שמואל ב | פרק י"ז | עצת חושי

 

א. חכמת חושי

סיימנו את השיעור הקודם בשיא המתח. אחיתופל יעץ עצה טובה והגיונית: לנצל את המומנטום, להוציא לקרב צבא יעיל שיפשוט על מחנה דוד, לפגוע בדוד ולהביא את המרד לידי גמר. בתחילה אכן קיבלו אבשלום ואנשיו את העצה, אך לאחר מכן ביקש אבשלום לשמוע גם את דעתו של חושי. ביארנו כי בקשה זו נבעה מהדגש הגדול ששם אחיתופל על חלקו שלו בפעולה, דגש שהעמיד את אבשלום בצל. על כן פונה כעת אבשלום אל חושי:

(ו) וַיָּבֹא חוּשַׁי אֶל אַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֵלָיו לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה דִּבֶּר אֲחִיתֹפֶל הֲנַעֲשֶׂה אֶת דְּבָרוֹ אִם אַיִן אַתָּה דַבֵּר:

כעת הכול תלוי בחושי: האם יצליח לנצל את נקודת התורפה של אבשלום ולשכנע אותו לבחור בדרך אחרת? חושי נושא כעת את נאום חייו. הוא פותח במשפט אחד:

(ז) וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אֶל אַבְשָׁלוֹם לֹא טוֹבָה הָעֵצָה אֲשֶׁר יָעַץ אֲחִיתֹפֶל בַּפַּעַם הַזֹּאת:

כבר כאן ניכרת חכמתו של חושי. אין הוא יוצא בהתקפה כוללת כנגד אחיתופל ואין הוא מזלזל בו. הוא יודע היטב כי "עֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱ‑לֹהִים כֵּן כָּל עֲצַת אֲחִיתֹפֶל גַּם לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם" (ט"ז, כג). על כן הוא מדגיש כי העצה שיעץ אחיתופל אינה טובה "בַּפַּעַם הַזֹּאת", רוצה לומר: אחיתופל הוא אמנם יועץ חשוב ומוערך, אך זאת הפעם הוא טועה.

נראה שחושי ממתין לבחון את תגובת אבשלום ואנשיו למשפט הזה. משלא באה תגובה קיבל חושי ביטחון, וכעת הוא ממשיך ומדבר לגופו של עניין:

(ח) וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת אָבִיךָ וְאֶת אֲנָשָׁיו כִּי גִבֹּרִים הֵמָּה וּמָרֵי נֶפֶשׁ[1] הֵמָּה כְּדֹב שַׁכּוּל[2] בַּשָּׂדֶה וְאָבִיךָ אִישׁ מִלְחָמָה וְלֹא יָלִין אֶת הָעָם: (ט) הִנֵּה עַתָּה הוּא נֶחְבָּא בְּאַחַת הַפְּחָתִים אוֹ בְּאַחַד הַמְּקוֹמֹת וְהָיָה כִּנְפֹל בָּהֶם בַּתְּחִלָּה[3] וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ וְאָמַר הָיְתָה מַגֵּפָה בָּעָם אֲשֶׁר אַחֲרֵי אַבְשָׁלֹם: (י) וְהוּא גַם בֶּן חַיִל אֲשֶׁר לִבּוֹ כְּלֵב הָאַרְיֵה הִמֵּס יִמָּס[4] כִּי יֹדֵעַ כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי גִבּוֹר אָבִיךָ וּבְנֵי חַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ: (יא) כִּי יָעַצְתִּי הֵאָסֹף יֵאָסֵף עָלֶיךָ כָל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב וּפָנֶיךָ הֹלְכִים בַּקְרָב: (יב) וּבָאנוּ אֵלָיו בְּאַחַד הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נִמְצָא שָׁם וְנַחְנוּ עָלָיו כַּאֲשֶׁר יִפֹּל הַטַּל עַל הָאֲדָמָה וְלֹא נוֹתַר בּוֹ וּבְכָל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ גַּם אֶחָד: (יג) וְאִם אֶל עִיר יֵאָסֵף וְהִשִּׂיאוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר הַהִיא חֲבָלִים וְסָחַבְנוּ אֹתוֹ עַד הַנַּחַל עַד אֲשֶׁר לֹא נִמְצָא שָׁם גַּם צְרוֹר:

דברי חושי נחלקים בבירור לשניים: בפס' ח–י הוא מסביר מדוע לדעתו טעה אחיתופל הפעם, ובפס' יא–יג הוא מציע הצעה משלו כיצד להתמודד עם דוד ואנשיו. מבחינה תוכנית דבריו של חושי מתמקדים במה שהתמקדה גם עצת אחיתופל, ומתפתח ויכוח על עניין אחד – המומנטום: עצתו של אחיתופל הייתה לנצל את המומנטום, ואילו חושי טוען שדווקא עצה זו תגרום לאיבוד המומנטום. הוויכוח נובע ממחלוקת בהערכת המציאות: אחיתופל גורס שדוד עייף ויגע, ולכן קל יהיה לנצל את המומנטום ולהכריעו, ואילו חושי טוען שהוא דרוך ומוכן לקרב. לדברי חושי, אם יֵצאו אחיתופל וצבאו כעת לקראת דוד, נכון להם כישלון, שכן דוד ערוך לצעד שכזה; והכישלון הזה יגרום, לטענת חושי, לאבדן מוחלט של המומנטום ולפחד מפני דוד. במקום זה חושי מציע להיערך לקרב גדול הרבה יותר: לאסוף צבא ענק מכל אנשי ישראל, ולזכות בניצחון שלא יוטל כלל בספק.

כמובן, מטרתו האמתית של חושי הייתה להרוויח זמן: לאמתו של דבר הוא הסכים עם אחיתופל ששאלת המפתח היא המומנטום, והעריך שאם לא ינוצל המומנטום כעת, המרד ידעך. עיקר עניינו כרגע הוא למנוע את ביצוע עצת אחיתופל להנחית את המכה מיד.

ב. האמצעים הרטוריים

מלבד התוכן המקורי כשלעצמו, חושי נוקט באמצעים רטוריים שונים שתכליתם להשפיע על אבשלום לקבל את דבריו:

א.  בראש ובראשונה, יש בדברי חושי תשומת לב למה שהבין כי הטריד את אבשלום בעצת אחיתופל, דהיינו המקום של אחיתופל עצמו בתכנית. עצת חושי מועידה לאבשלום מקום מרכזי: "הֵאָסֹף יֵאָסֵף עָלֶיךָ כָל יִשְׂרָאֵל... וּפָנֶיךָ הֹלְכִים בַּקְרָב". לשון זו מזכירה את דברי משה לקב"ה "אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה" (שמות ל"ג, טו), כלומר חושי נותן לאבשלום כבוד עצום, ומשווה אותו לקב"ה המוליך את בני ישראל במדבר.[5] ולאידך גיסא, האזכור היחיד של אבשלום בשמו הוא באזהרה מפני אפשרות של תבוסה, שתיקרא על שמו: "וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ וְאָמַר הָיְתָה מַגֵּפָה בָּעָם אֲשֶׁר אַחֲרֵי אַבְשָׁלֹם".

     חושי גם נמנע בבירור מלציין את עצמו, אלא מדבר כל הזמן בלשון רבים: "וּבָאנוּ אֵלָיו... וְנַחְנוּ עָלָיו... וְסָחַבְנוּ אֹתוֹ...". בכך חושי מבטא את התפיסה שהוא חלק מן המחנה, אך אין לו מעמד מיוחד בו, ולפיכך אין הוא מהווה סיכון למעמדו של אבשלום.

ב.  כאמור, הוויכוח סובב על השאלה מה עושה כעת דוד. כדי לשכנע את אבשלום בצדקת טענתו, חושי מדגיש כי הכול – ואבשלום בכלל הזה – יודעים שדוד גיבור, ומשום כך ברור לכול שהצדק עם חושי: "אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת אָבִיךָ וְאֶת אֲנָשָׁיו כִּי גִבֹּרִים הֵמָּה... כִּי יֹדֵעַ כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי גִבּוֹר אָבִיךָ...". חושי חוזר שלוש פעמים על המילה "אביך" (פעמיים בפס' ח, וכן בפס' י), כדי להדגיש שאבשלום אכן מכיר היטב את אביו.[6]

