על מי מוטלת חובת ברית המילה?

  • הרב דוד ברופסקי
הקדמה
'וביום השמיני ימול בשר ערלתו' (ויקרא יב, ג)
בתורה מובא כי ולד זכר צריך למול ביום השמיני לילדתו. אולם ציווי זה, בניסוחה של התורה, מעלה שאלה מעניינת: מי הוא המחויב במילת הבן?
בעוד שברור כי הולד הנימול משמש בתור ה'חפצא' של המצווה, הרי שאחרים הם האחראיים בפועל על ביצוע המעשה.
הגמרא מתייחסת לנושא זה במהלך דיון מפורסם על המצוות שהאב מחויב בהן כלפי בנו:
למולו מנלן דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו והיכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא למימהליה דכתיב המול לכם כל זכר והיכא דלא מהליה בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה. (קידושין כט ע"א)
חיוב תלת-שכבתי עולה מדיון זה של הגמרא. בתחילה, האב הוא המחויב במילת בנו. במקרה בו האב אינו מקיים את חובתו, עוברת החובה אל בית הדין. כאשר הילד בוגר ומגיע לגיל המצוות, אם הוא עדיין איננו מהול – החיוב רובץ עליו. כפי שנראה בהמשך, הגמרא פוטרת את אם הילד ממצוות המילה.
בשיעור זה נדון באופי החיוב הרובץ על האב, במהות הפטור של האם, ובתפקידו של בית הדין בנוגע למצווה זו.
 

חובת האב

האחרונים (כלי חמדה, פרשת לך לך, ועוד) מעלים את השאלה הבאה: האם האב אכן מחויב למול את בנו, או שמא הוא רק אחראי שפעולת המילה אכן תתבצע.

