על מי מכפר השעיר המשתלח? חילוקי כפרות בין כהנים לישראלים

  • הרב יוסף מרקוס

א.      פתיחה

לאחר שהכהן הגדול מסיים את עבודות הדם של הפר והשעיר (המתוארות בפרק חמישי), הוא הולך אל השעיר המשתלח ומתוודה וכפי שמתארת המשנה בפרק שישי דף סו ע"א: 

וכך היה אומר: אנא השם! חטאו, עוו, פשעו לפניך עמך בית ישראל. אנא השם! כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו, ושעוו, ושפשעו לפניך עמך בית ישראל.

בניגוד לוידויים על הפר עליהם למדנו בפרק שלישי ורביעי, בהם הכהנים עמדו במרכז הוידוי, כאן מוזכרים בנוסח הווידוי 'עמך בית ישראל'. הגמרא בדף סו ע"א מעירה על כך:

אילו "בני אהרן עם קדושך" לא קאמר, מאן תנא? אמר רבי ירמיה: דלא כרבי יהודה. דאי כרבי יהודה - הא אמר: יש להם כפרה בשעיר המשתלח. אביי אמר: אפילו תימא רבי יהודה, אטו כהנים לאו בכלל עמך ישראל נינהו?

דעתו של רבי יהודה, אותה מצטטת הגמרא, מופיעה באופן מלא בדרשת הפסוקים בויקרא (פרק טז) בדף סא ע"א שם נחלקו רבי שמעון ורבי יהודה בשאלה האם הכהנים מתכפרים על ידי השעיר המשתלח:

תנו רבנן: "וכפר את מקדש הקדש" - זה לפני ולפנים, "אהל מועד" - זה היכל, "מזבח" - כמשמעו, "יכפר" - אלו עזרות, "הכהנים" - כמשמען, "עם הקהל" - אלו ישראל, "יכפר" - אלו הלוים - הושוו כולן לכפרה אחת, שכולן מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל בטומאת מקדש וקדשיו, כך דם הפר מכפר על הכהנים בטומאת מקדש וקדשיו. וכשם שוידוי של שעיר המשתלח מכפר על ישראל בשאר עבירות - כך וידוי של פר מכפר על הכהנים בשאר עבירות.

מהניסוחים המופיעים בגמרא ניתן לראות שאין מחלוקת על כך שבאופן עקרוני יש לנו שני משתנים: הקבוצה המתכפרת (כהנים וישראלים) וסוג העברה עליה מכפרים (טומאת מקדש וקודשיו ושאר עברות). רבי יהודה סובר שלגבי שאר עברות אין הבדל בין הכוהנים לישראל וכולם מתכפרים בשעיר המשתלח[1], ורק ביחס לטומאת מקדש וקודשיו ישנה חלוקה בין הפר שהוא כנגד הכהנים ובין השעיר שהוא כנגד ישראל. המחלוקת היא שר"ש סובר שהחלוקה בין הכהנים והישראלים קיימת גם ביחס לשאר עברות ולכן הוא טוען  שהוידוי של השעיר המשתלח מכפר רק על ישראל ואילו על הכהנים מכפר הוידוי שעל הפר.

כאמור, הגמרא בדף סו ע"א רצתה להציע שניסוח המשנה הוא דווקא כשיטת רבי שמעון אולם ההצעה נדחתה משום שיתכן שהכהנים כלולים בתוך 'עמך ישראל'.

ב.      יסוד המחלוקת בין רבי יהודה ורבי שמעון

נרחיב בהבנת המחלוקת בין רבי יהודה ורבי שמעון. ראשית, יש להעיר על הנחת המוצא המוסכמת על שניהם. שני התנאים מסכימים שהפר מכפר על הכהנים, ויש לשאול הרי הוא שייך לכהן הגדול ומניין שגם הכהנים מתכפרים בו? בגמרא בשבועות דף יג ע"ב אכן מעלים בעיה זו:

