עקירה והנחה

  • הרב משה טרגין

עקירה והנחה

האם הוצאה היא מלאכה גרועה?

בשיעור הקודם עסקנו באופיו של איסור הוצאה מרשות לרשות בשבת. מכיוון שפעולת ההוצאה איננה גורמת שינוי ניכר בחפץ, ניתן להגדיר אותה כ"מלאכה גרועה", ולהגדרה זו יש מספר תוצאות הלכתיות. אפשר להציע גם גישה שונה: ניתן לטעון כי עצם העובדה שהתורה אסרה על מלאכת הוצאה מצביעה על כך שגם שינוי במקומו של החפץ נחשב כשינוי משמעותי, ולפיכך הוצאה היא מלאכה ככל המלאכות. אפשר שנדרש פסוק מיוחד כדי ללמד ששינוי מקום הוא שינוי בעל חשיבות. שלא כבשאר המלאכות, שהתוצאה שלהן ברורה וניכרת לעין, הוצאה איננה גורמת לשינוי פיזי בחפץ. באופן טבעי לא היינו כוללים את המלאכה הזו בין המלאכות, על אף שהייתה במשכן, משום שאנו מונים רק מלאכות "חשובות", כאלה המשנות את החפץ. אולם לאחר הלימוד מן הפסוק ניתן להסיק שגם מעשה ההוצאה גורם שינוי בעל חשיבות מבחינה הלכתית, ולכן יש למנות גם את מלאכת הוצאה כמלאכה רגילה.

מעמד העקירה וההנחה

לחקירה הזו עשויה להיות השלכה על שאלה מעניינת קרובה. מבחינת החלוקה למרכיבים, מלאכת הוצאה בנויה משני חלקים עיקריים: העקירה וההנחה, שתי הפעולות העומדות בשני הקצוות של ההעברה. המלאכה מתחילה בהרמת החפץ מרשות היחיד (עקירה), ממשיכה בהעברתו מעבר לגבול המפריד בין רשות היחיד ורשות הרבים (הילוך), ומסתיימת בהצבתו מחדש ברשות הרבים (הנחה). האם ניתן לומר שלוז מלאכת ההוצאה הן רק פעולות העקירה וההנחה, ובלבד שהעקירה תהיה ברשות היחיד וההנחה ברשות הרבים (או להיפך)? כדי לעמוד בתנאי ההכרחי הזה, אדם חייב ללכת מרשות היחיד לרשות הרבים; אך פעולת ההליכה היא משנית ביחס למלאכה, המורכבת רק מן העקירה וההנחה. ההבנה האחרת תהיה שפעולת ההליכה מרשות לרשות היא היא יסודה של המלאכה, ודווקא העקירה וההנחה הן פעולות המסגרת לאותה הליכה, שתפקידן רק להגדיר את תחילת הפעולה ואת סיומה בנקודות קצה ברורות ומובחנות.

הדיון הזה ביחס למרכיבים היסודיים של מלאכת הוצאה, שיש לו השלכות הלכתיות רבות, נובע במובנים רבים מן החקירה הקודמת שהעלינו. אם אנו מחשיבים את מלאכת הוצאה כמלאכה "רגילה", משום שהשינוי הגאוגרפי נחשב בעינינו כשינוי בעל משמעות, ייתכן שדווקא הפעולות הגורמות במישרין לשינוי זה - העקירה מרשות היחיד וההנחה ברשות הרבים - הן המרכיבים העיקריים של המלאכה, וההילוך הוא רק תנאי צדדי. ואולם אם הוצאה היא מלאכה גרועה מכיוון שאיננה גורמת שינוי ניכר בחפץ, אז אולי העקירה וההנחה אינן מהותיות כל כך, ודווקא ההעברה מעבר לגבול היא עיקר המלאכה. מלאכת הוצאה איננה מוגדרת על פי שינוי, ולכן העקירה וההנחה - הפעולות הגורמות את השינוי - אינן מהותיות לה.