לכאורה, ניתן היה לטעון כי חקירה זו תלויה בשאלת מקור חיוב ברית מילה. הגמרא מביאה את הפסוק מבראשית (כא, ד) 'וימל אברהם את יצחק בנו' כמקור לחיוב האב במילה, ומפסוק זה עולה מחויבות ישירה של האב למילת הבן. ואולם, הירושלמי (קידושין, א, ב) מצטט את הפסוק 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו' (ויקרא יב, ג) כמקור החיוב. ממקור זה נראה כי אין ציווי ישיר המחייב את האב לפעול בנוגע למילת בנו, אלא שישנה חובה כללית לוודא שהבן יהיה מהול.
כמו כן ניתן לבחון שאלה זו על פי דברי המשנה – 'כל מצוות הבן על האב האנשים חייבים ונשים פטורות' (קידושין כט, א). התלמוד מסביר משפט זה כאילו היה כתוב – 'כל המצוות שנעשות בבן אך שהאב הוא המחויב בהן'. כך, על פי הסברה של הגמרא, המצווה מוטלת בבסיסה על האב, בעוד הבן נחשב רק כ'חפצא' של מצווה. ואולם, על פי הסברים אחרים (כך בתוספתא א,ח ובירושלמי א,ה) 'מצוות הבן על האב' הן דווקא המצוות שהבן מחויב כלפי אביו, בעוד מצוות כמו מילה, שהאב חייב כלפי בנו, נכללות בקטגוריה של מצוות 'האב על הבן'. לפי ניסוח זה, המצווה היא קודם כל של הבן, אלא שיש על אב חובה הלכתית 'לעזור' לבן לקיים את המצווה.
הראשונים מביעים את עמדתם בנוגע לשאלה זו בכמה הקשרים שונים. הרמב"ם מציין כי 'מצוה על האב למול את בנו ועל הרב למול את עבדיו' (מילה א, א), ומניסוח זה נראה כי הוא סבור שהמצווה מוטלת ביסודה על האב. רק במקרה בו נבצר מהאב למלא את חובתו, מועברת המצווה לבית הדין או לנימול עצמו.
מספר ראשונים חולקים על הבנה זו ורואים את חובתו של האב באור אחר. חלקם מגלים את עמדתם בנושא במהלך הדיון על פטור האם מהתעסקות בברית המילה. התלמוד לומד פטור זה ממילות הפסוק 'כאשר ציוה אותו אלוקים' – אותו ולא אותה (קידושין כט, א). ואולם, כמה מהראשונים מעירים כי האם הייתה צריכה להיפטר מחובת המילה גם בלאו הכי, שכן מדובר במצווה שזמנה הוא ביום בלבד, ולא בלילה, וככזו הרי היא 'מצוות עשה שהזמן גרמא'. חלק מהראשונים (ראו תוס', ד"ה אותו) מסבירים כי מכיוון שהמצווה יכולה להתבצע בכל אחד מן הימים שאחרי היום השמיני, אין היא נחשבת כ'מצוות עשה שהזמן גרמא'. אך ישנם ראשונים המציעים כי ההבדל נובע מתכונה בסיסית יותר של החיוב. כך למשל כותב הרמב"ן (קידושין כט ע"א ד"ה אותו, וראו גם ריטב"א שם):
ואיכא לפרושי איצטריך סד"א כי פטירי נשים ממצות עשה שהזמן גרמא הני מילי במצות בגופייהו כגון תפילין דמהתם גמרינן אבל מצות מילה דלאחריני ואיהי לא שייכא בה אימר תחייב מידי דהוה אבית דין שחייבין למול קמ"ל.
במילים אחרות, פטור מצוות עשה שהזמן גרמא חל רק בנוגע למצוות בהן יש חיוב בפעולה פיזית של המצווה. שונה היא מצוות המילה, שאיננה מורה על ביצוע פעולה, אלא מטילה אחריות על האב שהפעולה תתבצע. אחריות, שאף אם במידה קלושה יותר, כל ישראל חייבים בה. הפסוק שהביאה הגמרא, פוטר אפוא את האם לגמרי מחיוב מילת הבן, אף מאחריות עקיפה זו.
נראה אם כן כי הרמב"ן מניח שמצוות המילה שייכת לילד ואילו האב (כמו האם, בהוה אמינא, לפני הלימוד מהפסוק), איננו אלא האחראי על כך שהמצווה תתבצע. לכאורה, כפי שנראה בהמשך, המצווה שייכת בבסיסה לילד, והיא מוטלת על האב רק מפני שהילד עודנו קטן. משכך, ברגע שנעשה הילד גדול היכול להתחייב במצוות, עוברת החובה אליו.
בנו של האור הזרוע, רבי חיים אלעזר, הידוע בתור המהר"ח אור זרוע, כותב כך במפורש (מהר"ח אור זרוע, יא):
ומענין המילה נראה דאין האב חייב למול בנו בידיו, אלא לעסוק שיהא נימול. דומיא דכל הני דקחשיב התם – ללמדו תורה, ללמדו אומנות, להשיטו בנהר [...]
ועוד – אם האב בעצמו חייב למולו, או הוא או שלוחו דווקא, א"כ אם מל אותו אחר בלא רשות האב שאינו חפץ בשליחותו – אינו מהול, ויצטרך להטיף ממנו דם ברית.
המהר"ח אור זרוע מצדד אם כן בגישה לפיה החובה היא לגרום לבן להיות מהול, ולא במעשה המילה עצמו. ראיה נוספת לדבריו מביא המהר"ח אור זרוע מדברי מהגמרא במנחות, המספרת כך:
בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו.
המהר"ח אור זרוע מוכיח מגמרא זו כי המצווה היא לוודא שהבן לא יהיה ערל, וממילא – היות הבן מהול היא המצווה עצמה, ואין צורך בפעולה של אדם מסוים דווקא.
עד כה התווינו מספר הבנות בנוגע לחיובו של האב בברית בנו – האב מחויב באופן אישי-פיזי במילת הבן (רמב"ם); הוא האחראי, במקומו של הבן, על כך שהמצווה תתקיים (רמב"ן); או שהמצווה היא לחלוטין ב'תוצאה' של הסרת הערלה, ועל האב רק לוודא שהילד לא יהיה עוד ערל (מהר"ח אור זרוע).
מעניין לציין כי החתם סופר (חולין פז ע"א, ד"ה וכתב) טוען לקיומם של שני חיובים נפרדים – החיוב המיוחד של האב למול את בנו, והחיוב הכללי הקיים כלפי כלל עם ישראל לוודא שיהודים נימולים.
 

נוסח הברכה

הדיון בנוגע לאופי החיוב של האב עשוי להשתקף גם בשאלת נוסח הברכה הנכון בו יש לנקוט במהלך הברית.

