם זאת, מקווה אני שגם מתוך "זכרונות" אלה יעלה קולה של התוכחה. בראש ובראשונה הרגשתי שכל מי שקשור לישיבה - ובעיקר הרב עמיטל - אכן מעונינים בלב ובתמים שאגיע לכאן. ללא תככים, ללא עסקנות, אלא בלב שלם ובנפש חפצה. ואין זה דבר פשוט. הנכם נמצאים בין כותלי בית המדרש ויודעים כי בין הר"מים, המחנכים והלומדים שוררים יחסי אהבה ואחווה, שלום ורעות. אבל יש לצערנו גם מציאות אחרת. מבחינה זאת, הרב עמיטל הטביע את חותמו על הישיבה כולה. המרכיב השני הוא "המקום". דומה שלא אטעה אם אומר כי בבית גידולי לא חינכו אותי על ברכי החלוציות בנוסחה הארצישראלי (ויש שחשדו בי - וחושדים בי עד היום שבשל כך איני ציוני מספיק טוב...). עם זאת ראיתי אתגר בבניית המקום ובהצטרפות למשימה קדושה זו של הקמת המקום גם במובן ההתיישבותי וגם במובן הרוחני. לצד אלו היו שני גורמים נוספים, בעיקר במישור החווייתי. הנכם מכירים אותי: אני זהיר במעשיי (הרב עמיטל טוען שאני זהיר מדאי...). לפני שעליתי, קיימתי "מסע להכרת השטח". במשך קיץ שלם באנו לארץ עם ארבעת ילדינו דאז, וחילקתי את זמני בין הישיבות השונות בניסיון לתהות על קנקנן, לבחון ולשקול. שני דברים חרותים בזיכרוני כגורמים שהכריעו את הכף לטובת ישיבת "הר עציון": האחד - וכאן תחילה נימת התוכחה - הוא חוויית השבת שחוויתי כאן, ובמיוחד השירה שבה. אווירה מרוממת, מלהיבה, הסוחפת את הציבור כולו. תחושה של רוממות רוח שהפעימה אותי, עד שחשתי כי זה המקום שבו הייתי רוצה לתקוע יתד. את הנקודה השניה ציין בפני הרב עמיטל באחת השיחות הראשונות שקיימנו: "דע לך, יש כאן בחורים שמתמודדים עם ש"ס". אמירה זו שבתה את לבי. הבנתי שלא כל אחד יכבוש את הש"ס כולו, אך עצם ההתמודדות, התקווה והיוזמה, השאיפה הרוחנית לעלות ולהתעלות, הם עצמם ראויים לציון. תכנים אלה, ערכים אלה, ליוו ומלווים את כל העושים במלאכה עד היום, הן במישור הרוחני והן במישור הגשמי. הנימה החווייתית והנימה הלאומית הפכו והיו חלק מהוויית הישיבה. הייתה גם נקודה נוספת והיא "מכתב ההזמנה" המפורסם ששיגר לי הרב עמיטל, המאפיינת אותו אישית ואת הישיבה שבה הטביע את חותמו. הצורך לקשר ולגשר בין עולם בית המדרש לבין מה שמחוצה לו. ליצור את הקשר מבחינת הזיקה הנפשית, ליצור את הקשר מבחינה מעשית. בין בתקופה שבה נמצא התלמיד בין כותלי הישיבה, ובין בתקופה שלאחר מכן, ולגשר בין שני העולמות מבחינה ערכית. גם נקודה זו לא הייתה - ובמידה מסוימת איננה - כה פשוטה. מדובר בהתמודדות כפולה: התמודדות עם רש"י ותוספות, עם ה'קצות' וה'נתיבות', ולצד זה עם החובה להיות קשוב ורגיש לבעיות חברתיות, לפן הרוחני ולפן המעשי שבהן. כל אלה הם נחלת הישיבה ומורשתה, ואותם חרתה על דגלה מיום הקמתה. ["הודאה לשעבר ותפילה לעתיד לבוא", תשנ"ט, 51]

אנו, בני הישיבה - ובמיוהד בני ישיבה זו - ניצבים בפני משימה כפולה: מצד אחד עלינו להמשיך את המסורת, את רצף הדורות, את שלשלת מסירת התורה כפי שקיבלנוה מרבותינו. מצד שני אמונים אנו על הצורך להתמודד, חדשים לבקרים, ליצור ולחדש, לבחון ולהתבונן. לבנות - בנייה רוחנית, תורנית, בניין בעולם הרוח, ולבנות גם כן בניין בעולם של מעשה בהיותנו חלק מעם, חברה ומדינה. ["הודאה לשעבר ותפילה לעתיד לבוא", תשנ"ט, 53]

אנו "שומרי משמרת הקודש". עלינו לשמור על "פכים קטנים" כמו על "פכים גדולים". על מהותם, על קדושתם, על תכניהם. ועם זאת, בהיותנו חשופים לרוחות המנשבות מחוץ, דומה לעתים שפה ושם אנו מסתכנים. דווקא מפאת היות אוזנינו קשובות למתרחש מחוץ, עלינו להתמודד עמו. קיים סיכון נוסף: מרוב היותנו "שומרי משמרת הקודש" נגיע למצב של התחפרות והתכנסות, של אמירת "לא" לכל דבר שיש בו נימה מחודשת. או אז, גם כשנדמה יהיה לנו ששומרים אנו על משמרת הקודש, עלולים אנו, חלילה, להתנוון ולשקוע מרוב שמירה ומרוב שמרנות. האתגר שעומד כאן בפנינו, בעולמה של תורה, מלווה במבט לעתיד. לא רק כלפי השנה הבאה אלא כלפי שנים רבות שיבואו. עיקרו: מציאת האיזון הנדרש בין שמירה מכל משמר על הדגל: תורה, אמונה, קודשי האומה וקודשי מקדש. לצד זה, עלינו לדאוג לכך שהתנופה והתעוזה, תחושת ההתמודדות והיצירה, יהיו חלק ממורשתנו והווייתנו. הדבר אינו פשוט. מצד אחד קל להשתחרר כליל ומצד שני יש להיכבל כליל. מציאת האיזון הנדרש בעייתית הרבה יותר. אכן, אחד התכנים והמסרים שמאפיינים את הישיבה - מסר שהרב עמיטל הטמיע והטביע - הוא המודעות למורכבות, על כל הקושי והאתגר שבה. אם רוצים אנו שבית המדרש יהיה "רלבנטי", אך בה בעת שיהיה אמיתי, עליו להיות מושרש ומוצק מבפנים. זה מה שנדרש כדי לשמור על הווייתנו, כדי שנוכל להניב את התנובה המתבקשת. זהו הצו לשעה, זהו הצו לדורות. לזה צריכה הישיבה להירתם, לכך צריך כל אחד ואחד להירתם, ויהא תחום עיסוקו אשר יהא, בדברים שבקדושה או בדברי חולין. ["הודאה לשעבר ותפילה לעתיד לבוא", תשנ"ט, 53]

המשימה שעומדת לנגד עינינו היא להישאר נאמנים, בעומק ובעוצמה, לאותם דגלים שהניפה בשעתה ישיבת וולוז'ין, ולדעת להניף דגלים נוספים, שהיו חשובים בשעתם וחשובים כיום שבעתיים. דווקא בישיבות ההסדר, המניפות אידיאולוגית יותר מדגל אחד, צפוי היה שמידת ההתמסרות והדבקות במשימה תהיה מעל ומעבר לרמה שהסתפקו בה בוולוז'ין, אך לצערנו, נראה שהמצב כיום אינו כן, ולמרות ריבוי המשימות והרחבת האופקים - ההתמדה, ההשקעה, העמל והיגיעה אינם ברמה המתבקשת. תשוב לעמוד על כך שגם היום, כמו בוולוז'ין, עיקר המשימה מוטל על התלמידים, ותפקידה של הישיבה אינו אלא להציב את האתגר, לכוון ולדרבן אותם, וכן לתת להם כלים, ידע והדרכה כדי שיצליחו לעמוד במשימות העומדות בפניהם. אסור לתלמידים לשכוח שהכדור נתון בידיהם, והישיבה, מצידה, צריכה לזכור שמשימתה היא לסייע להם: להלהיב את הלבבות, לחנך להשקעה ולהתמדה ולהתפלל להצלחה. ["דרכה של ישיבה - בין אלון שבות לוולוז'ין", עלון שבות בוגרים יד (תשס"א), 52].

