על משמעותו של ראש השנה בתורה ובמסורת

  • הרב תמיר גרנות

פתיחה

התורה מצווה אותנו לחגוג חמישה מועדים בשנה: שלושת הרגלים, ועמם ראש השנה ויום הכיפורים. לוח השנה שלנו עמוס, כידוע, בהרבה יותר חגים וימי תענית ואבל, שכן חז"ל וחכמי ישראל בכל הדורות הוסיפו על הבסיס הקיים בתורה תוספת משמעותית, בכמות ובהיקף, לעיצובו של לוח השנה.

אבל תרומתם של חז"ל ושל חכמי ישראל בכל הדורות אינה מתבטאת רק בתוספת מועדים על אלה המוזכרים בתורה. גם המועדים שמקורם בתורה שבכתב נשתנו לפעמים לבלי היכר במשך הדורות, כשנוספו להם תכנים חדשים, משמעויות מקוריות, מצוות ומנהגים, ששיוו להם אופי אחר מאופיים המקורי.

יש מהחגים שהשינוי שחל בהם בתורה שבעל-פה אינו משמעותי. צביונם של חג הפסח (חג המצות) ושל חג הסוכות נשמר - בקווים כללים - כפי שהוא מתואר בתורה, ואם חלו בו שינויים, יש לייחס אותם יותר לנסיבות היסטוריות, ופחות ליוזמות מכוונות של חז"ל. חג הפסח אינו נחגג עוד בבית המקדש, ייבנה במהרה בימינו, והאופי החקלאי של חג הסוכות נזנח עם הגלות; אך אלו הם אילוצים שבדיעבד, ולא שינויים שלכתחילה. משמעותם של שני המועדים הללו נותרה גם כיום כפי שהייתה בראשונה: פסח הוא חג החירות והגאולה, וסוכות הוא חג של אמונה והודאה לה' על הטוב שגמלנו.

דוגמא לחגים ששינו את אופיים לחלוטין היא שני חגי ה"עצרת", שקיבלו ברבות הימים משמעות חדשה, שאינה מפורשת בתורה. חג הביכורים - חג השבועות - שאופיו המודגש בתורה הוא בעיקר חקלאי, קיבל משמעות נוספת כיום מתן תורה. ברבות הימים, כשאבדה המשמעות החקלאית בגלל הגלות, השתלטה המשמעות השנייה של החג ועיצבה אותו מחדש, כיום מתן תורה.

יום שמיני עצרת קיבל משמעות חדשה, שאין לה כלל מקור בתורה שבכתב. בגולה צוין היו"ט השני כיום שמחת תורה, ובארץ ישראל אנו מזהים את יום שמיני עצרת של סוכות עם יום שמחת תורה, וחוגגים אותו כיום סיומה של התורה והתחלתה החדשה.

בשני המקרים הללו, המשמעות החדשה הוענקה לחג הנקרא בתורה "עצרת", שלא נצטווינו בו במצוות מיוחדות מחוץ לבית המקדש (כלומר, מחוץ לביכורים או לקרבנות). המשמעות החדשה משלימה חלל פנוי שהותיר הציווי בתורה, ומעניין שבשני המקרים עוסק החג בתורה - בקבלתה בעבר או בלימודה בהווה. התורה לא ציוותה אותנו לציין מועד שנושאו הוא התורה עצמה. חגיגות התורה הן חגיגות שקיבלנו אנו על עצמנו, בבחינת "אתערותא דלתתא", או כפי שציינו חז"ל: "הדור קבלוה בימי אחשוורוש" - כלומר, עיקר תוקפה של התורה נובע מהסכמת עם ישראל ומקבלתו אותה, ושני המועדים הקרויים "עצרת" נבחרו על ידי כנסת ישראל כדי לציין מדי שנה את מעמד הקבלה המחודש.

ומה באשר לימים הנוראים שלפניהם אנו עומדים? לסוגיה זו נקדיש את שיעורנו.

א. הימים הנוראים בתורה

מהי משמעותם של ראש השנה ויום הכיפורים בתורה שבכתב? האם מסורת ישראל שמרה על משמעותם הראשונה, או העניקה להם אופי אחר?

ממבט ראשון נראה שיש הבדל בין ראש השנה ובין יום הכיפורים לעניין זה.