על בסיס הבנה מסוימת בגמרא בפסחים (ז ע"א), כותב הרמב"ם (מילה ג, א; ראו גם אור זרוע, קז) כי ישנו הבדל בנוסח הברכה של המוהל בין מקרה בו האב הוא המוהל, לבין מקרה בו המוהל הוא אדם אחר. כאשר האב עצמו מל, נוסח הברכה הוא 'למול את הבן', בעוד כאשר המוהל איננו האב, הוא מברך 'על המילה'. במקום אחר (ברכות יא, יא), מסביר הרמב"ם כי כאשר אדם מבצע מצווה עבור אדם אחר, נוסח הברכה הנכון הוא 'על (המצווה)'; לעומת זאת, כאשר אדם מבצע את המצווה בה הוא מחויב בעצמו, עליו לברך בלמ"ד הפועל ('לעשות'). שני פסקים אלו עולים אפוא בקנה אחד עם דעתו של הרמב"ם בנוגע לאופי חיובו של האב במילת בנו – המילה מוטלת מלכתחילה על האב (ולא על הבן), ולכן הוא יכול לברך 'למול', בעוד כאשר מישהו אחר מל, הוא צריך לברך 'על המילה'.
המאירי (מגן אבות, עניין השמיני) מעיד כי המנהג בתקופתו היה כדעת הרמב"ם. ואולם, ראשונים אחרים (רש"י פסחים ז ע"ב ד"ה והלכתא; ר"ן פסחים ג ע"ב (מדפי הרי"ף) ד"ה וקשיא; הגהות מימוניות, מילה ג, ב; ספר הישר רנ"ט) מורים לברך 'על המילה' בכל מקרה, גם כאשר האב הוא המוהל. זהו אכן המנהג המקובל אצל האשכנזים.
סוגיה נוספת העשויה להיות קשורה לסוגיותינו היא הברכה השנייה הנאמרת במהלך הברית – 'להכניסו בבריתו של אברהם אבינו' (ראו שבת קלז ע"ב).
הרמב"ם כותב:
ואבי הבן--מברך ברכה אחרת, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו: שמצוה על האב למול את בנו, יתר על המצוה שמצווין כל ישראל שימולו כל ערל שביניהן; לפיכך אם אין שם אביו, אין מברכין אחרים ברכה זו. ויש מי שהורה שיברכו אותה בית דין, או אחד מן העם; ואין ראוי לעשות כך. (מילה ג, א)
כך, על פי הרמב"ם (ראו גם ביראים תב; רא"ש, קידושין א, מ) ברכת 'להכניסו' מוטלת על האב בלבד, כפי העולה מתוך ההבנה שהאב מחויב במצווה זו 'יתר על כל ישראל', אך ראשונים אחרים (כמו הראב"ד שם) מורים כי גם בית הדין או הסנדק יכולים לברך ברכה זו.
באופן דומה, הרמב"ם (מילה ג, ג) מורה כי האב מברך 'שהחיינו' במעמד הברית, כמו מצוות אחרות הנעשות מזמן לזמן. הראבי"ה (רפט) אכן מסביר (בהתאם לשיטת הרמב"ם) כי רק האב, שעליו מוטל עיקר המצווה, יכול לברך את ברכת שהחיינו. אך ראשונים אחרים, אותם נראה בהמשך השיעור, חולקים על גישה זו. גם כאן, השאלה האם האב מברך 'שהחיינו' או לא עשויה להיות תלויה במהות החובה שלו כלפי הבן – האם הוא מקיים את מצוותו שלו, או שמא הוא רק האחראי על כך שהמצווה תתקיים.
 