תנו רבנן: "ושחט את שעיר החטאת אשר לעם"(ויקרא טז, טו) - שאין הכהנים מתכפרין בו, ובמה מתכפרין? בפרו של אהרן, יכול לא יתכפרו בפרו של אהרן, שהרי כבר נאמר: "אשר לו"(ויקרא טז, יא), מעתה אין להן כפרה? כשהוא אומר: יכפר על הכהנים - מצינו להן כפרה, במה הן מתכפרין? מוטב שיתכפרו בפרו של אהרן שהרי הותר מכללו אצל ביתו, ואל יתכפרו בשעיר הנעשה בפנים שלא הותר מכללו אצל ביתו, ואם נפשך לומר? הרי הוא אומר:  "בית אהרן ברכו את ה', בית הלוי ברכו את ה', יראי ה' ברכו את ה' " (תהלים קלה, יט-כ)

הברייתא מביאה שני נימוקים מדוע הכהנים  מתכפרים עם פרו האישי של הכהן הגדול: נימוק אחד  - "שהרי הותר מכללו אצל ביתו". רש"י מסביר שהכוונה היא להרחבה 'ובעד ביתו', אשר מתירה לפר לכפר לא רק 'לו', (שמשמע רק לכהן הגדול), אלא גם 'אצל ביתו', שנאמר "וכפר בעדו ובעד ביתו". את הצורך בלימוד השני מסבירה הגמרא בכך שאולי תאמר שביתו זה ממש ביתו, היינו משפחתו, ולכן צריך להוכיח שהכוונה לבית הכהונה.

הגמרא ביומא דף נא ע"ב מציינת לבעיה נוספת בעניין זה:

וליטעמיך, אחיו הכהנים אי לאו דקנו בגויה היכי מכפר להו? אלא, שאני בי גזא דאהרן דאפקריה רחמנא גבי אחיו הכהנים, הכא [גבי תמורה] נמי, שאני בי גזא דאהרן דאפקריה רחמנא גבי אחיו הכהנים.

הגמרא מעלה שהתורה הפקירה את הפר שלו גם לשאר הכהנים כך שיוכלו להתכפר[2].

ביאור מחלוקתם של ר' יהודה ור' שמעון מופיע בגמרא בשבועות (יג ע"ב):

מאי טעמיה דרבי שמעון? "ולקח את שני השעירים" (ויקרא טז, ז), איתקש שעיר המשתלח לשעיר הנעשה בפנים, מה שעיר הנעשה בפנים אינו מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו, דכתיב ביה: "אשר לעם" (ויקרא טז, טו), אף שעיר המשתלח אינו מכפר על הכהנים בשאר עבירות. ורבי יהודה? אמר לך: להכי איתקוש, שיהיו שוים במראה ובקומה ובדמים הוא דאתא.

ההיקש השני הוא זה שמופיע במפורש במשנה בדף סב ע"א[3] (ריש פרק שישי) כאשר ר"ש מוסיף שההיקש מלמד על כך ששניהם מכפרים על אותם אנשים, על העם בלבד.

אכן מעבר למחלוקת בעניין ההיקש, יש לברר מהי הסברא של כל אחד מהם ומהי נקודת המחלוקת העקרונית ביניהם? באשר לעצם המחלוקת נראה שהם נחלקו באשר למידת ההפרדה שבין הכהנים ושאר העם. כולם מודים לכך שלגבי כפרת פנים ישנה הפרדה ועל פניו הפרדה זו מסתברת על רקע הדבר שעליו מכפרים, היינו טומאת המקדש, שהרי הכהנים הם 'עם המקדש', נמצאים בו ואחראים עליו וסביר שהם יצטרכו כפרה נפרדת. אולם מה ביחס לשאר העוונות? האם גם מחוץ לעולם המקדש הכהנים מוגדרים באופן נפרד מאשר ישראל? ר"י סובר שלא ועל כן מסיק כי בשאר עוונות הכפרה היא משותפת. ביטוי לכך יש בגמרא ביומא סו ע"א שראינו לעיל, במימרת אביי שנוסח הוידוי 'עמך בית ישראל' כולל גם את הכהנים "אטו כהנים לאוו בכלל עמך ישראל נינהו?"  