כבוד האדם

קיים הבדל בין "כבוד האדם" מנקודת הראות שלנו, ובין ניסוחיו וגלגוליו השונים בתפישות אחרות. הרי"ד סולובייצ'יק תמיד נהג להדגיש שבעוד שבמסורת הכללית נוהגים לדבר על "כבוד האדם" (dignity of man) הרי שאצלנו מדברים על "קדושת האדם" (sanctity of man). ממד של קדושה, הוא הבסיס והתשתית, וה"כבוד" כרוך בו. מבחינה זו, ההומניזם הדתי שלנו שונה מההומניזם החילוני בשני מישורים. כאן מדובר במחויבות. דאגה לכבוד האדם שאינה מיתרגמת למונחים חברתיים בלבד. האחריות ביסודה אינה רק כלפי הזולת, אם כי יישומיה מוחלים לעתים כלפיו. בצד גורם זה קיים הממד הנוסף: אותה אחריות ומחויבות כלפי הקדוש ברוך הוא. המציאות הופכת להיות שונה. הדאגה לכבוד האדם משתנה לא רק מפני שה"נמען" שונה - שהיא מופנית לא רק כלפי חברי אלא כלפי הקב"ה - אלא מפני שה"אדם" מוגדר בצורה שונה. המציאות שונה ולא רק החיוב. ["כבוד הבריות", מחניים 5 (תשנ"ג), 12]

כבוד לאומי

לעיתים נתקלים אנו בגישה המקצינה את מושג הקוממיות. השבוע, לאחר נסיגת צה"ל מלבנון, טענו אחדים ממעצבי הקהל שהיה עלינו להישאר בלבנון מספר ימים או שבועות נוספים, כדי שלא לפגוע בכבודנו הלאומי. אמנם, עלינו להודות שהנסיגה, בצורה שבה היא התבצעה, לא הוסיפה לכבודנו; אך בעולם הערכים היהודי מעולם לא היוו הגאווה והכבוד הלאומי ערכים עליונים. אין אנו שייכים למשפחות התרבות הרומית או היפנית, שם מתאבדים אנשים בגלל בושה. הסוציולוגיה נוהגת לסווג תרבויות שונות לפי המקום שאותו תופסים מושגי האשמה והבושה במערכת הערכים שלהם, ובחלוקה זו היהדות נמנית בין התרבויות המושתתות על מושגי האשמה והמצפון. בעולם הערכים היהודי האדם בעיקר אחראי על שיפוט מעשיו, ואין בו מקום מרכזי לתחושת בושה, הנובעת משיפוטה של הסביבה. "הכבוד הלאומי", המשתקף כקוממיות, הינו אמנם ערך, אך עלינו לשמור על פרופורציה וסדר עדיפויות, ואין שמירה על הערכה חיצונית רדודה שווה אפילו את חייו של חייל בודד, שהיה ח"ו עלול להיהרג כדי לשמור על "הגאווה הלאומית". כמובן, לעיתים יש לכבוד הלאומי משמעות צבאית של הרתעה, ובמקרים אלה הכבוד הלאומי דווקא שומר על חיי אדם, ולא תובע קורבנות דמים; אן במובנו הלאומני הקיצוני, חסר המשמעות הצבאית הטהורה, אין לכבוד הלאומי מקום מועדף בעולם המושגים היהודי. הקוממיות הלאומית, אותה מבטיחה התורה להולכים בחוקיו של הקב"ה, היא חיובית רק כאשר היא עולה בקנה אחד עם ערך החיים, העולה עליה בחשיבותו. ["על הנסיגה מלבנון והכבוד הלאומי", עלון שבות בוגרים יד (תשס"א), 188]

כוחניות

אנו ערים לתופעות, בארץ ובחו"ל, של היסחפות אחר הכוחניות. של סגידה לכוח. של אמונה שהכל ניתן לפתרון בכוח הכוח, ואם אך ניתן הדבר - הריהו רצוי וראוי. הדבקים באלה מרבים לדבר, תוך בעיטה מסוימת במסורת הגלות, על ה"יהודי החדש". יהודי שאינו עוד "תולעת יעקב" אלא "ישראל", השורה והנאבק. הפרספקטיבה שעלינו להבליט היא ראיית המצב על רקע האיזון הנדרש שבין הכוח לבין הרוח, הן במישור היעדים, הן במישור האמצעים. ["לא בחיל ולא בכוח", עלון שבות בוגרים ה (תשנ"ה), 52]

כתיבת חידושי תורה

כתיבת דברי תורה בסגנון הולם הִנָה בדורנו בבחינת עבודה קשה שבמקדש. בתקופה שבה הייתה לשון הקודש מיועדת כמעט בלעדית לדברים שבקדושה, המחיצה בין שפת הרחוב לשפת בית המדרש הייתה ברורה, וכתיבת מילי דאורייתא בלישנא דרבנן הייתה מובנת מאליה. אך עם תחיית השפה העברית וחדירתה לכל מרחבי החיים, נוצר מצב חדש לחלוטין. בפני תלמיד חכם בן זמננו קיימת קשת רחבה של דרכי התבטאות (שהן, בחלקן, אף דרכי חשיבה), השאובות מעולמות שונים - בית המדרש, האקדמיה, הרחוב - שכולן שייכות ללשון הקודש, ברמה זו או אחרת, וכולן מעורות בהווי שאותו תלמיד חכם מושרש בו. הבחירה בגוון מסוים או שילוב כמה גוונים להרצאה ולליבון הוויות דאביי ורבא הפכה להיות אפשרות של ממש, והיא מחייבת מודעות ותשומת לב. ישנם המתעלמים, ואפילו השואפים להתעלם, מהתפתחות הלשון, והממשיכים לכתוב חידושי תורה ב'עברית הרבנית' המקובלת. יתרונות גישה זו - בעיקר, הרצף עם מסורת הדורות והזיקה לבית היוצר של דברים שבקדושה ברורים; אך כמו כן, החסרונות. לא כל אחד מסוגל לכך, ולא כל אחד רוצה בכך. פרט לסלידה מן המליצה מורגשת אצל רבים נימה של מלאכותיות בהצבת מחיצות בין השפה שבה אני מתייחס לדברי תורה לבין זו שבה אני נעזר בכל תחום אחר. ומעבר למישור האישי, הזיקה לעבר נקנית, במידה מסוימת, על ידי נתק מסוים מההווה ומן העתיד - שכן חדירת השפה הכללית לעולמם של ספרי הלכה (רבים היו משתמשים כאן בביטוי "הספרות התורנית", אך זה בדיוק ממחיש את הבעיה שלנו. מה ידעו ה'אבני נזר' וה'בן איש חי' על "ספרות תורנית", וכיצד היו מתייחסים לביטוי?) היא תהליך המתעצם לנגד עינינו ופוק חזי מאי עמא דבר. ישנם, מאידך גיסא, הנסחפים - אם שלא מדעתם, ואם מרצונם - בזרם המילולי הכללי, ומאמצים את העברית המודרנית על קרבה ועל כרעיה ככלי להבעת דברי תורה. גם לדרך זו יתרונות ברורים - הן הקשר לדור לדורשיו ולקוראיו, והן כמה מאפיינים של סגנון זה: בהירות, סדר, דיוק, וכו'. אך גם לכיוון זה מחיר ברור - ואפילו מסוכן. הכתיבה המסודרת, ולעתים אף "מכופתרת"; ההתבטאות הצלולה והצרופה; המינוח המדעי והמשפטי למחצה לשליש ולרביע - כל אלה נוטים לינוק מאווירה אקדמית ולהשרותה. הם מאפיינים עולם שבו אובייקטיביות אינטלקטואלית הכרוכה בשמירת מרחק מסוים נערצת כערך עליון; ויש בהם כדי להפיג את הלהט היוקד של בית המדרש ואת חרדת הקודש של גישה לדבר ה' בדחילו ורחימו. ["אחרית דבר", מדריך לכתיבת חיבור תורני, תשנ"ב, עמ' 84]