שליחות

השאלה שבמרכז דיוננו עשויה להיות קשורה לסוגיה הלכתית נוספת – האם יכול האב למנות שליח למול את בנו בשבילו? יש הסוברים שמינוי כזה איננו אפשרי. אם מפני שעל האב מוטל בעצמו למול את הבן (אם יש באפשרותו לעשות כן) והמצווה לא ניתנה לקיים על ידי שליח, או מפני שלמעשה כלל לא משנה מי המוהל בפועל, שכן עיקר המצווה היא רק שהבן יהיה בסופו של דבר מהול. אחרים, על כל פנים, סוברים שיש בידו של האב למנות שליח למול את הבן אם הוא איננו רוצה לבצע את המילה בעצמו.
דיון זו נסוב סביב הסוגיה בחולין (פז ע"א) העוסקת באדם ששחט חיה, ולאחר מכן בא אדם אחר וכיסה את דמה של החיה. רבן גמליאל מחייב את המכסה לשלם סכום של עשרה זהובים לשוחט, מפני ש'גזל' ממנו מצווה.
הרא"ש מביא פסק דומה בנוגע לברית מילה:
מעשה באחד שאמר למוהל אחד שימול את בנו וקדם אחר ומלו. ותבע הראשון שאמר לו האב למולו מן השני עשרה זהובים. ופטרו ר"ת. (רא"ש על חולין ו, ח).
ואולם, הרא"ש מסביר מדוע לדעתו פטור האדם השני (המוהל בפועל) לשלם למוהל הראשון.
ובלאו הנך טעמי דר"ת נראה לי לפטור המוהל. דאע"פ שאמר האב למוהל אחד למול את בנו לא זכה באותה המצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה. ולא דמיא לכסוי דאמרה תורה ושפך וכסה מי ששפך יכסה. וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב. אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו ובדבור שאמר האב למוהל לא זכה למצוה לחייב לאחר אם קדמו:
נראה כי על פי הרא"ש, אם האב איננו רוצה במילת בנו, אין המוהל מקיים את המצווה כשליח האב, אלא הוא משמש כמו כל אדם אחר מישראל, האחראי לכך שהתינוק יהיה בסופו של דבר מהול. ואולם, המצווה המקורית, המטילה את המילה על האב עצמו – הלכה לו.
בהתבססו על הרא"ש, מורה הש"ך (חו"מ שפב, ד; ראו גם קצוה"ח שם, ובאור זרוע, הלכות מילה קו, ה) כי אדם היודע למול, צריך למול את בנו במו ידיו ועדיף כי לא יבקש מאדם אחר לעשות זאת, שכן במקרה כזה הרי הוא מבטל מצווה בכוונה תחילה.
ואולם, פוסקים אחרים מורים כי האב יכול למנות שליח לעשות את ברית המילה. הרמ"א למשל (דרכי משה יו"ד רסד, א) סבור כי האב יכול למנות שליח למול כמו בכל מצווה אחרת, וכך אף נראה מדברי השולחן ערוך הכותב במפורש: 'אבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שלוחו' (יו"ד רסה, ט, וראו גם בתבואות שור המובא בקצוה"ח שהובא לעיל).
השאלה האם אמנם ניתן למנות שליח במקרה זה, עשויה להיות תלויה בשאלת מעמד החיוב של האב. אם חיובו של האב נחשב כ'מצווה שבגופו', בדומה לתפילין או לציצית, נראה כי מובן מדוע ייבצר מהאב למנות שליח למצווה זו. לעומת זאת, אם חובתו של האב היא מופשטת יותר, בדמות אחריות כללית לכך שהמילה תתבצע, נראה כי האב יכול למנות שליח, ואף לא צריך מינוי מפורש.
בנוסף, חשוב להזכיר בהקשר זה מחלוקות וחקירות בסיסיות לגבי מעמד השליח ותחולתו של הכלל 'שלוחו של אדם כמותו'. התוספות רי"ד למשל (קידושין מב ע"ב), כפי שהוא מוסבר על ידי הקצות (קפב, א), מבחין בין מצוות המבוצעות בגופו של האדם, כמו תפילין, ישיבה בסוכה ועוד, לבין מצוות אחרות, שאין בהן דגש על גופו של האדם. אחרים (קוב"ש, כתובות רנג) מעלים את האבחנה בין מצוות ב'תוצאה' לבין מצוות שהן ב'פעולה'.
ר' חיים מבריסק נוקט בעמדה מפתיעה, לפיה שליחות איננה תופסת כלל באף מצווה, אלא שהשליח יכול רק ליצור 'חלות' עבור אדם אחר (ראו גם לקח טוב סימן א). הבנות שונות אלו, לצד כל אחת מהגישות שראינו בנוגע לאופי חיובו של האב במילת בנו, עשויות לקבוע האם אמנם ניתן למנות שליח למצווה זו.
כפי שהזכרנו, החת"ס (חולין פז ע"א ד"ה וכתב) מחלק בין שתי מצוות שונות בברית – חובתו המיוחדת של האב, והאחריות הכללית המוטלת על עם ישראל. בהמשך לדבריו אלו, הוא מסביר כי המצווה הראשונה (חובת האב), בניגוד לשנייה, נחשבת כ'מצוה שבגופו', שאיננה יכול להיעשות על ידי שליח.
 