ר"ש, לעומת זאת, מבין שאכן גם מחוץ לעולם המקדש, הכהנים הם מעין עם בתוך עם ואפילו כפרה על עוונות שאינם קשורים למקדש זוקקת קורבן מיוחד[4]. יוצא א"כ שיש כאן מחלוקת עקרונית בדבר שבט הכהונה והיחס הקיים בינו לבין שאר העם[5].

ג.       מימד כפול בכפרה

ר"ש טוען שהוידוי של הפר הוא זה שמכפר על שאר העברות של הכהנים. לכאורה הדבר מפורש במדרשים ובמשניות שראינו בעבר  שדרשו את הפסוקית  'וכפר בעדו ובעד ביתו' המופיעה בפרשה פעמיים כך שיש כאן ציווי על וידויהפסוק הראשון מלמד על הווידוי של הכהן על עצמו והפסוק השני מלמד על הכוהנים. בווידוי הראשון הוא אומר: "אנא השם עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי"   (ספרא ב, משנה לה ע"ב). בווידוי שני הוא אומר: "אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קודשך" (ספרא שם, משנה מא ע"ב). הגמרא בדף מג ע"ב שואלת על פשר ההבדל בין הווידויים ועונה:

"תנא רבי ישמעאל, כך היא מידת הדין נותנת מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבא חייב ויכפר על החייב".

כל זה מתאים, כאמור, לשיטת ר"ש. לאור זאת יש לשאול מה יעשה רבי יהודה עם מקורות אלו? האם המשניות הם רק לשיטת רבי שמעון? אפשר היה לטעון שהווידוים על הפר הם חלק מהכפרה על טומאת מקדש וקודשיו[6] אלא שאם כן נוסח הווידוי המופיע במשנה מא ע"ב המדבר על חטאים באופן כללי אינו מובן ולא שמענו שר"י חולק על נוסח זה!

הגרי"ד (קונטרס, עמ' סח) מעלה שאלה זו ומביא ביאור של אביו בעניין זה:

ובביאור הדברים שמעתי מאבא מארי זצ"ל שלקרבנות הקרבים ביום הכיפורים יש באמת כפרה כפולה: אחת כפרה פרטית וייחודית המתייחסת לעבירה מסוימת והמיועדת לה; ושנית, בתור חלק ממערכת עבודת היום בכלליותה שאף היא – כך חידש- מהווה כפרה בפני עצמה מעל ומעבר לכפרות כל קרבן וקרבן המרכיבים אותה...ולפי זה נוסח הווידוי על הפר מובן כמין חומר, שהווידוי מתייחס לכפר ולא רק לכפרה המיוחדת שבו אלא אף כחלק ממערכת היום הכללית ולכפרה המעורה בה, וזאת הלא כוללת שאר עבירות 

אולם נראה שעדיין הדבר צ"ע משום שעל פניו מסתבר יותר שהניסוח של הוידוי יתייחס לכפרה הנקודתית ולא למהלך הכפרה הכללי של היום כולו.

ד.      סוגית הגמרא בשבועות דף יד ע"א

המשנה בראשית מסכת שבועות קובעת ששעיר של יוה"כ הנעשה בחוץ (על מזבח העולה), כחלק מקורבנות המוספים, מכפר גם הוא על טומאת מקדש וקודשיו, אך כפרתו כוללת רק מקרים בהם לא הייתה ידיעת חטא בתחילה אלא רק לבסוף. הגמרא שם בדף יד ע"א שואלת:

בשלמא לר"ש, היינו דכתיב תרי וידוין ודם הפר, חד כנגד שעיר הנעשה בפנים, וחד כנגד שעיר הנעשה בחוץ, וחד כנגד שעיר המשתלח; אלא לר' יהודה, תרי וידוין ודם הפר למה לי? בחד וידוי ודמו סגיא! אחד לו ואחד לביתו, כדתנא דבי רבי ישמעאל: כך היא מדת הדין נוהגת, מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב, ואל יבוא חייב ויכפר על החייב.