בעולם הישיבות כיום, ובמידה מסוימת בעולם התורה בכלל, מקובל לכתוב ולפרסם חידושי תורה בניב המכונה 'לישנא דרבנן'. ניב זה אינו תואם שפה המדוברת באיזה בית מדרש בן זמננו, בארץ או בגולה, אך הוא מעוגן במסורת ספרותית עתיקת יומין, אשר אף היא, בגלגוליה המפותלים, הייתה לרוב מנותקת מסביבה חברתית ותרבותית חיה, אשר עיצבה והנציחה אי קודש לשוני (לעתים, רק חצי-אי) בים שטף מילולי של חול. אופי מסורת זו דו פרצופי. מצד אחד, היא מלאכותית במידה משמעותית, אולי אפילו בכוונה, ומורגשת בה במידה נימה של צחיחות הנובעת מכך. מצד שני, ייעודה וייחודה מאציל עליה צביון מורם, אם נרצה אפילו חגיגי. היבט זה מתבטא, בראש ובראשונה, בתיבול עברית וארמית המגדיר את עצם זהותה, אך אף משתקף בכמה מאפייני יסוד: אוצר מלים נבחר ומוגדר, התבטאות מליצית ואפילו ססגונית, משפטים מסורבלים ופסקאות ארוכות, החדרת פן אישי בפנייה ישירה של המחבר לקורא, הדגשת תהליך ההתמודדות עם נושא והשתלשלותה לצד הצגת מסקנות. כל אלה חברו יחדיו ליצור סגנון ציורי וייחודי, המעניק מרחב משמעותי למעורבות אישית של הכותב והמשריש אותו, וזה העיקר, בשושלת ותיקה של ז'אנר מובהק. הספר הזה נכתב ברוב רובו בסגנון אחר, בשפה הרווחת של התרבות הישראלית: העברית המודרנית. יתרון שפה זו בכך שהיא מחוברת למרחב החיים של השומעים והקוראים, לה הם חשופים בסביבתם הקרובה והרחוקה, בה הם מכלכלים את ענייניהם, בה הם משוחחים וחולמים, לומדים בחברותא ומשננים, מתקשרים או מתקוטטים עם עמיתים או עם יריבים. בתור שכזו, מתובלת בה פחות ארמית אך שזורים בה לא מעט ביטויים השאובים משפות מודרניות זרות, אשר קנו להם שביתה (למורת רוחם של רבים, ולשביעות רצונם של אחרים), בשפת התרבות הישראלית, ואשר מדללים את מרכיב לשון הקודש אך לא פעם מעלים את מפלס הדיוק... לצד זה מושפעת שפה זו לא מעט על ידי הצביון הרווח של ההרצאה ההסברתית (exposition) המודרנית. כל המכיר את המעבר מסגנון הרנסנס לזה של המודרנה מרגיש עד כמה, בהשוואה לקודמתה, דרך כלל השפה החדשה משיגה טבעיות על חשבון השגב, תוקעת יתד אך מאבדת גובה. היא יותר תוססת אך פחות עסיסית, יותר חיה אך גם יותר חיוורת, מאדירה זהירות אך מפסידה ססגוניות ולהט... ה'לישנא דרבנן' שלנו, אף היא יחסית לקור הרוח המופגן בספרות התורנית המודרנית (עד כמה ביטוי זה נשמע לאוזן ותיקה צלול וצחיח!) שומרת על גחלת המזדקרת לפעמים לשלהבת, המנותקת כל כך, במובן אחד, והמושרשת כל כך, במובן אחר. אני כשלעצמי גדלתי על ברכי 'לישנא דרבנן' ואף חונכתי לשימורה. זכורני כיצד שח לי מו"ר ר' יצחק הוטנר זצ"ל, אשר חונן ברף רגישות גבוה ביותר לנימי סגנון, אודות מקרי דרדקי בלובלין אשר סילק אותו ה"חוזה" מפני שהפסיק לשנן עם זאטוטיו 'ואני בבואי מפדן' לפי הניגון המסורתי. עם זאת, בתוך עמי אנוכי יושב ואני ער להתפתחויות מסוימות שניתן אולי להאט, אך שלא כל כך ניתן - ואולי אף לא כל כך רצוי - לבלום לחלוטין... שפה הרי הנה תופעה מתפתחת, הנתונה לדינמיקה חברתית. גם החותר להמשך מסורתי מסוים אינו אמור לדגול בקיפאון מוחלט. כלום עלינו לשאוף לרמת השמרנות של כמה הומניסטים אירופאיים בני המאה השש עשרה אשר אישרו לשימוש רק פעלים המופיעים בכתבי ציצרו, ואף אלה רק בהטיות שהיו פרי עטו של גדול הריטוריקנים הרומאים? ובכן, אשר לגבי, אני אמנם נוהג להציע חידושי תורה - בכתב, אם כי לא כל כך בשיעורים על פה - המיועדים לציבור בני תורה (צביון קהל היעד והתקשורת עמו הנה כמובן קריטית) בלשון המסורתית. עם זאת, אני מודע לכך כי משתרבבים בדבריי מרכיבי צורה ומינוח היונקים מן ההווי המודרני, אשר מן הסתם אינם ערבים לכל אוזן. אלא שכאמור, התשתית וחוט השדרה הנם הניב הרווח מקדמת דנא. אני מעריך כמה מתכונותיו - הפלפל, העסיסיות, המעורבות, והשגב - ומעבר לכל אני שואף להמשכיות והזדהות עם הרבנן אשר מפיהם אנו חיים, מימיהם אנו שותים ובתורתם אנו הוגים. [הקדמה לשיעורי דינא דגרמי, תש"ס, 7]

"לשמה" - לשם שמים

בדין "לשמה" המוקד אינו במקור צמיחתה של הפעולה, בשורשי יניקתה, אלא ביעד. לאן היא אמורה להגיע, לקראת מי ועבור מה היא מיועדת. לא המריץ והמדרבן הם עיקר, אלא מה אני רוצה להשיג ולהגשים. הדגש אינו עומד בנקודת המוצא, ב-Terminus a quo, ב"דע מאין באת", אלא בנקודת היעד, ב-terminus ad quem, ב"לאן אתה הולך". ["וכל מעשיך יהיו לשם שמים", עלון שבות בוגרים ד (תשנ"ה), 114]

אדם אינו צריך לכוון בכל שלב ושלב 'לשם ייחוד' אלא די לו כי יתכוון לכך בתחילת ההליך, ואז כל הפעולות, הקרבת הקורבן על כל שלביה, מן השחיטה ועד הקרבת האימורים, הכל על דעת ראשונה של 'לשמה' הם נעשים. ממילא, גם אם נקבל את דברי הרמב"ם שלפיהם אדם העוסק בפעילות ספורטיבית והולך לשתות צריך לעשות כן כדי להבריא את גופו, וכי תעלה על דעתנו שבכל הרמת יד ורגל צריך הוא לכוון "לשם ייחוד"? וכי אותו אדם המשחק כדורסל צריך לחשוב בכל כדרור וזריקה שהוא עושה כן על מנת שיהא בריא, ואז יוכל ללמוד תורה ויגיע לידיעת הקב"ה? לא רק שאין זה מציאותי, אין זה רצוי. ["וכל מעשיך יהיו לשם שמים", עלון שבות בוגרים ד (תשנ"ה), 121]

מדינת ישראל

"יודו לה' חסדו, ונפלאותיו לבני אדם". אנו מחויבים בהודאה הן על ה"חסד", הן על ה"נפלאות". הקב"ה תנן וחונן אותנו זה שנות דור ב"חסד", בתשתית איתנה שעם כל העליות והמורדות שבדרכה, עם כל הבעיות והיגון, קיומה הבסיסי ניתן לה וצועדת היא בדרך חזקה ובטוחה, שיסודותיה יציבים וחזקים. אך המדינה אינה רק בבחינת חסד. מי שרואה את השתלשלות העניינים במרוצת המאה, מי שמתבונן בה לא רק מבפנים אלא גם מבחוץ, מתוך ראייה שראשיתה בגלות וסיומה כאן, מבחין לא רק במידת החסד המתמיד, המזדקר לנגד העיניים אלא גם בפן ה"נפלאות". [עלון שבות בוגרים ג (תשנ"ד), 129]

איני נמנה, חלילה, עם שוללי הגולה. איני מזדהה לא עם ברנר ולא עם תלמידיו. אך המציאות בגולה היא מציאות קשה, עגומה ומרה. ניתן לבכות עליה אך לא ניתן לטשטשה... גם מי שגדל בארץ יודע מה גדולה תלותם של בני הגולה במדינה, ודווקא של אותם אנשים שמנותקים מתורה ומצוות. המדינה מהווה עבורם עוגן לזיקה וקשר רוחניים. אכן, אין זה מצב אידיאלי. בודאי היה עדיף שיתקשרו עם ה"שולחן ערוך" מאשר עם הדגל. ברור שמוטב היה כי ישירו את שיר ה' במקום שישירו שירי מולדת. אבל לא זאת הברירה. לדאבוננו, פסק ציבור זה מזמן לשיר את שיר ה'. הברירה היא בין שירי מולדת לבין "אפס יהדות". חלחלה תאחזנו אם נשאל את עצמנו כיצד היה העולם היהודי נראה כיום מבחינת יהדותו אלמלא המדינה, ללא מועדים מסוימים שמתקשרים עמה בצורה כלשהי, ללא תחושה של גאווה על קיום המדינה, ללא הסמלים שעמם ניתן להזדהות. איזה חלל, איזו תהום הייתה נפערת! "אילו לא" קמה המדינה, כל יחיד או משפחה שאינם מזדהים עם מובנה המלא של היהדות היו נטמעים ושורדים, חלילה, רק "אחד מעיר ושניים ממשפחה". כמובן, לא אלמן ישראל. היו נותרים מבצרים. אך לגבי אותם שנותרו חוצה להם ושאינם מזדהים עם יושביהם היה הנתק איום ונורא. לפיכך, אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את מגילת העצמאות, חייבים אנו לספר, לחוות ולהרגיש. ["כי שמחתני ה' בפעלך, במעשי ידיך ארנן", עלון שבות בוגרים ט (תשנ"ו), 42]

במובן אחד המדינה "קמה" בשנת תש"ח, אבל במובן אחר היא קמה מדי יום. בכל יום ויום מתגלים מחדש פועל ה' ומעשי ידיו. קיומה המתמיד של "כבשה אחת בין שבעים זאבים" - והיום יש יותר משבעים זאבים - הוא גילוי "פועל ה'" מדי יום, "מעשה ידים" המתחדש הדשים לבקרים. וכי איננו חייבים להתפעל מכך ולהתפאר בכך? ["כי שמחתני ה' בפעלך, במעשי ידיך ארנן", עלון שבות בוגרים ט (תשנ"ו), 43]