ביחס לראש השנה, דברי התורה קצרים מאוד: "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כ"ט, א); "יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש" (ויקרא כ"ג, כד). הדברים הקצרים הללו אמורים לכלול, מן הסתם, גם הגדרה של מהות היום וגם הוראה מה לעשות בו, אך מהמילים עצמן ניתן רק להסיק שיש להריע ביום זה, ולא ברור כיצד ובמה יש להריע, ועל איזה אופי מלמד הכינוי "יום תרועה".

המסורת עיצבה את יום התרועה כיום דין, קבעה אותו גם כראש השנה, ובכך גם קבעה את הקשר שבין ראשית השנה לבין זמנו של הדין. כמו כן, קבעו חז"ל שיש לקיים את מצוַת התרועה בשופר דווקא.

האם לפנינו משמעות חדשה לגמרי שהוענקה ליום התרועה, כפי שאירע לימי העצרת, או שמא חז"ל ומסורת ישראל פיתחו כאן רעיון שהיה קיים באופן גרעיני כבר בפסוקי התורה?

באשר ליום הכיפורים, נראה שמשמעותו העיקרית של היום כיום כפרת חטאים ותענית, וממילא כיום של תשובה, מוזכרת כבר בתורה: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו". אמנם, מצד שני, הקורא את פרשיות יום הכיפורים אמנם ימצא שם את רעיון הכפרה ואת חובת התענית, אך יתקשה למצוא דרישה של התורה לתשובה. פרשת התשובה מופיעה כידוע רק בפרשת ניצבים, ושם אין לה כל זיקה לימים הנוראים או למועד אחר בלוח השנה.

את הדיון על יום הכיפורים נדחה לעתו ולזמנו, בעוד שבוע בעז"ה, ולהלן נתרכז בעניינו של ראש השנה.

ב. למשמעות התרועה בתורה

כלל הוא בידינו, שלעיתים מקצר הכתוב במקום אחד ומרחיב באחר, ואז יילמד הסתום מן המפורש. מידות הגזרה השווה ובנין האב, הנמנות על שלוש-עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, מאפשרות העברת חיוב הלכתי ממקום אחד למקום אחר באמצעותן. מה שיכולנו לעשות גם בלעדיהן מבחינה פרשנית, מאפשרות המידות הללו לעשות גם מבחינה משפטית והלכתית.

היכן, אפוא, מופיעה התרועה במקומות אחרים בתורה, ומה תפקידה שם? האם הזיכרון מופיע בזיקה לתרועה גם במקומות נוספים במקרא?

מקום בולט שבו מופיעה התרועה הוא פרשת היובל:

וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם: וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם. (ויקרא כ"ה, ט-י)

בפרשת היובל מופיעה התרועה ביחד עם שופר, ומכאן אמנם למדו חז"ל במסכת ראש השנה שחובת התקיעה היא בשופר דווקא. אמנם, יש לשים לב שביובל הציווי אינו לעשות "יום תרועה", אלא להעביר שופר תרועה בכל הארץ, ועוד נתייחס לכך בהמשך.

מהו תפקידה של התרועה ביובל? על פי האמור בפסוקים, תרועה זו קשורה לקידוש השנה ולהכרזה על פתיחתה, ולכן היא גם מכריזה על מצוות היובל העיקריות: קריאת הדרור לעבדים ושיבת כל איש אל אחוזתו. פירוש מינימליסטי של תרועת השופר יטען שכיוון שזו שנה מיוחדת, יש לקדש אותה ולייחד אותה בהכרזה, הנעשית ע"י התרועה. פירוש משמעותי יותר של תרועת השופר יטען שהתרועה מתקשרת לתוכנה של השנה שעליה מכריזים ושאותה מקדשים. אך מהו הקשר שבין תרועת השופר לבין שחרור העבדים וחזרת הקרקעות, או אפילו בין השופר לבין הערך העומד בבסיס מצוות אלו - החירות?

