על מנהיגותו של משה

  • הרב משה ליכטנשטיין

על מנהיגותו של משה* / הרב משה ליכטנשטיין

לפרשת כי-תשא

לאחר חטא העגל, מתנהל דו-שיח בין הקב"ה למשה, בו מבקש משה מספר בקשות:

"וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ... וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות ל"ג, י"ג-י"ח)

הרמב"ם, מסביר מה הייתה כוונת משה כשביקש 'לראות את כבודו' של הקב"ה:

"ביקש להשיג ה' על אמיתת מציאותו... ואמר: 'הראני נא את כבודך'" (שמונה פרקים, פ"ז)

יש להבין, מה פשר מיקומה של בקשה זו? מדוע מצא משה לנכון לבקש בקשה זו דווקא עכשיו, לאחר חטא העגל והנפילה הגדולה של עם ישראל? וכי לא היה מתאים יותר לבקש זאת בסוף פרשת משפטים, קודם לחטא?

נדמה, שהתשובה לתמיהה זו טמונה בתחילת דברי הרמב"ם:

"וכאשר ידע משה רבנו שלא נשארה לו מחיצה שלא קרעה ושכבר נשלמו בו מעלות המידות כולן והמעלות השכליות כולן - ביקש להשיג ה' על אמיתת מציאותו"

כלומר, משה ביקש את בקשתו המיוחדת רק לאחר שנשלמו בו המעלות השכליות ומעלות המידות!

לשם ביאור תשובה זו, נחזור לעברו של משה רבנו.

אין בתורה תיאור נרחב על ילדותו של משה. בהיותו נער הרג איש מצרי שהכה איש עברי מאחיו, ולאחר שהדבר נודע ברח למדין ורעה את צאן יתרו חותנו. מכאן ואילך, אין בתורה תיאור על קורותיו, עד לסיפור הסנה, שאירע בהיותו בן שמונים. במשך כשישים שנה רעה משה את צאן חותנו במדבר, ויש לשער שבחר להתבודד במדבר עם הצאן ולעסוק בפילוסופיה ובמטפיסיקה; הוא היה רחוק מבני עמו ומבני האדם בכלל, שוטט בעולמות עליונים ועסק ב"השגת מושכלות". חז"ל אומרים, כי יתרו לא הניח עבודה זרה בעולם שלא עבדה (רש"י, שמות י"ח, י"א). בית יתרו היה בית של חיפוש האמת, ונראה שגם משה השתלב במגמה זו.

לפיכך, אין פלא שמראה הסנה שאיננו אוכל, עורר מיד את סקרנותו - הוא קיווה, כנראה, למצוא בסנה פתח לעולמות עליונים. אולם, חלף זאת קיבל משה בסנה "מקלחת קרה" מהקב"ה, שהציג עצמו כ"א-להי אברהם, א-להי יצחק וא-להי יעקב" (ג', ו') ופנה אליו בשם ההיסטוריה של עם ישראל, ממנה התרחק משה במשך שנים כה רבות. הקב"ה ממשיך בתיאור סבלו וייסוריו של עם ישראל - מהם העלים משה עין - ובשם היסטוריה והמוסר הוא קורא לו ללכת לפרעה ולפעול לטובת עם ישראל. משה מתחמק ומנסה למצוא תירוצים: "מי אנכי כי אלך אל פרעה?" (ג', י"א), "והן לא יאמינו לי!" (ד', א'), "לא איש דברים אנכי!" (ד', י') ועוד. אולם, לבסוף 'מצליח' הקב"ה לשכנע את משה לקבל עליו את התפקיד.

על מידת ניתוקו של משה מן העם, תעיד שאלתו "ואמרו לי מה שמו - מה אמר אליהם?" (ג', י"ג). וכי מי שנמצא תחת עול שעבוד קשה מתחיל לשאול שאלות כאלו? האם מה שמעניין את העם הוא אם מדובר בשם הוי"ה או בשם א-להים? בהמשך, חוזר משה ואומר "למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתני?" (ה', כ"ב). בתשובתו, מזכיר הקב"ה את אברהם אבינו (ו', ג'). אברהם לא פרש מן העולם ועסק במושכלות, אלא דאג לבני דורו עד כדי דאגה לאנשי סדום הרשעים, בעוד שמשה מתנהג כאגואיסט ואיננו מוכן לדאוג לבני עמו!

אמנם, יש לדון את משה לכף זכות. אפשר, שהתנהגות זו נבעה מתחושת תסכול וייאוש בה חש עוד בילדותו, בראותו את סבלו של עם ישראל ואת המצרי המכה איש עברי. ייתכן, שעל כן העדיף להתנתק ולשכוח את כל צרות עמו...

מכל מקום, מרגע שקיבל משה את המשימה על עצמו, הלכה וגדלה דאגתו לעם. שיאה של דאגה זו, בא לידי ביטוי כאשר לאחר חטא העגל פונה משה לקב"ה ומעדיף את מחיקתו מספר התורה על פני השמדת העם. משה מעדיף להשאר עם העם הנוכחי, על הצדיקים והרשעים שבו, ולנסות לשפר ולקדם דווקא אותם. משה מתבטל לגמרי כלפי העם, ומוכן להקריב בשבילו הכל!

רק עתה, לאחר שהגיע למדרגה מוסרית גבוהה זו בעקבות חטא העגל, יכול משה לבקש מהקב"ה "הראני נא את כבודך". בקשה זו באה מתוך הדו-שיח בנוגע לעתידו של עם ישראל, שכן היא מתאפשרת רק בעקבות מאבקו של משה למען עם ישראל. רק עתה הגיע לשלמות השכל והמידות, כפי שהסביר הרמב"ם.

הגמרא בברכות סג: מספרת, שלאחר שמשה נטה את אוהלו מחוץ למחנה, אמר לו הקב"ה "עכשיו יאמרו: הרב בכעס ותלמיד בכעס, ישראל - מה תהא עליהם? אם אתה מחזיר האוהל למקומו - מוטב; ואם לאו - יהושע בן נון תלמידך משרת תחתיך". הקב"ה הסביר למשה שתפקידו הוא להציל את עם ישראל, ולא לעזוב אותו. ואמנם, משה מבין את המסר ומציל את עם ישראל מכליה.



* השיחה נאמרה בשנת תשס"ג ולא עברה את ביקורת הרב.