מוסר

לאמות מידה של מוסר ולאמיתותיו מיועד תפקיד חשוב בהבנת ההלכה והגדרתה. אמנם אדם מישראל מחויב לענות 'הנני' אם מונחת עליו הצו 'והעלהו שם לעולה', אך טרם שליפת המאכלת הוא רשאי, ואף חייב, לוודא כמיטב יכולתו האמנם בכך נצטווה, האם המסר חד משמעי, והאם ההתנגשות הערכית כל כך חזיתית. במידה ויש צורך לפרשנות - ואת זה חייבים לברר - מצפון רגיש ונבון הנו אחד הגורמים המעצבים שיקול דעת. ["הלכה והלכים כאושיות מוסר: הרהורים מחשבתיים וחינוכיים", ערכים במבחן מלחמה, 20]

בעולם המודרני רווחת התפיסה שמוסר הנו תחום השייך בין אדם לחברו. התנהגות האדם באופן מוסרי משמעה שיחסו לזולת הנו מוסרי - חס על כבודו, ממונו וכדומה. אולם התפיסה היהודית שוללת גישה זו מכל וכל. כל מי שריח יהדות נודף הימנו מבין כי המוסר אינו תחום השייך בין בני אדם דווקא. אדם נדרש להיות דובר אמת לא משום שחברו ייפגע מדבר שקר, אלא משום שמידת האמת כשלעצמה הנה מידה רצויה ונכונה. המוסר נקבע על פי מונחים המנותקים מהיחסים שבין אדם לחברו. אנו חייבים לדבוק באמת כי חותמו של הקב"ה אמת. ["הייתי ביום אכלני חרב", עלון שבות בוגרים ה (תשנ"ה), 18]

מחתרת יהודית

את מעשיהם של המכונים "עצורי המחתרת היהודית" אין לדון מצד שאלת המרידה במלכות. שאלה זו היא כאין וכאפס לעומת פשע הריגת אנשים חפים מפשע. חומרת פשע זה מקהה כל שאלה בנושא המלכות, אם היא תקיפה מספיק או פחות. העמדת שאלת המרידה במלכות בראש יש בה משום קהות חושים ואטימות לב. בכך מעמידים את המלכות למעלה מן המוסר. אם יש מקום לחנינה, הרי בודאי שלא חנינה סיטונית של כל הקבוצה, אלא חנינה אינדיבידואלית דיפרנציאלית מתוך התחשבות במעשה שבעטיו נענש כל עצור, ובהתייחסותו למעשה בדיעבד. מי שדבק עדיין במעשיו, וסובר שבצורה זו או אחרת זכותו היא ליטול את החוק לידיו, הרי הוא בבחינת מי ששב על קיאו. ["ישראל וישמעאל - הילכו יחדו?", תחומין ז (תשמ"ו), 530]

מטרה ואמצעים

קביעת המידה, והאם בכלל, מטרה יכולה לקדש או, לפחות, להצדיק, את האמצעים, מעסיקה את תורת המוסר מקדמת דנא, כשאלה פילוסופית ומעשית גם יחד. שוחרי דמוקרטיה אוהבים לחשוב כי קבלת ההצדקה הנה סממן של משטרים טוטליטריים. אנו זוכרים כי מילטון ניסח, necessity, the tyrants plea - ואילו במתנה הדמוקרטיה שלטון החוק המסודר והערוך הוא הקובע. אך כמובן השאלה איננה ציבורית גרידא; היא נוגעת בחיי הפרט כבמבנה הפוליס. מעבר לכך, חלוקה מוחלטת, ברמה העקרונית, בין סוגי משטרים הנה פשטנית ומסולפת. קשה לתאר שלטון או יחיד אשר בכל מקרה ובכל מחיר, לא יוותרו על שום נורמה כדי לקדם אינטרסים חיוניים; אשר מעולם לא יצהירו כי ההכרח לא יגונה, ולא ישעו לקביעת נפוליאון כי אי אפשר לצלות חביתה מבלי לבקע ביצים. עם זאת, ברור כי אמנם קיימים הבדלים משמעותיים ואף חדים בין חברות שונות ובין אסכולות שונות לגבי מידת הנכונות להישען על קידוש האמצעים למען המטרה. שיטות מוסר קונטקסטואליות, אם בזנים הכלליים ואם בדתיים, בנויות, עקרונית, על השגת יעדים וערכים ועל התעלמות מאמצעים; ובשטח, תנועות מהפכניות כמעט ואינן בוחלות בשום אמצעים כדי לקדם את השחר הבוקע ועולה. לעומת זאת, תנועות שמרניות ואסכולות נורמטיביות מבליטות את מרכזיות שמירה על הכללים לעומת חתירה למטרה; תהליך יותר מאשר תוצאה. בויכוח זה, עמדתה של היהדות ברורה. שמעתי פעם בשמו של אדם גדול כי לא רק שאין היהדות דוגלת בקידוש אמצעים על ידי מטרה אלא שאין לה אלא אמצעים, ולא מטרות. ניסוח זה נראה לי חריף מדאי. ראייה מושלמת של עולם ההלכה יוכיח, כפי שהטעים הרמב"ן בכמה הקשרים, שיש לה אופי כפול: מצד אחד, מערכת מסועפת ומפורטת למדי של ציוויים נקודתיים - לעתים, פורמליים וטכניים; ומצד שני, מספר ערכי יסוד, המשמשים, במובן אחד, כתשתית המערכת הפורמלית, ובמובן שני, כגולת כותרתה. אלא שניתן לראות את היעדים הערכיים - קדושה, הישר והטוב, שלום, כבוד הבריות וכו' - כפועלים ומופעלים בתוך המערכת כדוחים ומתירים, ומתוך כך, משפיעים; לא כגורם חיצוני שמכופף את ההלכה אלא כמרכיב המטביע חותם על תכניה, ובכן מאפשר בנסיבות מיוחדות את מה שדרך כלל נאסר. אופיו הנורמטיבי של מוסר ההלכה ברור, אך אין בכך כדי לשלול טוטלית קיום יעדים ערכיים לקראתם הוא שואף. ["עבירה לשמה"]

מלחמה

אכן, "ה' איש מלחמה ה' שמו", ולעתים אנו הולכים בעקבותיו. חלק מקיום חברה בעולם שבו יש רשע הוא העיסוק במלחמה. אבל השאיפה היא כמובן לעולם של 'מזבח', עולם שבא להאריך חיי אדם. עולם שבו ממד הרוח דומיננטי ובו שלטת הציפייה לגאולה העתידה שבה יהיה ממד זה בלעדי. ["לא בחיל ולא בכוח", עלון שבות בוגרים ה (תשנ"ה), 50]

כבני תורה וכאנשים מוסריים נדרשים אנו לחיות כל העת במתח שבין ה'חיל' וה'רוח', ולהיות מודעים לאיזון שבין מרכיבים אלה המהווים חלק ממציאותנו והווייתנו. מן המרכיב האחד איננו רוצים להשתחרר, ומן המרכיב האחר לא ניתן להשתחרר. מצד אחד, אנו נאבקים על קיומנו בהיותנו מוקפים אויבים רבים, ומן הצד האתר, מפעם בנו כל העת החלום והחזון. אנו אוחזים בחרב, אך חולמים על המזבח. ["לא בחיל ולא בכוח", עלון שבות בוגרים ה (תשנ"ה), 51]

נהנתנות

חז"ל מוכיחים את שונאיהם של ישראל, על ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע", אחשורוש. התביעה שבגינה נתחייבו כליה היא על עצם השקיעה בהנאה זו. על ההתערות בחברה של הנאה ממושכת, חברה שאופי קיומה ואורח חייה - בלי לדבר על ההשלכות המעשיות שנובעות מהם - מנותקים לחלוטין מעבודה יצירתית, מעמל כפיים ומעשייה. איזו חברה, איזה עולם! צחנת השחיתות בוקעת ועולה מבין השורות שמתארות את אותה "רצפת בהט ושש ודר וסחרת". כך יכולה חברה לחיות את חייה? זו מנהיגות פוליטית ומדינית? אלה הם פניה של צמרת השלטון במאה עשרים ושבע מדינה? שושן הבירה הייתה "עיר ללא הפסקה", של מאה ושמונים יום שבסיומם יש בונוס של שבעה ימים נוספים. אין מדובר כאן על מוקדי הנאה מתוך חיים יצירתיים, אלא על חיים שבמהותם וביסודם נשענים על מידת ההנאה. חיים שבהם העבודה והעמל נתפשים כעול, כצרה צרורה שיורדת על האדם. התערות ומעורבות בעולם כזה, הפיכת אורח חיים זה למסכת של ערכים, כשהשאיפה אינה עוד דבקות בבניין עולם, ביצירה ובעשייה, אלא בזלילה וסביאה, שתייה ואכילה, שוחקים את ייחודה של כנסת ישראל בפרט, כמו גם את ייחודו המוסרי של האדם בכלל. יכול אדם לשתות יין כשר למהדרין ולזלול בשר 'גלאט' ואף על פי כן לשקוע בהוויית "הנאה מסעודתו של אותו רשע". ["מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע", עלון שבות בוגרים ו (תשנ"ה), 33]

