על מה להתפלל?

המהר"ל פותח את פרק ב בפסוק מספר משלי (כח, ט): "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה". לדבריו, בפסוק זה מקופל ברמז היסוד עליו מושתתת התפילה ובו מצויה עילת התקבלותה לפני ה'.

האדם מורכב משני כוחות מרכזיים המזינים זה את זה ופועלים אחד על השני והם: השכל והנפש. השכל מבטא את הצד הלוגי, החושב, המתעניין, קולט התכנים והמעבדם. הנפש היא ביטוי לצד החוויתי, הקיומי שבתוכה מצוי הכלי לביטוי ועיצוב הווייתו של האדם.

טוען המהר"ל שעל מנת שתתעצב הנפש בצורה ראויה וגבוהה יש צורך בבניית תשתית רוחנית שתזין אותה ותעמוד בבסיסה ויסודה. הדרך לבצע זאת הינה באמצעות לימוד התורה שהוא מאפשר לאדם להידבק באלוקי הרוחני המופשט. להתנתק מן הגשמיות המצרנית והחומרנית ולהתרומם למדרגות גבוהות הנישאות מהצרכים היומיומיים המקיימים את הגוף לעניינים רוחניים עליונים העומדים ברומו של עולם ובבסיס הווייתו ותכליתו של האדם.

מי שמסיר אוזנו משמעו תורה מבטא בכך את סדר העדיפויות הקלוקל שלו. אדם זה אינו רואה בחוכמה האלוקית דבר שראוי לשאוף ולהידבק בו אלא בז לה. הגוף החומרי מפריע בעדו מלהתרומם מעל צרכיו הגשמיים וכל כולו טבוע בתוך ההווה והנפסד בלא יכולת להתרומם מעל פני הקרקע. תפילת אדם בעל אופי כזה לא תהיה אלא רצון למילוי תאוותיו וחפציו הגופניים. תפילה כזאת בעיני המהר"ל איננה ראויה ואינה רצויה בעיני הקב"ה עד כדי כך ששלמה המלך מגדיר אותה כתועבה. לכך הוא מדמה גם את תפילת השיכור שאין שכלו עומד לו באותה העת וממילא נותר עומד עם גופו הבהמי והחומרי לפני ה' ולכן אין תפילתו רצויה. התפילה הנבחרת היא תפילה בה אדם מבקש על צרכיו אך כל רצונו הוא לעבוד את ה' ואין הוא זקוק לצרכיו אלא כאמצעים וכלים לעבודה זו. או אז מקדש הוא גם את הצרכים הגשמיים ומרוממם להיות כלי קודש לעבודת ה'. תפילה כזאת היא התפילה הנשמעת על ידי ה' ומקרבתו אליו שלא כתפילה המבטאת שכל עולמו של המתפלל הוא חומרי וגשמי ומרחיקה אותו מלהידבק בה'.

נעיר כי ביחס לנקודה זו נתפתחה מחלוקת בין ר' נחמן מברסלב הטוען כי עיקר התפילה היא הכיסופים והתלות בה' גם אם היא באה לידי ביטוי בבקשת צרכים גשמיים כהווייתם, ואילו המגיד ממזריטש סבור כי אין להזכיר כלל צרכים גשמיים בתפילה אלא רק בקשות בעניינים רוחניים כי התפילה הינה צורך גבוה בלבד.