במקומות אחרים, מצאנו כי התקיעה בשופר מכריזה על מלכותו של בשר ודם:

וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה, וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם - יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.            (מל"א א', לט)

תקיעת השופר מכריזה כאן על תחילת פרק מדיני ועל עלייתו של מלך חדש. נראה שזה גם תפקידה של התקיעה ביובל: הכרזה על עלייתו של מלך חדש - הקב"ה. ואם תאמר: והלא "מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור", וכיצד ייתכן שעד כה לא מלך הקב"ה; תשובתך בצדך: אף שמלכות ה' נצחית היא, היא אינה ניכרת בכל הזמנים במידה שווה. מלכותו ית' בשבת גדולה ממלכותו בימות החול, ומלכותו בארץ הקודש בולטת יותר ממלכותו בארץ העמים. שנת היובל היא שנה שבה מלכות ה' מתבלטת, ומשפיעה על הסטאטוס המשפטי של אנשים ושל נכסים, כפי שמודגש בפסוקים המנמקים את חובת שחרור העבדים ואת חזרת הקרקעות ביובל:

וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.         (ויקרא כ"ה, כג)

שנת החמישים היא שנת הופעת מלכותו של ה', ולכן היא מבטלת את הבעלות האנושית הזמנית על קרקעות ועל אנשים, ומחזירה את הכל למצב הראשוני - לחלוקה היסודית שחילק מלך מלכי המלכים עצמו: כל אדמה לנוחלה, וכל אדם לעצמו ולמשפחתו. החירות מפני בני אדם אחרים, העומדת בבסיס מצוות היובל, נובעת משלטונו של הקב"ה בעולם.

מובנה הראשון של התרועה הוא אם כן מעשה ההמלכה: "מלכויות". ואכן, במזמור הידוע הנאמר על ידינו לפני התקיעות שבע פעמים (כמניין ספירת המלכות), מבוטא רעיון זה של תקיעת השופר כהמלכת ה' בבהירות רבה:

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר: כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵא-לוֹהִים בְּקוֹל רִנָּה: כִּי ה' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ... עָלָה אֱ-לוֹהִים בִּתְרוּעָה, ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר: זַמְּרוּ אֱ-לוֹהִים זַמֵּרוּ, זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ: כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱ-לוֹהִים, זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל: מָלַךְ אֱ-לוֹהִים עַל גּוֹיִם, אֱ-לוֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ. (תהילים מ"ז)

זהו מזמור המתאר את המלכת ה', ובמרכזו מעמד ההמלכה בתרועה ובקול שופר. ונשים לב: התרועה כאן היא מעשה חגיגי של התלהבות והסכמה, והיא קרובה למחיאת הכף המוזכרת בפסוק הראשון.

ג. הזיכרון והתרועה

משמעות נוספת של התרועה היא הכרזה על יציאה למלחמה:

וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לוֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם.     (במדבר י', ט)

כאן מופיעה התרועה כקריאת עזרה ובקשת ישועה ורחמים. בעת מלחמה אנו מריעים, ואז נזכרים לפני ה'. לפי פסוק זה, יש לפרש את האמור בראש השנה - "זכרון תרועה" - בהוראת: זיכרון הבא על ידי תרועה, והוא זכרונו של ה' אותנו.

מסתבר, שהתורה ביקשה להעניק ליום ראש השנה שתי משמעויות הקשורות בתרועה, שכל אחת מהן נלמדת מפסוק אחר.

"יום תרועה" - יום המלכת ה' בראשית השנה

מוקד אחד של יום התרועה הוא בהמלכת ה' ביום הראשון לחודש השביעי. מן הסתם, תאריך זה נבחר כיוון שהוא מציין את סוף השנה הקודמת ואת תחילת השנה החדשה. התורה אמנם אינה מציינת שזוהי תקופת ראשית השנה או סופה, אך הדבר ניתן להילמד מפסוקים אחרים. כך, למשל, התורה כותבת כי חג הסוכות נחוג "בצאת השנה" וב"תקופת השנה" - כלומר, כשהשנה מסיימת את היקפה. חג הסוכות מציין את שלבי הסיום של העונה החקלאית ואת ההתכוננות לשנה החדשה. בסוכות מסתיים הקטיף, ולאחריו יחלו עבודות החרישה והזריעה לקראת השנה החקלאית החדשה.

ראיה לכך שחודש תשרי הוא ראשית השנה ניתן להביא מקידוש שנת החמישים בעשירי לחודש תשרי - כלומר, אז מתחילה שנה חדשה. גם הפסוקים בספר דברים, העוסקים בהשגחת ה' על הארץ ובברכתו אותה בגשם, רומזים לתפישה דומה של לוח השנה :

אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לוֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה'
אֱ-לוֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה: וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם... וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ, וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. (דברים י"א, יב-יד)

מהן ראשית השנה ואחריתה? לפי המשתמע מהפסוקים, ראשית השנה היא זמן ירידת הגשם - כלומר, תחילת החורף, שבה תלויה הצלחת כל היבול, ואחרית השנה היא זמן איסוף הדגן, התירוש והיצהר, המסתיים כעבור שנה במקביל לתחילת שנת הגשמים החדשה. לכן גם קבעו חז"ל ש"בחג נידונים על המים".