נשים

אני כשלעצמי מסתייג מפיתוח קבוצות התפילה הנפרדות לנשים, וממילא אף איני ממליץ על עריכת קריאת התורה לבנות המצווה והנלווה עליה במסגרתן. אני משתדל לדמיין לעצמי - מן הסתם, בהצלחה חלקית - כיצד הכל נתפס מבעד למחיצה; אני מודע לעדותן הנאמנת של נשים המציינות כי דווקא במסגרות אלו חוויתן הרוחנית מתעלה; ואין לי שום עניין כיום להטיל דופי במניעי רבות מן המעודדות אותן. ואף על פי כן, חוששני כי בראייה כוללת ולטווח ארוך השינוי המוצע יבתר את הקהילה, יחתור מתחת למנהג ומורשת ישראל, ואף יפגע בקיומים הלכתיים של התפילה עצמה, באופן שבסך הכל יצא שכרו בהפסדו. [בת מצווה (תשס"ב), 515]

סולידריות יהודית

הצורך להבין את "צרת נפשו" של האחר אינו רק עניין פרגמטי או אינטרסנטי. יש כאן עניין קיומי, ערכי, יהודי, ועל כולנו להרגיש יחדו בחיוניותו של צורך זה. ["רב תרבותיות בחברה הישראלית", עלון שבות בוגרים י (תשנ"ז), 131].

לא אחת, מתון דאגתו של כל אחד ל"בית" הערכי האקסקלוסיבי שלו, נשחק אותו מרכיב של "למען אחי ורעי" שאמור להיות גורם מלכד ומאחד. אין לכחד: בפן הערכי אינני רואה את עצמי מקריב את המרכיב של "למען בית ה' אלוקינו" לטובת המרכיב של "למען אחי ורעי". זאת, כאשר מדובר בעניין ספציפי שהמציאות מכתיבה. ועם זאת, בראייה לטווח ארוך חיזוק הנימה של "למען אחי ורעי" היא קריטית, "תנאי הקודם למעשה", לקראת חיזוק והגשמת ה"למען בית ה' אלוקינו". ודאי שקיימים חילוקי דעות בסיסיים בין הציבור הדתי והחילוני בכל הנוגע לראיית "היום ההוא" ברמה הערכית, האידיאולוגית והנבואית, בשאלת הצפי ההיסטורי והמטא-היסטורי, בעניין החזון האסכטולוגי. איני בא לטשטש או לטייח הבדלים משמעותיים אלה, איני רוצה לחפות עליהם. ועם זאת, בעידן שרחוק מלהיות משיחי אנו זקוקים כאוויר לנשימה - גם במישור הלאומי וגם במישור האישי, הן מבחינה מעשית הן מבחינה מוסרית, ליצור גשרים של ממש זה עם זה, לדעת ולהכיר את כל הטוב והחיובי שב"אחר", תחת החתירה המתמדת למצוא בו את כל הטלאים והפגמים. אנו זקוקים, גם מבחינה מוסרית גם מבחינה לאומית וחברתית, להבין ולהכיר, ב"צרת נפשו" של האחר, אם ביחס להווה ואם ביחס לעתיד. זו המשימה המוטלת עלינו, כל אחד מנקודת ראותו, כל אחד מתוך תפישתו והשקפתו. ["רב תרבותיות בחברה הישראלית", עלון שבות בוגרים י (תשנ"ז), 132]

ספרות

מן הספרות הכללית ניתן ללמוד על אופיו הרוחני של אדם, על זיקתו לבוראו, על תפקידו בעולם. יש דברים שנכתבו על ידי לא-יהודים, שיש בהם כדי לחדד את הבנתנו בתורה עצמה. מי שקורא את דברי סרן קירקגור על עקדת יצחק, אפילו לא יסכים, כמוני, לכל הנכתב שם, יודה שיש בתיאוריו ראייה חדה ומעמיקה בשאלות יסוד. מי שיקרא את פירושיו של אוגוסטין לתהלים ימצא שם דברים נפלאים. הכל נתפס אמנם דרך עיניים נוצריות, אבל זהו מפגש מרתק של נשמה גדולה עם קדושתו של ספר תהלים... דומני שמי שקורא את 'המלך ליר' של שייקספיר, אם הוא אדם רגיש, צריך להגיע לכדי דמעות: כיבוד אב ואם, פערי דורות, יחסי הורים ובנים. יש כאן אמירה המכוונת כלפי הלב וההיגיון גם יחד. אדם אינו חייב להיות שותף להשקפת עולמו של דוסטוייבסקי כדי להפיק תועלת מראייתו הנוקבת את נפש האדם ב'החטא ועונשו'. [עלון שבות בוגרים ג (תשנ"ד), 132]

עבודת ה'

יש "עבודה" במובן מקיף, שבו חיי האדם כולם הם מסע מתמשך להתקרב לקדוש ברוך הוא, וממילא כל פעולה שנעשית למטרה זו יונקת ושואבת מאופי המטרה, גם אם פעולה זו, כשהיא מנותקת מאותו יעד, היא פעולה סתמית. הירתמותה של הפעולה לקידום המטרה של ההתקרבות לקב"ה הופכת אותה להיות חלק מ"עבודת ה'". ["וכל מעשיך יהיו לשם שמים", עלון שבות בוגרים ד (תשנ"ה), 117]

הנצרות חידדה את הניגוד שבין בן לעבד, האדירה את הראשון וזלזלה בשני; וראתה את בשורתה בשחרור האדם המאמין והנגאל מכבליו, וחיבורו, באמצעות הקרבה והתמסרות הדדית, בעבותות האהבה לבוראו. במצב זה, עבירה לשמה - שמן הסתם, כבר אינה נתפסת כעבירה - בהחלט מתקבלת על הדעת. "אני אוהב", הטעים אוגוסטין, "ואני עושה את שלבי חפץ". ואין בכך משום אימוץ גישה אנטינומיסטית במובן השגרתי של המונח - מזה בעל ה"וידויים" היה רחוק למדי - אלא תפיסה הגורסת כי כשהשורשים בריאים, אפשר לבטוח בפירות. נפש שוקקת קדושה ורוויית יראת שמים אמורה לשאוף להגשמת רצון יוצרה, וניתן לסמוך על שיקול דעתה וכלכלת צעדיה אף במצבים חריגים, "כבן שהוא מתחטא על אביו". הדגש זה יכול להוביל לשלילת עצם קיומה וערכה של מערכת חוקים ומשפטים, גם אצל מי שמייחס חשיבות רבה להיענות לציווי... אך גם אצל המכירים במערכת חוק ומשפט - וזאת הנטייה הדומיננטית במחשבה הקתולית - הבלטת פן אבהותו של הקדוש ברוך הוא לעומת אדנותו מגבירה, מן הסתם, את הנכונות להותיר מרחב לסטייה מתבקשת. היהדות גורסת אחרת. העבד והבן שביחיד ובאומה אינם סממני תקופות שונות ושלבי התפתחות אלא מרכיבי יסוד במציאות דיאלקטית. אותה אוזן ששמעה "עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים" שמעה "בנים אתם לה' אלוקיכם"; והנביא תובע את המתבקש משני היחסים בחדא מחתא: "בן יכבד אב ועבד אדניו ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי". היהודי מבין לאשורו כי אחריותו נובעת משני התארים והוא, מצדו, מבקש רחמים היונקים משניהם: "היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים אם כבנים ואם כעבדים אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים ואם כעבדים עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו, איום קדוש". ברור שבעבודת ה' של אישים ותנועות שונים הרכב שני הגורמים האלה מגוון, ואין לצפות לאחידות בניסוח ובמינון. אך התרכובת עצמה בבת עינינו וצפור נפשנו. והיא אינה מותירה מרחב משמעותי לבן המתחטא לדחוק את רגלי העבד המציית באמצעות עבירות לשמה. מגבלה זו אינה עריבה לכל חיך ואין בה בשורה לכל מזג. אין היא מספקת ערובה לשלוותו הקיומית של הפרט או לרווחתו הרוחנית של הכלל. בעיני רבים היא תיתפס כשמרנית מדאי, בהיותה כופפת את רצונו הערכי ושיקול דעתו המבצעי של היחיד, ובהיותה כופה עליו סגירות נורמטיבית הרמטית. ברם, עלינו להבין כי אין כאן שמרנות לשמה, כמגננה על ערכים מאויימים. יש כאן תפיסה השואפת לשקף נאמנה צביון ורוח מבוע הווייתנו, מורשת המהפכן הגדול, "אברהם אוהבי", שאינו אלא "אברהם עבדי". ["עברה לשמה"]