הגמרא מבינה שלפי ר"ש יש לכהנים שלוש כפרות כנגד שלש כפרות של ישראל. שלושת הכפרות של הכהנים הם שני הווידויים ועצם הזאת הדם. כפרה אחת מתייחסת לטומאת מקדש וקודשיו במעשה מודע  (מעשים אשר כנגדם יש לישראל את השעיר הפנימי). כפרה שנייה מתייחסת לטומאת מקדש וקודשיו במעשה שאינו מודע (אשר כנגדו יש לישראל את השעיר החיצון). כפרה שלישית מתייחסת לשאר עברות (וכנגדו יש לישראל את השעיר המשתלח). הגמרא ממשיכה ושואלת מדוע לפי רבי יהודה, הסובר שכהנים מתכפרים בשעיר המשתלח, צריך שני וידויים והזאת דם? הגמרא עונה על ידי ציטוט של דברי רבי ישמעאל שקובע למעשה שהוידוי הראשון הוא של הכהן הגדול בלבד ולמעשה שני הווידויים מתייחסים לאותה כפרה, אך לא לאותם מתכפרים[7].

הר"ח מסביר בשיטת ר"ש, שדם הפר מכפר לכהנים על טומאת מקדש וקודשיו, במקביל לדם השעיר המכפר לישראל על טומאה זו ואם כך אחד מהווידויים מכפר על שאר עברות ואחד על טומאת מקדש וקודשיו במעשה שלא הייתה בו ידיעה בתחילה. הקושי בפירושו הוא שהקבלת כפרות הדם מחייבת לומר שגם לפי ר"ש אין קשר בין נוסח הווידוי לבין הדבר שהוא בא לכפר עליו - הרי הווידוי עוסק בחטאים באופן כללי ואילו הכפרה המושגת על ידו היא טומאת מקדש וקודשיו. הסבר הגרי"ד אותו ראינו, אם אכן נקבלו, יוכל להועיל גם כאן.

בכל מקרה יש לציין שהגמרא בשבועות צריכה עיון גדול משום שעולה ממנה שהמשניות ביומא אינם כרבי שמעון שהרי לפי המשניות מפורש שהווידוי הראשון הוא על הכהן הגדול לבדו, (וכבר העירו על כך התוס' שם ד"ה 'שני וידוין'). כמו כן, כפי שהעיר הרטב"א שם (ד"ה ופרקינן) פשטות הסוגיא ביומא סו ע"א אותה ראינו לעיל מניחה להפך שהמשניות ביומא מסתדרות דווקא עם שיטת רבי שמעון ופחות עם שיטת רבי יהודה. הרטב"א מתרץ שהגמרא מניחה שדווקא משנה זו (סו ע"א) היא כרבי שמעון אך זה לא אומר ששאר המשניות הם גם כן כשיטתו ונראה שעוד צריך עיון.

 



[1]בברייתא דברי רבי יהודה לא נאמרו על גוף הוידוי של השעיר המשתלח ורק ר"ש מזכיר את הוידוי. אפשר שההבדל נובע ממחלוקתם, שהובאה בדף מ ע"ב, באשר לשעיר המשתלח  - האם ישנה חובה גמורה גם בדיעבד שיהיה קיים עד לשעת הווידוי (ר"ש) או שמא בדיעבד סגי אפילו בכך שהשעיר חי עד שעת זריקת הדמים(ר"י). אמנם יש לעיין ברש"י שעל פי נוסחו הזכיר כאן את הוידוי. בין כך ובין כך יש לציין שעל פי פשטי המקראות ניתן היה להבין שהוידוי הוא רק שלב הכנה לקראת השילוח שהוא עיקר הכפרה אולם ההנחה כאן, לפחות לפי ר"ש, היא שהוידוי מהווה כפרה עצמאית.

[2]כך גם פוסק הרמב"ם בפרק ה הלכה יג ומסביר על פי זה גם את ההלכה שאם הכהן הגדול מת הכהן המחליף לא צריך להביא פר אחר משלו, למרות ההלכה המחייבת שהפר של הכהן הגדול יהיה דווקא משלו. אכן יש מקום לשאול - אם באמת הפר מכפר על כל הכהנים מדוע מראש התורה ציוותה שהבעלות הממונית תהיה דווקא של הכהן הגדול? עיין בערוך השולחן העתיד קסד, א מה שכתב בזה.