הוצאה ללא עקירה

כדי לבחון את השאלה הזו עלינו לעיין בכמה סוגיות העוסקות בווריאציות שונות של עקירה והנחה. ככל הנראה ה"ראיה" המשכנעת ביותר נמצאת בסוגיה השוקלת לוותר לגמרי על הצורך הפורמלי בעקירה. הגמרא במסכת שבת (ג.) עוסקת במצב שבו אדם מעמיס חפצים על גבו של אדם אחר, והאדם השני מניח את המשא ברשות הרבים. למרות שאין כאן עקירה ממש, ייתכן שהליכתו של האדם נחשבת כעקירה:

"בעי מיניה רב מרבי: הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ, מהו? עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי, ומיחייב, או דילמא לא?".

ייתכן ש"עקירת גופו" של האדם שקולה לעקירת החפצים. אפשר שהגמרא בעצם עוסקת כאן בתפקידה של העקירה (ובמשתמע, גם של ההנחה - ראה תוספות ד"ה עקירת). אם העקירה היא עיקר מלאכת ההוצאה, ייתכן שלא נוכל לוותר עליה בתרחיש כזה. אך אם עקירה רק מסמנת את ראשיתו של תהליך ההוצאה, אזי אולי במקרה שלנו ניתן להגדיר את ראשית התהליך בתחילת תנועתו של האדם לאחר שהוטענו עליו החפצים, ואזי יש לפנינו מעשה הוצאה שאין בתחילתו עקירה.

הוצאה ללא הנחה

דוגמה שנייה מתייחסת למצב שבו החפץ עדיין לא הגיע לקרקע. רבי עקיבא חידש עיקרון שלפיו "קלוטה כמי שהונחה דמי", כלומר - לפחות לעניין הלכות שבת - מרגע שחפץ שהושלך לאוויר נכנס לאווירה של רשות כלשהי, הוא נחשב כמי שהונח באותה רשות, ולפיכך התקיימה בו מלאכת הוצאה. אין צורך להניח ממש את החפץ על קרקע הרשות החדשה. דרך אחת להבין את שיטתו של רבי עקיבא היא להניח שהוא הגדיר את אוויר הרשות כהרחבה של הקרקע, כך שחפצים הנעים באוויר נחשבים כאילו הם מונחים על הקרקע (הרחבנו בעניין זה באחד השיעורים הקודמים). לחילופין, ייתכן שרבי עקיבא לא הגדיר מחדש את הרשויות, אלא חידש שבמלאכת הוצאה אין צורך בהנחה על גבי הקרקע ממש. מרגע שהחפץ עבר את הגבול בין הרשויות התקיימה בו מלאכת הוצאה, גם אם לא נח על הקרקע. מכיוון שהחפץ נמצא כעת בזיקה לרשות החדשה, הושלמה המלאכה.

ייתכן ששיטת רבי עקיבא היא מסקנה מן הדוגמה הקודמת בעניין "עקירת גופו". אם אנו מכריעים (כפי שהכריעה הגמרא) שאין צורך בפעולת עקירה של ממש, אז אולי גם אין צורך בפעולת הנחה של ממש. כמובן, רבי עקיבא מרחיב מאוד את הסברה הזו, ובהחלט יש מקום לטעון כנגדו, שאף על פי שעקירה "וירטואלית" מספיקה, עדיין ביחס להנחה יש צורך בהנחה של ממש. יתר על כן, בתרחיש הקודם הייתה פעולה פיזית וממשית של עקירה שהתבצעה בידי האדם הראשון שהטעין את החפצים על גב חברו, ולעומת זאת במקרה של רבי עקיבא אין בכלל מעשה של הנחה. בכל אופן, מרגע שקבענו שעקירה והנחה אינן הפעולות החשובות של מלאכת הוצאה ועיקר האיסור הוא בהעברת החפץ מרשות אחת לרשות אחרת, ניתן בקלות למצוא את ההיגיון המשותף לדוגמה של "עקירת גופו" ולדינו של רבי עקיבא "קלוטה כמי שהונחה דמי".

למטה משלושה טפחים

יישום מתון יותר לעיקרון שהציג רבי עקיבא ניתן למצוא בסוגיה במסכת שבת (ה.), הטוענת שברגע שחפץ הגיע למרחק של שלושה טפחים מן הקרקע הוא נחשב כמי שהונח. הגמרא עוסקת במצב שבו אדם מקבל חפץ לתוך ידו, אך ידו איננה גדולה מספיק כדי שתיחשב כמקום של ארבע על ארבע אמות לעניין הנחה. למרות שלמעשה החפץ נח בידו של האדם, לא התקיימה כאן הנחה הלכתית. ואולם, הגמרא טוענת שאם ידו של האדם הייתה ממוקמת בקרבה של שלושה טפחים לקרקע, אזי החפץ נחשב כמונח, בשל סמיכות היד לקרקע - שבה יש בוודאי ד' על ד' אמות:

"עמד במקומו וקבל - חייב. הא בעינן הנחה על גבי מקום ד', וליכא?... אמר רבי אבהו: כגון ששלשל ידו למטה מג' וקבלה".