אם כן, מדוע התורה אינה כותבת במפורש שחודש תשרי הוא ראשית השנה? ומדוע דווקא על חודש ניסן נאמר: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה"?

ייתכן לחלק בין ראש השנה הטבעי, שהוא חודש תשרי, לבין ראש השנה ההיסטורי, שהוא חודש ניסן; אך דומני שהבחנה כזו מחמיצה את העיקר. לא לחינם יצאו ישראל ממצרים בחודש ניסן דווקא. נכון יותר לומר שישראל יצאו ממצרים בניסן מפני שהוא ראשון, ולא שהוא ראשון מפני שאז יצאנו ממצרים.

מאיזו בחינה יכול חודש ניסן להיחשב לחודש הראשון? התשובה המתבקשת היא שחודש ניסן הוא ראשית האביב, פריחת עצי הפרי ולבלוב הארץ כולה. כשבוחנים את המציאות מצדה הנגלה, מגלים שחודש ניסן הוא ראשית השנה. בחודש תשרי מתחילים התהליכים הנסתרים, אלה שלא ניתן לראותם על פני השטח.

אפשר לומר: תשרי הוא בחינת הריון, וניסן הוא בחינת לידה. בנוהג שבעולם, שחוגגים מדי שנה את הלידה, ולא את ראשית ההריון, ולא רק מסיבות טכניות. אנו רגילים לחשוב שרק כאשר היצירה יוצאת לאוויר העולם, היא הופכת למציאות משמעותית. אמנם, התורה מלמדת אותנו לייחס חשיבות גם לתהליכים המוקדמים, ובכלל: גם למציאות הנסתרת, זו שעוד לא הופיעה. מבחינות מסויימות, הכל תלוי בשלבים המוקדמים, בהכנה.

אחד בתשרי הוא ראש השנה של הנסתר, של מה שעוד לא נגמר, אלא רק החל. כך בטבע, וכך בכלל המציאות. אם נרצה לדמות את החגים למחזור חיים אנושי, נוכל לומר שראש השנה הוא בחינת אירוסין, יום הכיפורים הוא בחינת נישואין וברית, וחג הסוכות הוא בבחינת עיבור - ולכן הוא קשור כל כך לגשם. לאחריו בא החושך של החורף וההריון, שהוא בעיקרו ציפייה והכנה, והלידה מתרחשת בחודש האביב, בניסן.

זוהי הסיבה לכך שראש השנה הוא המועד היחיד הקבוע בראש חודש - כלומר, לא בימי השיא של החודש, שעה שהלבנה במילואה, אלא בימי ההסתר והתחלת ההתנוצצות בלבד, כדברי חז"ל: "'תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו' - איזה הוא יום שהלבנה מתכסה בו? זהו ראש השנה".

ואכן, עובדת קיומם של שני ראשי שנים ניכרת ממבנהו של פרק המועדות בספר ויקרא (פרק כ"ג), המתחלק היטב לשתי מחציות: הראשונה - מתחילה בפסח ונמשכת עד חג השבועות, והשנייה - של חגי תשרי - פותחת ביום הזיכרון וחותמת בחג הסוכות. כל מחצית שנה וכל מחזור חגים מסתיים בחג עצרת משלו: חג השבועות הוא העצרת של חג הפסח, ושמיני עצרת הוא חג העצרת של סוכות ושל שאר מועדי תשרי.

מנקודת ראות זו, נתפש חג הסוכות לא רק כרגל שלישי לפסח ולשבועות, אלא גם כמועד שלישי וחותם לראש השנה וליום הכיפורים. לתפישה זו יש גם ביטוי בקרבנות החג, הדומים לקרבנות הימים הנוראים דווקא, ואכמ"ל.

"זכרון תרועה" - העלאת זכרוננו לפניו ית'

עיון בפסוקי הציווי על החצוצרות (במדבר י'), שמהם למדנו כי התרועה יוצרת זיכרון, ילמדנו על הקשר שבין הקרבנות לבין "זכרון תרועה". מייד לאחר הציווי על תקיעה בעת מלחמה, מצווה התורה:

וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱ-לוֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱ-לוֹהֵיכֶם.