[3]עיין מה שכתבו התוס' שם ד"ה 'שני שעירי' באשר לשיטתו של ר"ש ביחס להיקש זה.

[4] ישנם בהלכה מספר ביטויים נוספים להיותם של הכהנים קבוצה נבדלת. ניתן לציין לגמרא בפסחים קד ע"א העוסקת בהבדלה ומצטטת ניסוח בו ישנה הבדלה לא רק בין ישראל לעמים אלא בין כהנים לישראלים. עוד ניתן לציין את ברכות התורה המופיעות להלן בפרק שביעי שם ישנה ברכה מיוחדת 'על ישראל בפני עצמן' 'ועל הכהנים בפני עצמן'.  

[5]עיין גם מה שכתב בזה (בכיוון אחר) המשך חכמה ויקרא ט"ז יז. אמנם הנושא שעדיין צריך עיון הוא אופי כפרתם של שאר שעירי ר"ח ומועדים שגם לגביהם קבעו חז"ל שהם מכפרים על טומאת מקדש וקודשיו אך לא מצאנו שם הבדל בין כהנים לישראלים. עובדה זו מעוררת לחשוב שבכלל אולי כל הצורך כאן של הכוהנים לכפרה נפרדת היא משום הכהן הגדול שהוא מתוקף תפקידו ביוה"כ כמכפר על כולם, צריך כפרה נפרדת. ממו"ר הרא"ל שמעתי שניתן להסביר את ההבדל בין יוה"כ לשעירי ר"ח ומועדות על פי ההנחה (עליה עמד  בספרו 'שיעורי הרא"ל' – זבחים בשיעור פתיחה)  שכפרת מקדש וקודשיו בשעירי ר"ח ומועדות הם לא עיקר מטרתו של הקורבן שיש לו קיום עצמאי והכפרה היא רק נגזרת של חובת הבאת השעירים. אי לכך, בר"ח ובמועדות לא מצאנו הבדל בין הכהנים ובין העם.

[6]כך, אכן, מניח השם משמואל שם משמואל ויקרא פרשת אחרי בהתייחסו לשיטת ר"י המובאת במשנה בריש שבועות: "דכהנים בשאר עבירות מתכפרים בשעיר המשתלח, וכל כפרתם בפר הן בוידוי והן בדמו היא על טומאת מקדש וקדשיו, וישראל מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות ובשעיר הנעשה בפנים על טומאת מקדש וקדשיו. ויש לדקדק למה לישראל על טומאת מקדש וקדשיו מספיקה כפרת דם השעיר הפנימי לבד אף בלי שום וידוי, וכהנים בטומאת מקדש וקדשיו שמתכפרין בפר צריכין תרוייהו, וידוי הפר ודם הפר. ובפשיטות יש לומר ע לפי מה שכתוב בפרשת קרח "אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש" (במדבר יח, א) פירש רש"י 'עליכם אני מטיל עונש הזרים שיחטאו בעסקי הדברים המקודשים וכו''. ועל כרחך יש לומר שגם חטא טומאת מקדש וקדשיו של ישראל מוטל על הכהנים וכן הוא בספורנו שם וצריכין כפרה על זה, על כרחך צריכין לכפרה בכפליים.

[7]יש לציין שכמה ראשונים ובראשם הר"י מגאש (שבועות שם) התקשו מדוע עיקרון זה לא מיושם גם ביחס לשאר העברות שלדעתו של רבי יהודה הכהנים והישראלים כאחד משיגים כפרה בהם על ידי השעיר המשתלח - מדוע שם לא צריך שהזכאי יכפר על החייבים? הר"י מגאש עצמו עונה שעל ידי הכפרה בווידוי, על טומאת מקדש וקודשיו, הוי ליה מקצת זכאי וזה מספיק. על פי המהלך שראינו לעיל בדברי הגרי"ד נראה שזה מובן אפילו יותר.