ג.   עם זאת, כשחושי עובר לתאר את המכה הצפויה לדוד, הוא מקפיד שלא להזכיר אותו בשמו או בכינויו "המלך" אלא לדבר עליו בגוף שלישי, בלי לציין במי מדובר: "וּבָאנוּ אֵלָיו... וְנַחְנוּ עָלָיו... וְלֹא נוֹתַר בּוֹ וּבְכָל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ... וְאִם אֶל עִיר יֵאָסֵף... וְסָחַבְנוּ אֹתוֹ...". נראה שחושי הבין כי גם אבשלום המורד עשוי להירתע מציור המכה הקשה שיוכה אביו באופן אישי כל כך, ותחושה שכזו עלולה להטות את לבו מעצת חושי והלאה.

ד.  כדי להוסיף משקל לטענתו, חושי משתמש בביטויים רבים המזכירים את עברו הקרבי של דוד, שתכליתם ליצור זיקה להיסטוריה של דוד בכלל, ולניסיונו הנרחב במצבי בריחה מן המלך במדבריות יהודה בפרט. נציין את הביטויים השונים היוצרים זיקות אלו:

1.   חושי מזכיר בדבריו שני בעלי חיים: "כְּדֹב שַׁכּוּל בַּשָּׂדֶה... אֲשֶׁר לִבּוֹ כְּלֵב הָאַרְיֵה". סביר להניח שכוונתו לרמוז לדברי דוד כשניסה לשכנע את שאול לשלוח אותו להילחם בגלית הפלשתי: "רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר. וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו. גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ..." (שמ"א י"ז, לד–לו).

2.   חושי מתאר את דוד במילים "וְאָבִיךָ אִישׁ מִלְחָמָה... כִּי גִבּוֹר אָבִיךָ". ביטויים אלו מזכירים את התיאורים שתואר בהם דוד כשהוצע לראשונה למשרת המנגן בבית שאול: "הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ" (שם ט"ז, יח).

3.   חושי מציין את כושרו של דוד להתחבא במקומות נסתרים: "הִנֵּה עַתָּה הוּא נֶחְבָּא בְּאַחַת הַפְּחָתִים אוֹ בְּאַחַד הַמְּקוֹמֹת". ובלשון דומה הזהיר שאול מפני יכולות אלו של דוד: "לְכוּ נָא הָכִינוּ עוֹד וּדְעוּ וּרְאוּ אֶת מְקוֹמוֹ אֲשֶׁר תִּהְיֶה רַגְלוֹ מִי רָאָהוּ שָׁם כִּי אָמַר אֵלַי עָרוֹם יַעְרִם הוּא. וּרְאוּ וּדְעוּ מִכֹּל הַמַּחֲבֹאִים אֲשֶׁר יִתְחַבֵּא שָׁם וְשַׁבְתֶּם אֵלַי" (שם כ"ג, כב–כג). בכך חושי גם רומז כי כשם שהתגבר דוד על רדיפותיו של שאול, ובסופו של דבר מלך תחתיו, כן עלול הוא לעשות גם לאבשלום.

4.   על אנשיו של דוד חושי אומר "כִּי גִבֹּרִים הֵמָּה וּמָרֵי נֶפֶשׁ הֵמָּה". וגם דבר זה ידוע לנו מנדודי דוד: "וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ" (שם כ"ב, ב).

ה.  ולבסוף, חושי משתמש בשלל דימויים בריכוז שאין שני לו בספרי נביאים ראשונים: "כְּדֹב שַׁכּוּל בַּשָּׂדֶה... אֲשֶׁר לִבּוֹ כְּלֵב הָאַרְיֵה הִמֵּס יִמָּס... כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב... כַּאֲשֶׁר יִפֹּל הַטַּל עַל הָאֲדָמָה...". סגנון זה מגיע לשיאו בפסוק החותם את דבריו: "וְאִם אֶל עִיר יֵאָסֵף וְהִשִּׂיאוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר הַהִיא חֲבָלִים וְסָחַבְנוּ אֹתוֹ עַד הַנַּחַל עַד אֲשֶׁר לֹא נִמְצָא שָׁם גַּם צְרוֹר". סגנון ציורי זה, המזכיר את נאומיהם של שליטים מן המזרח התיכון של ימינו, מדבר כנראה ללבו של אבשלום ומתאים לאופיו.