עול מצוות

במציאות המודרנית, המונח "עול" בוודאי אינו מן המונחים הפופולריים. יש להניח שכך היה גם בימי חז"ל. מאז ומתמיד, עמד ה"עול" בניגוד ל"דרור" ול"חופש". בימינו, זכותו של אדם לעשות כרצונו, היא עקרון יסוד. בניגוד לה, התורה והמצוות מקשים על האדם ומצרים את צעדיו. ועדיין, אותה מערכת תובענית, אוצרת בתוכה את הזדמנות הפז הטובה ביותר. זהו פשרו של מאמר חז"ל שלפיו "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". אין כאן רק "זיכוי" במובן של צבירת נקודות בשמים, בבנק המצוות של הקב"ה. "לזכות" כאן פירושו טיהור, זיכוך. לרומם ולהעלות את האדם. כאן, בעולם החובות, מצויה ההזדמנות הטובה ביותר, "לטוב לך כל הימים". ישנן השקפות עולם שרואות ניגוד מוחלט בין מה שאדם עושה מתוך מחויבות לבין מה שהוא עושה מתוך חשק. בתפישתו של קאנט, החשק והמחויבות עומדים תמיד בסתירה. מה שאתה עושה מפני שהנך אוהב, רוצה, אינו יכול לעמוד במחיצת שבירת היצר, ההליכה נגד הרצון. בעולמה של תורה נשללת תפישה זו לחלוטין. ישנם מצבים - ותורת המוסר חידדה אותם - של מלחמת יצר, כיבוש היצר ושבירת הרצון, והמשנה אף תובעת מן האדם "עשה רצונך כרצונו" (אבות ב, ד). ועם זאת, בסופו של דבר השאיפה היא - והיא בבחינת תביעה והזדמנות כאחד - ש"יעשה רצונך כרצונו", ושאדם יכיר בכך שחיים על פי רצון הקב"ה מתוך תחושה של מחויבות מלאה כ"מצווה ועושה", בה יוכל, במידה וחינך עצמו לכך, למצוא את האושר הגדול ביותר ואת הסיפוק הגדול ביותר. אנחנו שואפים למיזוג מלא בין תחושת המחויבות והכרת ההזדמנות. תחושה, שככל שאנו רותמים את עצמנו יותר לעשיית רצון הקב"ה ודבקות בו, כך אנו מתקרבים אליו יותר ויותר, ומתעלים בעצמנו. מצד אחד אנו נדרשים למצות יכולות ונסיבות, וכאן באה לביטוי מידת ה"חובה שבהזדמנות", אך מצד שני נימת ה"הזדמנות שבחובה", והעמידה בחובות, רק הם יהיו "לטוב לך". ["תשלומין במצוות", עלון שבות בוגרים יח (תשס"ג), 38]

עיון ובקיאות

יש כאלה החושבים שלימוד בקיאות, בניגוד ללימוד בעיון, מתבטא בכך שבמקום לפתוח שלושה ספרים פותח אתה שלושה עשר ספרים. חשיבה מעין זו מוטעית לחלוטין בתורת בריסק. אפשר שתעיין בשלושה עשר ספרים ולא תבין דבר. ויכול אתה לעיין בשלושה ספרים בלבד ועם זאת, ושמא נאמר משום זאת, להבין הכל.

ציונות דתית

למרבית הצער, ואתם יודעים שזה לא לרוחי, רבים מראשי הציונות הדתית - אם ראשיה הרוחניים ואם ראשיה הפוליטיים - תמרנו את עצמם איכשהוא לפינה שנמצאת מחוץ לכל קונצנזוס לאומי. עד כדי כך, שנותרנו בבדידות ובנתק מסוים מרוב-רובו של הציבור. הינתקות זו מצמצמת את היכולת להשפיע, ואף אינה בריאה מבחינה פנימית. אותה תחושה, של "ויוותר יעקב לבדו", אינה רצויה. יש תקופות, כמו בימי אליהו הנביא, שההיוותרות "לבד" אולי רצויה, אך בוודאי שאין לראות זאת כמצב אידיאלי. כושר ההשפעה ויכולת ההידברות נפגעים אנושות, וכמוהם אף יכולת החיפוש אחר מכנה משותף ערכי. ["הצער והתקווה - דברים עם פינוי חברון", עלון שבות בוגרים י (תשנ"ז), 141]

לא אחת אנו נוטים להאדיר את שמנו, לעתים עד כדי התהדרות והתרברבות על היותנו גשר וקשר בתוך החברה הישראלית, מעין בריח התיכון. ככל שמדובר בתחום הפוליטי, הרי שבעבר, בשנות ה-60 וראשית שנות ה-70 אכן הייתה המפד"ל מעין גשר בין ימין ושמאל. היום, למרבית הצער, גשר זה אינו קיים עוד. ועם זאת, עדיין רואים אנו את עצמנו, ובמידה רבה של צדק, כראש גשר חברתי ותרבותי המושרש, מחד גיסא, בעולם המסורת, ומאידך גיסא, מעורה בעולם המעשה. ציבור שמחובר בהרבה עורקים, חברתיים ותרבותיים, לתחומים שאינם בהכרח נחלתם הבלעדית של אנשי שלומנו אלא שייכים למדינה ולחברה על כל רבדיה. תפקיד זה הוא חשוב ביותר וחלילה לנו לבטלו. חס לנו מלהשלים עם מצב של נתק מוחלט העלול לנבוע מאותו שסע גדול בחברה הישראלית שעליו אנו שומעים כה הרבה. אם כך יהיה, ייגרם נזק אדיר גם לחברה כולה וגם לעולמה הפנימי של הציונות הדתית, שילך ויידלדל כתוצאה מנתק זה, מימין או משמאל. תפקידנו כ"גשר" הוא חשוב. עם זאת, קשה לי להימנע מן התחושה שאיננו מפנימים מספיק את ההכרה הדורשת מאתנו, בית הציונות הדתית, לא רק להיות גשר בין עולם התורה והעולם הכללי אלא לחיות ולחוות בחיי היום יום, בתחומים מרכזיים וקריטיים, את אוירו של אותו עולם תורני. ["על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים", תשנ"ט, 32]

קנאות

הגמרא בסנהדרין לומדת מהפסוק שנאמר בפינחס "ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו" שאין נכנסים בכלי זין לבית המדרש. כלומר, פינחס אינו אוחז בחרבו תמיד, בוודאי לא כשיושב הוא בבית המדרש.

רבנות ראשית

תרומתה של הרבנות הראשית לכינון סדרי מנהל ופיקוח בתחומים שונים ורבי משמעות הלכתית ברורה מאליה. אכן, באותה מידה ברור שמבחינה עובדתית, כסמכות רבנית ראשית - בין במובן הרחב כמנהיגות רוחנית, ובין ביחס לתחום המצומצם והספציפי יותר של פסיקת הלכה, משקלה מוגבל יחסית. חילונים וחרדים מתעלמים ממנה בדרך כלל, ואילו הלא אורטודוכסים נלחמים בה. מעמדה בחברה הדתית-לאומית בטוח יותר, אך אפילו שם רבים אינם משלימים לה יותר מאשר מס שפתיים, ומצייתים לה רק כשהדבר נוח להם. זאת ועוד: ככל שהרבנות הפכה מזוהה, יותר ויותר, כ"נחלת אבות" של פלג דומיננטי אחד, בסיס התמיכה בה נעשה צר יותר ויותר, ומספר האנשים המצפים, באמת ובתמים, להנחיותיה הלך ונדלדל. ["הרבנות הראשית לישראל: מבט הלכתי עכשווי", Tradition, כרך 26 (1992), 26]

ריסון עצמי

ניתן לשאול מהו סוג האישיות אשר ההלכה או היהדות מטפחת, ומהי מערכת היחסים שבין אדם לזולתו ובין אדם לעצמו שהיא מעודדת? דומני כי אפשר לומר שקיימת נימה ברורה של ריסון עצמי בתחומים שונים. תחומים אלה ביסודם אינם ספציפיים ליהדות או להלכה אלא רובם שייך לשטח שניתן לראותו כמוסר אוניברסלי, אך ההלכה מדגישה ומחריפה אותן תופעות. כך לגבי איסור הכאה וקללה, וכך עוד יותר בהבלטת הלאו של איסור אונאת דברים, שאוסר לצער ולבייש את הזולת על ידי דיבורים בוטים ומכאיבים. ראוי לציין כי מגמה זו, של ריסון הנטיות התוקפניות שבאדם, מתייחסת לא רק לזולת שעלול להיפגע אלא גם לאדם ביחס לעצמו. אותו "לא תעשה" שאוסר עלי להכות ולקלל את הזולת, שולל גם הכאה וקללה עצמית. מצד אחד, ההלכה דואגת גם לאישיותו של המשחית-המושחת. גם הוא נברא בצלם. מצד שני, ההלכה אינה גורסת את התפישה שמקובלת בעולם המערבי ולפיה האדם הוא אדון לעצמו, אלא רואה אותו כמופקד על אישיות שעליה הוא חייב לשמור ושאותה הוא מצווה לטפח. ריסון זה נדרש גם ביחס לסביבתו של אדם. יש איסור על פגיעה אכזרית בבעלי חיים ויש איסור על פגיעה ברכוש, גם של האדם עצמו, מתוך חרדה לפוגע ולנפגע גם יחד. ["האלימות מנקודת ראותה של ההלכה", עלון שבות בוגרים ח (תשנ"ו), 31]

רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל

מתוך המצוקה אנחנו נדרשים היום לאתגר רוחני, ערכי וחינוכי. אנחנו נדרשים להתמודד עם שאלת המפתח. ושמא יבוא אדם ויאמר: "אם אתה, ראש ישיבה, מודה בכן שמתוך ה'עזרות' יכולה לצמוח שפיכות דמים, עליכם לסגור את העזרות! עליכם לנטוש את המקדש!", ייאמר לו: בשום פנים ואופן לא נסגור אפילו לשכה אחת, אם בחול ואם בקודש. האתגר שעומד לפנינו הוא מסוגלותנו להלהיב ולשלהב, להעריץ ולהמריץ את הלבבות לאהבה ודבקות לדברים שבקדושה, לעורר את תלמידינו להבין את צו השעה, את משמעות המדינה, את התהליכים ההיסטוריים שאנו שותפים להם, אבל בה בעת לעשות כן תוך שמירה על האיזון הערכי, בלי אובדן שיווי המשקל המוסרי, ללא אובדן שיקול הדעת הרוחני. כדי לטהר את ה'עזרות' אנו צריכים להתמסר ולהתמודד, לא לטייח ולא לטשטש, אלא לזהות את הבעיה שעומדת לפנינו ולפעול בהתאם. לטהר את לבנו לעבדו באמת. לטהר את מחננו לעובדו באמת. ["נחפשה דרכינו ונחקורה", עלון שבות בוגרים ח (תשנ"ו), 27]

שלום

מבחינתנו, כל תהליך השלום, על כל הקורבנות הקשורים בו, אינו רק תהליך מדיני. תהליך השלום הוא תהליך שקשור בהיבטים ערכיים ורוחניים אשר לא רק התוצאה המעשית בשטח - מה לא מחזירים, מה מחזירים ואם מחזירים - לא רק היא בעלת המשמעות היחידה, אלא גם כיצד מחזירים, באיזו רוח ובאיזו תחושה. גם לכך יש משמעות ערכית. האם מדובר בתהליך של ויתור, באקט של שמחה והיפטרות מעול כבד, או בנכונות לפשרה על כל הכואב והכאוב שבה. האם ישנה הכרה בכך שהנך מחזיר ומוותר מתוך תחושה של ששון ושמחה, או שמא מתוך הכרה כי בכורח הנסיבות הדבר צריך להיעשות אבל בלב כבד ומתוך זיקה לארץ ישראל של ברית בין הבתרים ההיסטורית. ["נחפשה דרכינו ונחקורה", עלון שבות בוגרים ח (תשנ"ו), 16]

עלינו לשאוף לשלום גם קודם שנבחן, מבחינה מעשית, מהו מחירו. השאיפה צריכה להיות עמוקה ועצומה, בשתי רמות: מתוך התייחסות למשמעות ולפוטנציאל המעשי שאצורים בשלום כאמצעי להשגת יעדים אחרים וגם מבחינת השאיפה והכמיהה לעיצובו של עולם, ל"תיקון עולם במלכות ש-די", שהרי "מלכות שמים" היא במהותה "מלכות של שלום". איני בא לדון כאן במצע מדיני או לתת הכוונות ביחס לרצוי בניהול המו"מ המדיני. איני מצוי בנבכיו ובסוד ענייניו, ואפילו הייתי מצוי בהם - איני משוכנע שאני הכתובת הנכונה לעוץ עצה בנושא זה. אבל כיהודי וכאזרח המדינה יש לי ציפיות מקברניטיה של מדינת ישראל שיתנו ביטוי למשקל הרב שניתן לתת, ושצריך לתת לפן השלום, אם הדבר יתאפשר, ואם, חלילה, לא יתאפשר - שנדע וניוודע כי הפור לא נפל מתוך זלזול במשמעותו הרוחנית והערכית של השלום, אלא בשל שיקולים אחרים שלא יכולנו להם. ["'בקש שלום ורדפהו' - חיפוש אחר השלום כחובה דתית היום", עלון שבות בוגרים יד (תשס"א), 195]

בתוכנו ישנם לא מעט אנשים שמוכנים לדבר לא על "חזרה לנורמליות", שהרי מעולם לא הייתה לנו "נורמליות" מעין זו, אבל שואפים לחתור אליה והיא תופסת מקום מרכזי בחזונם וחלומם. במידה מסוימת השאיפה ל"נורמליות" היא חלק מהחזון ההרצליאני, עוד כשהיה באבו. הייתה תחושה שלפנינו עם מוזר ומשונה, "עם לבדד ישכון" שאינו מוצא את מקומו בין אומות העולם. לו רק יהיה לו בית, ככל עם נורמלי אחר, וכבר תיפתר "הבעיה היהודית". השאיפה לא הייתה רק ל"בית משלנו" אלא לכך שבית זה יעמוד בין "בתים" אחרים. גם כיום יש הרבה אנשים שמונעים על ידי שאיפה זו ומתוכה, ולא מתוך חזון רוחני או יהודי (לעתים לא מתוך חזון כלשהו) - נובעת כמיהתם לשלום. הלאות השתלטה עליהם. "עייפה נפשם להורגים", עייפה נפשם להרוגים. אפשר להבין זאת, אך גם כמוטיבציה לחתירה לשלום, וגם מבחינת האופי של הצפוי לנו כשנגיע לשלום, יש משמעות רבה לשאלת המניע והמטרה. תפישה רוחנית לגבי שלום רואה בו ערך "חיובי". לא מדובר רק במצב של "היעדר מלחמה" או בשיקולים פרגמטיים גרידא. לא מדובר רק בשאלה האם יהיו כאן יותר תיירים או לא. מדובר כאן על תפישה ותחושה ערכית. מבחינתו, החיפוש והחיזור אחר השלום, בקשתו ורדיפתו, נובעים מכך שאנו רואים בשלום את שמו של הקב"ה. "כל חותמי ברכות היו חותמין בשלום" - חתימה שאינה רק פרי לאות ועייפות אלא פרי של שאיפה וחתירה, מאמץ והשקעה. חס לנו מלחשוב על השגת השלום רק מתוך לאות וחס לנו מלראות את כל פריו ב"נירמול" חיינו עלי אדמות. העם היהודי, בהגדרתו, אינו עם "נורמלי", אינו שואף להיות "נורמלי". הוא מדבר בשפתם של נביאים, בלשון חז"ל, על ייעוד וייחודיות שבתוכם יש בודאי ערכים ותכנים אוניברסליים אך אינו מסתפק ב"נירמול". במידה מסוימת, גם אנשים מכובדים למדי, שדבקותם בשלום - גם ברמה המוסרית - אינה עומדת בסימן שאלה, משמיעים דברים מקוממים. היו שדיברו על השלום כאמצעי ליצירת "המזרח התיכון החדש", תרכובת של משהו בין ואדוז לדיסנילנד, מוקד תיירות והשקעות, שיאפשר טיול ברכב מביירות ועד אלכסנדריה. על זה אנו חולמים? האם זוהי חתימת הברכה בשלום? זוהי רק "נורמליות": כמו שניתן לנסוע מצפון קרוליינה לדרום ארצות הברית נוכל לנסוע גם כאן. עלינו לראות בשלום פוטנציאל רוחני. הדבקות בערך השלום עשויה לרומם אותנו, כיחידים וכעם. יתר על כן: עם בוא השלום נוכל להשתחרר מעולה של מלכות, לא כדי לאפשר ירידה במתח הרוחני והקיומי אלא כדי ליצור מתח חדש, שיאפשר לנו לשעבד את כוחות הנפש, הזמן והמשאבים ולהפנותם מצורכי ביטחון לדברים שבקדושה, לתחום הרוחני. ["'בקש שלום ורדפהו' - חיפוש אחר השלום כחובה דתית היום", עלון שבות בוגרים יד (תשס"א), 197]

שפיכות דמים

המשנה בסוטה מונה כמה סימנים של ביאת המשיח. דם יהודי שנשפך, אינו אחד מהם. [עלון שבות בוגרים א (תשנ"ד), 66]

תורה ומדע

במידה רבה אנו אמונים על הערכים, ואולי יותר מהם על התחושות והאינסטינקטים של העולם המערבי המודרני. בעולם זה נימת החידוש והבלטת השוני והייחודיות תופסים מקום חשוב ביותר. כשאנו מדברים על סופר, משורר או אמן אנו מבקשים לדעת מהו השוני והייחודיות שלו לעומת עמיתיו או כל אדם אחר. אמנם, עולם התורה שייך, וחובתו שימשיך ויהא שייך, לאותה מסורת שמבחינה גיאוגרפית מקורה במורשת המזרח, ומבחינה היסטורית נטועה היא בעולם ימי הביניים: הווי רוחני ואינטלקטואלי ומורשת המושתתת על המכנה המשותף המאחד, המאגד והמלכד, שתופס בה מקום נכבד יותר מאשר השוני והנבדלות. זהו הווי רוחני שבו כוח ההתמדה והמשך הנחלת המסורת נערצים לא פחות מאשר כושר החידוש והסטייה מן הדרך הכבושה לדרכים חדשות. ["כך היא דרכה של תורת 'הרב'", עלון שבות בוגרים ב (תשנ"ד), 106]