החובה על הילד בבגרותו

המנחת חינוך (ב, ב) דן בשאלה האם חובת האב למול את בנו תקיפה רק כאשר הבן בקטנותו, או גם לאחר שהוא גדל. הוא מעלה מספר השלכות מעשיות לשאלה זו, כולל במקרה בו האב הוא מוהל – האם חלה עליו חובה למול את בנו אף אם הוא גדול (לדעות הסוברות כי חובה כזו חלה כאשר הבן קטן).
באופן מעניין, הסמ"ק אכן מונה במצוות מילה שתי מצוות נפרדות – האחת היא החיוב של האב למול את בנו (מצווה קנז) והשנייה היא המצווה על האדם למול את עצמו (מצווה רפט). לכאורה, במקרה בו הילד בוגר, ייתכן ששתי מצוות אלו חופפות.
יש המציעים, בהתאם לשיטת הרמב"ם, כי כאשר הילד גדל ומתחייב במצוות מוחלפת חובתו של האב בזו של הילד. אכן, הרמב"ם פוסק כי רק כאשר בניו הקטנים של אדם אינם נימולים הוא מעוכב מלאכול בקרבן פסח (קרבן פסח ה, ה). הוי אומר – רק כלפי הקטנים רובצת על האב חובת המילה, ולא בגדולים, שהחובה מוטלת עליהם עצמם. כמו כן, בפירושו למשנה (שבת יט, ו) קובע הרמב"ם כי 'וכשיגדל הילד ויגיע לזמן חיוב המצוה, נפטר כל אדם ממילתו, ונתחייב הוא למול את עצמו מיד'.
ואולם, לדעת הריב"ש (שו"ת הריב"ש, קלא), הרמב"ם סובר שאף לאחר שבגר, עיקר חובת המילה מוטלת על האב. דברים אלו עולים בקנה אחד עם דעת הרמב"ם שנתבארה לעיל, לפיה חובת מילת הבן רובצת באופן אישי, ואף פיזי, על האב. למסקנה דומה ניתן להגיע אף מדברי התוספות שראינו לעיל (קידושין כט ע"א ד"ה אותו). לשיטתם, מילה איננה נחשבת מצוות עשה שהזמן גרמא, משום שהיא חלה ברציפות מהיום השמיני ואילך. הוי אומר – המצווה המוטלת על האב איננה פוסקת אף לאחר שמלאו לילד י"ג שנים.
 

חובת בית הדין בברית מילה

נראה כי בנוגע לברית המילה, כמו גם בנושאים אחרים, מייצג בית הדין את כלל הקהילה ובכך הוא נושא את אחריותם בנוגע למילת הילד (ראו רא"ש חולין ח, ח; דבר אברהם ב, א; המקנה קידושין כט ע"א).
באילו מקרים בדיוק מתחייב בית הדין במצוות המילה של הילד?
הרמב"ם (מילה א, ב) קובע כי אין בית הדין חייב למול את הבן ללא ידיעת אביו, אלא אם האב מסרב בכוונה למול את בנו. ואולם, ערוך השולחן (יו"ד רסא, ה) מציע לפרש את דברי הרמב"ם באופן שונה. לדעתו, כוונתו של הרמב"ם היא שאין בית הדין יכול למול את הילד מיד בהגיעו של היום השמיני, אלא עליהם לחכות לפחות יום אחד על מנת לקבוע שהאב אכן התרשל בתפקידו ועל בית הדין להיכנס תחתיו.
 

יחסה של האם למצוות ברית המילה

כפי שראינו לעיל, התלמוד לומד כי האם פטורה מלמול את בנה מהפסוק 'כאשר ציוה אותו אלוקים' – אותו ולא אותה (קידושין כט, א).
כפי שראינו לעיל, כמה מן הראשונים תמהים מדוע כלל צריך לימוד כלשהו על מנת לפטור את האם מן הציווי, שכן הברית, שאיננה אמורה להיעשות בלילה, נחשבת כ'מצות עשה שהזמן גרמא'. יש ראשונים המתרצים אמנם כי בכך אין די על מנת שהמילה תוגדר כ'מצוות עשה שהזמן גרמא' (תוס' קידושין כט ע"א ד"ה אותו; טורי אבן חגיגה טז ע"ב ד"ה בני). אחרים מתרצים שחובתו של האב איננה פעולת המילה עצמה, אלא אחריות כללית לכך שהמילה תבוצע, אחריות שתקיפה גם בלילה (ראו תוס' רי"ד, רמב"ן וריטב"א שם).
הרב יעקב יחיאל ויינברג (שרידי אש ג, 104) מציע כי ברית המילה היא אכן מצוות עשה שהזמן גרמא. הגמרא לומדת מהפסוק כי נשים לא רק פטורות מן המצווה, אלא לא שייכות בה כלל, ולכן גם לא יכולות לברך עליה.
ספר המקנה, לעומת זאת, הולך במגמה הפוכה. לשיטתו (המקנה, קידושין כט ע"א) בעוד האם אכן פטורה מחובתה ה'הורית' כלפי הבן מכוחו של הפסוק על אברהם אבינו, נשים עודנה מחויבות באחריות הקהילתית למילת הבנים, הבאה לידי ביטוי בייצוגו של בית הדין, הנובעת מהחיוב של 'המול לכם כל זכר' (בראשית יז, י).
 