ג. הסיבתיות הכפולה

לאחר ששמע אבשלום את דברי חושי באה תמונה מעניינת:

(יד) וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל טוֹבָה עֲצַת חוּשַׁי הָאַרְכִּי מֵעֲצַת אֲחִיתֹפֶל וַה' צִוָּה לְהָפֵר אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה לְבַעֲבוּר הָבִיא ה' אֶל אַבְשָׁלוֹם אֶת הָרָעָה:

אנו פוגשים כאן שוב בעקרון 'הסיבתיות הכפולה'. על עיקרון זה כבר עמדנו בשיעור הקודם, אלא שהפעם הדברים מפורשים בכתוב. מצד אחד, ניתן בהחלט להבין כיצד, מבחינה מציאותית, הצליח חושי בחכמתו הרבה ובנאומו המזהיר להפר את עצת אחיתופל ולשכנע את אבשלום לצדד בהצעתו. מצד שני, הכתוב מעיד כי החלטתו של אבשלום לא נבעה מסיבות טבעיות בלבד, אלא הייתה כאן מעורבות א‑לוהית ישירה. בכך נסגר המעגל שתחילתו בתפילת דוד בראשית האירועים: "סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל ה' " (ט"ו, לא). כפי שראינו שם, מיד לאחר תפילה זו הופיע חושי. כעת מתברר שהקב"ה אכן שמע לתפילתו של דוד, והמענה הא‑לוהי בא בדמות עזרתו של חושי.

המקרא מדגיש שמבחינה אובייקטיבית עצת אחיתופל הייתה הטובה. אכן, תורף הוויכוח (כביכול) בין אחיתופל לחושי היה בהערכת מצבו של דוד כעת: עייף ויגע או דרוך ומוכן לקרב. את התשובה ל'התלבטות' זו קיבלנו כבר בפרק הקודם: "וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ עֲיֵפִים וַיִּנָּפֵשׁ שָׁם" (ט"ז, יד). אף על פי כן התקבלה עצת חושי, בזכות שני המישורים שראינו.

ודוק: על עצת אחיתופל נאמר "וַיִּישַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי אַבְשָׁלֹם וּבְעֵינֵי כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (פס' ד), ואילו עצת חושי הייתה טובה בעיני "כָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל".[7] בכך יש דמיון לא-מבוטל לפרשה אחרת במקרא, שגם בה שאל מלך בעצתן של שתי קבוצות, והעדיף את עצת הנערים על פני עצת הזקנים הטובה יותר. הכוונה, כמובן, לרחבעם בן שלמה, שהתלבט כיצד להגיב לבקשת העם "אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ" (מל"א י"ב, ד). העצה הטובה יותר הייתה העצה שקיבל מן הזקנים, לענות לעם "דברים טובים" (שם, ז). אלא שעצה זו לא העמידה את רחבעם במרכז, ולא סיפקה את רצונו בכבוד. במקום זה העדיף רחבעם את עצת הילדים שגדלו אתו, שאף הם, כחושי בשעתו, הציעו הצעה המחניפה לכבודו של רחבעם וליוו אותה בדימויים ציוריים רבים ומוגזמים: "כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי. וְעַתָּה אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים" (שם, י–יא). ובשפה זו אכן ענה רחבעם לעם (שם, יב–יד). מסתבר שגם שם היה היגיון אנושי אף בעצת הילדים: כשמנהיג חדש עולה לשלטון – ובפרט לאחר שנים ארוכות של שלטון מלך חזק – הריהו מנסה להפגין כוח ולהראות שאין הוא נופל מאביו, כדי שלא יזלזלו בו. ואולם, גם שם המקרא מדגיש: "וְלֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵעִם ה' לְמַעַן הָקִים אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט" (שם, טו).

סוף דבר, משני הסיפורים נלמד מסר אחד. גם אם המלך חושב שהוא קובע את המהלכים בעולם הזה, עליו לדעת כי גבוה מעל גבוה שומר, וכדברי החכם מכל אדם: "פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה' עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ" (משלי כ"א, א).