הפילוסופיה מתמודדת חזיתית עם יסודות האמונה. הפסיכולוגיה חותרת מתחת לאושיותיה חרישית. ["טובה חכמה עם נוזלה", ממלכת כהנים וגוי קדוש, 37]

תורה לשמה

חשיבותו של דגל ה'תורה לשמה' היא כפולה: ראשית, ברמה האישית - האדם אינו עוסק בתורה לצורך עצמו אלא לצורך התורה. מעבר להתמסרות המוחלטת למען האומה והציבור הבאה לידי ביטוי בהצהרה כזו, יש ערך עצמאי לחיפוש אחר האמת מבלי לחשוב על התוצאות. כל עיסוק בצרכי ציבור גורם לאדם, ברמה כזו או אחרת, להתרומם מעל לשיקוליו הפרגמטיים והאגוצנטריים ולהתמסר לערכיו; אך בהתמסרות לתורה לשמה, כמו גם בהתמסרות לאמנות לשמה או לשירה לשמה, יש עניין מעבר לזה שבצרכי ציבור אחרים - החיפוש אחר האמת מתוך מחויבות לאמת בשל היותה כזו. מעבר לערך זה, הקיים, כאמור, בכל עיסוק בתאום רוחני לשם פיתוחו של אותו תחום, העיסוק בתורה לשמה מעניק לתורה מעמד של ערך עצמאי. כשם שהעיסוק ב"אמנות למען האמנות" במאה ה19- ביטא מערכת ערכים בה תפסה האמנות מקום מרכזי, מבטא העיסוק בתורה לשמה השקפה הרואה בתורה ערך עליון. עצם הדיבור על עיסוק בתורה לשמה מרומם את קרנה של תורה - התלמוד גדול מצד עצמו, ולא רק בשל כך שהוא מביא לידי מעשה. השקפה זו, שתפסה מקום מרכזי ביותר בהגותו של ר' חיים מוולוז'ין, חייבת להיות בתודעתנו. עלינו להטמיע בתוכנו את הידיעה שהעיסוק בתורה אינו זקוק לתוצאות והשלכות, וחשיבותו היא מצד עצמו, כאידיאל עצמאי. ["דרכה של ישיבה - בין אלון שבות לוולוז'ין", עלון שבות בוגרים יד (תשס"א), 44]

גם אם הערך של תורה לשמה נותר גם כיום הערך המרכזי בישיבה, והפן המרכזי בלימוד הוא העיסוק בגמרא בדיוק כמו לפני מאתיים שנה, הרי שכיום יעד הלימוד השתנה, והוא לחנך אדם לפן הדתי של עבודת ה'. ברור שכך הדבר ביחס לישיבות תיכוניות - שמטרתן היא לחנך ליראת שמים, כדי שהתלמידים יהיו שומרי שבת כשיצאו מהן - אך גם בישיבה, אליה נכנסים בגיל מבוגר יותר ועם רמה יסודית של יראת שמים, יש מקום לשימת דגש על הפנמת ערכי הישיבה. גם אם אין צורך לעסוק במלחמה נגד החילון - שהרי הצלחותיהן של ישיבות ההסדר במלחמה זו אינן נופלות מול וולוז'ין ושל טעלז - יש מקום לחינוך להעמקה בפן הדתי של עבודת ה': הפנמת ערכיהם של הישיבה ושל הציבור שמאחוריה, הזהירות והזריזות בקיום מצוות ואהבת התורה - שהיא חשובה לנו יותר מידיעתה. לו נאלצנו לבחור בין מציאות שאנשים ייצאו מהישיבה עם התלהבות תורנית ורצון לפתוח גמרא ובין מצב בו אנשים יצאו לעולם הכללי עם ידע נרחב וכושר לימוד אבל עם זיקה פושרת - אין צל של ספק מה צריכה להיות הבחירה. ["דרכה של ישיבה - בין אלון שבות לוולוז'ין", עלון שבות בוגרים יד (תשס"א), 48]

תמימות

"תמים תהיה עם ה' אלוקיך". הערך של התמימות קיים כערך בפני עצמו, מעבר לתחומי המצווה. במונחיו של אברהם אבינו: "התהלך לפני והיה תמים", תמים כשאתה לעצמך. המונח מתאר גם מבנה אישיות. וכהסברו של רבנו בחיי: "שיהיה תוכו כברו, ושיצדק בדיבורו ובמעשיו". ["ולישרי לב שמחה", עלון שבות בוגרים ז (תשנ"ה), 200]

תפילה

בנסיבותיו, נסחף האדם - (אולי "שוקע" היה יותר מתאים) לתפלת השגרה האפרורית. תופעת "מצות אנשים מלומדה" הנה, כמובן, אימננטית - במיוהד, כלפי מסגרת הלכתית המדגישה טקסטים וביצועים נורמטיביים; וכבר צווחו על כך קמאי דקמאי. ועם זאת, צוברת היא תאוצה רבה דווקא בתקופה שבה אוטם הלב והרדידות הרגשית נפוצים. המתפלל המודרני, המטופח והמפותח, מתקשה במיוחד לנוכח הבכי שבתפילה. בדפים הראשונים של ספרו הקלאסי על דעיכת ימי הביניים עמד ההיסטוריון ההולנדי הויזינגה על הבלטת התופעה של הבכי, האישי וההמוני, בתיאורי דברי הימים של התקופה, ועל ההתפעלות מנחלי דמעות שבאים בהם לידי ביטוי. אין סיכוי שתיאור היסטורי מקביל של עולם המערב במאה העשרים יכלול חומר דומה. אכן, הבכי הוא לב לבה של התפילה היהודית. "יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות, שתשים דמעותינו בנאדך להיות", מתחנן היהודי בנעילה עם דמדומי חמה של יום הכיפורים. ["שברון לב ותמהון לבב - הרהורים על עבודת ה' במודרנה", עלון שבות בוגרים יד (תשס"א), 26]

אני אומר את הדברים מתוך כאב לב: אין זה סוד - ויעיד כל אחד על עצמו - שבבית כנסת ממוצע בציבור שלנו ניתן לחוש רדידות ושטחיות במקום העומק והעוצמה המתבקשים. בפיוט הנאמר בתפילת יום הכיפורים אנו אומרים: "יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות, שתשים דמעותינו בנאדך להיות". חשבתי לא אחת שבבית כנסת ממוצע של הציבור שלנו אין כלל צורך ב"נאד". די יהיה בצנצנת קטנה, ואולי כוס גם כן תספיק... שאלה זו הנה מהותית ברמה קיומית. אנחנו לא מרגישים ומפנימים מספיק תחושה זו, ולא מחדירים לתודעת תלמידינו במידה הראויה את תחושותיו של בעל ספר תהלים. הרשו לי לספר אפיזודה קצרה בעניין זה. אני מתפלל בבית כנסת נפלא, ה"שטיבלך" של שכונת קטמון בירושלים, "מעוז הציונות הדתית-לאומית". באחד מימי חול המועד סוכות ראיתי בחור שנכנס לבית הכנסת ועל חולצתו כיתוב וסמל. כבר התרגלנו לכך שיש אנשים החושבים שבעומדם לפני הקב"ה הם חייבים ליידע אותו שהם שותים קוקה-קולה, אוכלים במקדונלדס או שביקרו - הם או מי שקנה להם את החולצה - בבאלי, אקפולקו או מפלי הניאגרה. אך מה שראיתי הפעם עלה על כל מה שראו עיניי לפני כן. על חולצתו של אותו בחור הופיעה תמונה גדולה של כדורסל ומעליה, באותיות "קידוש לבנה": Basketball is Life, All the Rest is Details (כדורסל זה חיים, כל השאר - רק פרטים). חשבתי לגשת ולשאול אותו אם היה מעז להופיע בחולצה זו לפגישה ראשונה עם בחורה, בשעת ראיון לעבודה חדשה או, להבדיל, לביקור אצל האפיפיור. אכן, בפני מלך מלכי המלכים - שאני. טרם הספקתי לגשת אליו, וכבר ברח מבית הכנסת... זה היה מקרה קיצוני ביותר, אך אני מזכיר אותו כיוון ש'על משכבי בלילות', בשעה שהרהרתי מה עלי לומר בפניכם, חשבתי שלו במקום 'כדורסל' הייתי כותב 'קריירה', 'בניין חברה ומדינה', או - ביחס לציבור מסוים - 'הגשמה עצמית', הדברים כבר לא היו נראים כל כך קיצוניים, והייתה לסיסמה מעין זו לקוחות לא מעטים. לאו דווקא מנקודת ראות אידיאולוגית אלא כמציאות המפעילה רבים מקרב הציבור שלנו, בני נוער ומבוגרים כאחד. השאלה אינה מתמקדת ביחס לאליל זה או אחר. השאלה היא מהי עצמת הזיקה שלנו לקדוש-ברוך-הוא. ["על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים", תשנ"ט, 33]