אחריותו של הסב על מילת הנכד

בהקשר של מצוות תלמוד תורה, קובע הרמב"ם כי בנוסף לחובתו של האב ללמד את בנו, גם הסב מחויב כאן במצווה ייחודית:
כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך (תלמוד תורה א, ב)
הכסף משנה (שם; וראו גם את הש"ך בשם המהרש"ל, יו"ד רמה, א) מסביר כי החיוב של הסב הוא לשכור לנכדו מלמד תורה, בדיוק כמו חיובו של האב.
רבי עקיבא איגר (מהדורא קמא, מב) מציע שהיחס הייחודי בין הסב לנכדו כפי שהוא בא לידי ביטוי בהלכות תלמוד תורה, עשוי להיות תקף אף לעניין מילה. כך, אם האב איננו נוכח בברית, הסב יכול לומר את ברכת 'להכניסו בבריתו של אברהם אבינו'. בדיוק כפי שהוא מחויב בלימוד התורה של נכדו, כך הוא שותף למצווה של הכנסת הרך הנולד לתוך הברית.
 

חובת האב למול את בנו – הרחבה והעמקה

בנוסף למגוון הגישות, כולל אלו של הרמב"ם ורבינו תם, האבודרהם (שער ט, הלכות ברית) מעלה הבנה נוספת של חובת האב למול את בנו. בנוגע לברכת 'להכניסו' הוא קובע: 
וברכה זו נתקנה מפני שהאב מצוה על בנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה לרמוז שמהיום ואילך הם מוטלות עליו מצות אלו.
הברכה עוסקת אפוא בגידולו ובחינוכו של ילד יהודי. לפיכך, סביר בהחלט כי הסב, הממלא תפקיד חשוב במשימה זו, יוכל אף הוא לברך את ברכת 'להכניסו' אם האב איננו נוכח.
ניתן כעת להוסיף רובד נוסף להבנתנו את חובת ברית המילה ולהציע כי בהיעדרו של האב, זאת הקהילה שמכניסה את הילד לבריתו של אברהם אבינו.
מעניין לראות, כי בנוגע לחובת האב בברית המילה, הרמב"ם (ספר המצוות, עשה רטו) מצטט פסוק אחר מאלו המופיעים בבבלי או בירושלמי – [ויאמר אלקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדרתם זאת בריתי את תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך] המול לכם כל זכר' (בראשית יז, י). מפסוק זה ומניסוחו של הרמב"ם ניתן להבין כי עיקר חובתו של האב היא 'להכניס בברית' את הבן, והמילה היא רק השלב הראשון בתהליך זה.
רעיון דומה ניתן למצוא בנוגע לברכת 'להכניסו'. כפי שנראה, הראשונים דנים האם ברכה זו היא ברכת המצוות או ברכת השבח. כמה מן הראשונים מציעים כי 'להכניסו' איננה שייכת לאף אחת מהקטגוריות אלא דומה במהותה לברכת 'שהכל ברא לכבודו' הנאמרת בחופה. רש"י (מחזור ויטרי, תקה) מסביר כי הברכה נועדה להוות מעין 'קבלת פנים ציבורית' עבור הילד, הנכנס עתה לבריתו של אברהם. הוא מתאר כיצד הקהל מברך את הרך בברכת 'ברוך הבא' כאשר הוא נכנס לחדר, ולאחר מכן לוקח האב את הילד ומברך את ברכת 'להכניסו', כמו כל ברכת המצוות הנעשית לפני המצווה.
בדומה לכך, גם בסידור רב עמרם גאון (סדר מילה) נקבע כי כאשר האב אינו נוכח, הקהילה כולה היא המברכת את ברכת 'להכניסו'. הברכה אפוא איננה 'ברכת שבח' או 'ברכת מצווה', אלא נועדה לקבל את פניו של הילד כאשר הוא נכנס לתוך קהילת הברית עם הקב"ה.
בשיעור הבא נדון בשאלה מי יכול לבצע את המילה עצמה.
**********************************************************
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: אסף בראון, תש"פ
עורך: יחיאל מרצבך, תש"פ
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                           http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5