גם כאן מופיעה תקיעה הקשורה בזיכרון, אך אין היא מהווה בקשת רחמים בעת היציאה למלחמה. הזיכרון שיוצרת התקיעה בימי השמחה ובמועדים היא יותר בבחינת השקעה: על ידי עבודת ה' והתקיעה לפניו, נעלה לפניו לזיכרון בשעת הצורך. לכן, לא נאמר כאן "ונזכרתם לפני ה' ונושעתם", כשם שנאמר על התקיעה בעת המלחמה, אלא "והיו לכם לזיכרון" - בעתיד וללא אזכור ישועה. אין כאן בקשת ישועה קונקרטית, אלא יצירת בסיס להתעוררות זכרוננו לפני הקב"ה בעתיד.

בזמן שבית המקדש היה קיים, אם חל ראש השנה בשבת, היו תוקעים במקדש אבל לא במדינה (ראש השנה פ"ד מ"א). תכלית התקיעה במקדש היא לעורר את זכרוננו לפני ה', ולכן היא נתפשת כחלק מעבודת הקרבנות, וראוי לה שתדחה שבת כמו העבודות האחרות במקדש. התקיעה במדינה, שעיקרה המלכת ה' בכל הארץ, נמנעת בשבת מסיבות טכניות (חשש לטלטול) או מהותיות (בשבת, שהיא עצמה מלכות, אין צורך בתקיעה להמלכת ה').

משמעות זו של תקיעת שופר - כמעוררת את זכרוננו לפני הקב"ה - באה לידי ביטוי, כמובן, בברכת ה"זכרונות".

ד. משמעויות נוספות

תפילת המוסף של ראש השנה מוסיפה את ברכת השופרות על ברכות המלכויות והזכרונות. בעוד שתי המשמעויות הראשונות ברורות פחות או יותר, לא כל כך ברור מה תפקידה של הברכה השלישית. הלא "שופר" הוא שם הכלי, ואינו מורה על עניין או תפקיד, ומה טעם מצאו חז"ל להוסיף ל"מלכויות" ול"זכרונות" גם "שופרות"?

אם נצעד בעקבות לשון חתימת הברכה - "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים" - נצטרך לומר שהשופר, מעבר להיותו ממליך מלכים ומעורר זיכרון, הוא גם כלי של תפילה, והתרועה היא גם קול תפילה. ואכן, היות השופר כלי של תפילה באה לידי ביטוי ברבות מהלכות השופר, ובמיוחד בקביעת חז"ל כי השברים והתרועה הם בכי של "גנוחי גנח" ו"ילול ילל". השופר הוא קול של בכי ובקשת רחמים. אין ספק שמשמעות זו של השופר היא מרכזית בראש השנה, וגם בפסוקי המקרא מצאנו רמזים למשמעות זו של התרועה:

יֶעְתַּר אֶל אֱ-לוֹהַּ וַיִּרְצֵהוּ וַיַּרְא פָּנָיו בִּתְרוּעָה וַיָּשֶׁב לֶאֱנוֹשׁ צִדְקָתוֹ.  (איוב ל"ג, כו)

הרמב"ם הרחיב משמעות זו של התרועה לציווי כללי, הנלמד מחובת התרועה בעת המלחמה, להריע ולהתפלל אל ה' בבקשת רחמים בכל שעת צרה, וכלל חובה זו כחלק ממצוַת העשה של התענית.

עם זאת, מסופקני אם המילה "שופרות" אכן מבטאת את המשמעות של התרועה כבקשת רחמים. ייתכן שכוונתם העיקרית של חז"ל טמונה דווקא בפתיחת הברכה השלישית, ולא בחתימתה:

"אתה נגלית בענן כבודך על הר קדשך לדבר עמם, מן השמיים השמעתם קולך... בהיגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצוות".

בתפילה זו ובהקשר זה, מלמד השופר על התגלות ה' ובמיוחד על מתן תורה. השופרות במעמד הר סיני, שעליהם נאמר "ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד", אינם שופרות של בני אדם, אלא שופרותיו של הקב"ה או של מלאכיו. טרם מתן תורה, פמליה של מעלה תקעה בשופר כדי להכריז על הופעת ה'.

ברכת השופרות, אם כן, אינה מציינת את תקיעת השופר מצד האדם, אלא את התשובה וההיענות מצד ה', בבחינת איתערותא דלעילא; ה' נענה לקריאתנו. לכן גם נמצא בשופרות פסוקי גאולה, כמו: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול", וגם כאן נראה שהשופר הוא שופרו של ה', המכריז על בואו לגאול את ישראל.