בדרך כלל בהלכה פועל על מרחק של פחות משלושה טפחים עקרון 'לבוד', הלכה למשה מסיני הקובעת שניתן להתעלם מרווח שאורכו אינו עולה על שלושה טפחים. סביר לומר שזה העיקרון הפועל גם בסוגייתנו: אם ידו של האדם ממוקמת במרחק קטן משלושה טפחים מן הקרקע, לפי דין 'לבוד' היא נחשבת כאילו היא מונחת על הקרקע ללא חציצה, ועל כן היא נחשבת כמקום של ארבע על ארבע אמות שמתקיימת בו הנחה הלכתית. אמנם הגמרא איננה מציינת במפורש, כפי שהיא עושה בדרך כלל, את המונח "לבוד", ובכך יש כדי לעורר את השאלה האם אכן זו הסיבה לדברי הגמרא. יתר על כן, ניתן לטעון כנגד הפעלת דין 'לבוד' בהקשר זה, משום שבחלל הריק שבין החפץ ובין הקרקע נמצאת ידו המקבלת של האדם. למעשה קיימת מחלוקת מפורסמת בין רש"י ובין ראשונים אחרים סביב נקודה זו. לדעת רש"י קניין הגבהה (יצירת בעלות באמצעות מעשה סמלי של הרמת החפץ הנקנה) חייב להתקיים על ידי הרמה לגובה של יותר משלושה טפחים מעל הקרקע. מסתבר שלשיטתו אם החפץ לא הורם לגובה שלושה טפחים הוא נחשב לבוד לקרקע, וממילא אין כאן כל הגבהה. ראשונים אחרים חולקים על רש"י, וחלקם טוענים שדין 'לבוד' אינו חל על חלל שיש בו דברים אחרים. אם ידו של האדם, האוחזת בחפץ, נמצאת בחלל שלושת הטפחים, אי אפשר לומר שהחפץ נחשב כצמוד לקרקע. לשיטה זו דין לבוד לא יכול להיות מיושם בסוגייתנו (שבת ה.), וחזר למקומו הצורך להסביר כיצד יד הנמצאת בגובה של פחות משלושה טפחים נחשבת כמקום ד' על ד' לעניין הנחה. מאחר שדין 'לבוד' איננו יכול לבאר את ההלכה הזו, יש למצוא ביסוס אחר לקביעה לא-שגרתית זו.

ייתכן שהגמרא מציעה סברה נוספת. כפי שציינו, רבי עקיבא סבר שברגע שחפץ נכנס לתחום האוויר של רשות כלשהי הוא נחשב מונח באותה רשות, גם לפני שנח על הקרקע. שיטת רבי עקיבא היא קיצונית למדי, וייתכן שלא התקבלה במלוא היקפה (עיין בתוספות, בבא קמא ע: ד"ה כמאן). אך גם אם לא נקבל את דינו של רבי עקיבא, אולי נוכל להפעיל עיקרון דומה בשעה שהחפץ נכנס לתחום שלושת הטפחים הסמוכים לקרקע. אף על פי שדין 'לבוד' במובן המדויק והפורמלי לא יחול כאן, ולא נוכל לראות את החפץ כאילו הוא ניצב על גבי הקרקע, עדיין נוכל לראות אותו כ"מונח" או כעומד בזיקה לקרקע, ומתוך כך לקבוע שתהליך ההוצאה מרשות לרשות בא לידי גמר. ההמעטה בחשיבותן של העקירה וההנחה (יחד עם הדגשת החשיבות של המעבר הממשי בין הרשויות) תאפשר לנו לקבל גם אופנים אחרים של הנחה - גם כאלה שאינם הנחה מלאה במובן הפיזי - כמרכיב המסיים את תהליך ההוצאה מרשות לרשות.