סיכום

התורה סתמה ולא פירשה מהי התרועה ומה פשרו של יום התרועה, ואנחנו - בעקבות חז"ל במדרש ההלכה - למדנו ממקומות אחרים על משמעותו של ראש השנה.

מדוע לא כתבה התורה במפורש את משמעותו של היום? מסתבר, שהתורה ביקשה שלא לצמצם את ההיקף הרחב של המשמעויות שניתנו לתרועה, מפני שבניגוד לתקיעה בשופר ביובל, שיש לה יעד אחד מוגדר, לתרועת השופר בראש השנה יש תפקידים רבים ומשמעויות שונות. התרועות הן בבת אחת גם קולות של יללה, גם גניחות של בקשת רחמים וגם קולות קצובים של מחיאות כפים.

המנהג לתקוע את תקיעת השברים בקולות פשוטים וישרים, מבטא את התרועה המהודרת - תרועת ההמלכה וההכרזה. המנהג להשמיע קול גונח, עולה ויורד, כאילו נגזרו השברים מלשון משבר ושבר (כשיטת החזו"א), מבטא את תפישת התרועה כקול של בקשת רחמים מתוך יללה ובכי.

ואולי עוד ברובד מוקדם יותר, הקביעה לקיים תרועה גם על ידי שלושה קולות (שברים) וגם על ידי תשעה קולות קצרים (תרועה), וחוסר ההכרעה של חז"ל שבגללה התארך סדר תקיעותינו מאוד, נוגעת בדיוק למשמעות המגוונת של התרועה. הגמרא מציעה להבין את הכפילות בתרועה כשני אופנים של בכי, אך ניתן גם להציע שהתרועה היא באמת קול של מחיאת כף, וכפי שקראנו למעלה: "כל העמים תקעו כף, הריעו לא-לוהים בקול רינה". התקבולת מוכיחה שהתרועה היא תקיעה בקצב של מחיאת כף, ומן הסתם משמעותן היא דומה. השברים - כשמם כן הם: קולות בכי של בקשת רחמים, מעין: "פלגי מים תרד עיני על שבר בת עמי" (איכה ג', מח).

חז"ל הורו להריע בשתי צורות מפני ששתי הדעות החלוקות אינן מוציאות זו את זו. להיפך: יש בה בתקיעה את שני היסודות הללו, ואנו רוצים להביע את שניהם.

*   *   *

יום התרועה אמור אם כן להיות:

  • יום של מלכות ה', והתרועה היא תרועה של מלכות;
  • יום של היזכרות לפני ה', והתרועה היא לזיכרון;
  • יום של שופרות - שיש בו בקשת רחמים, העולה דווקא מפני שה' יושב על כסא מלכותו ויראת המלכות גורמת לבקשת הרחמים;

וגם יום שבו אנו מזכירים את התגלות ה' בשופרותיו הוא, במעמד הר סיני ולעתיד לבוא בשופרו של משיח.

יום התרועה, כפי שראינו, הוא אכן ראש השנה, אך ראש השנה שבנסתר. וכשם שהוא נסתר מבחינה מהותית, כך נסתר הוא גם בפסוקי התורה.

יום התרועה הוא גם יום דין, אך מעמדו כיום דין הובן על ידי חז"ל כתוצאה של אופיו של היום כיום ההמלכה. מפני שה' יושב על כסאו ומפני שהיום הוא ראש השנה, מתקיים בו גם משפט: "(מפני ש)היום הרת עולם -  היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים". לכן, התרועה איננה רק תרועת המלכה, אלא גם תרועה המזכירה את הברית, וגם תרועה של בקשת רחמים בשעת הדין.

 

תהא השנה הזו שנת ברכה וישועה לכלל ישראל ולכל אחד ואחד מכם ולכל בית ישראל. יתקע ה' בשופר של גאולה וישוב וינחמנו ויכבוש כעסו מעלינו. ואם עוד לא הגיעה עתו של משיח, יברכנו ה' לפחות בשנת מנוחה ושלווה, שנת שלום ופריחה, ללא מלחמה ולא עקירה, שנת שמחה ונחמה לכולנו עד כי יבוא שילה.

 

*

***************************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ו

עורך: יצחק ברט

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

***************************************************************

*