דילוג לתוכן העיקרי

ראש השנה | דף ט | מוסיפין מחול על הקודש

הגמרא בדף ט ע"א עוסקת בחובה 'להוסיף מחול על הקודש' – החובה לנהוג בקדושה גם בזמן החול הסמוך לשבת, ליום כיפורים או ליום טוב, ומביאה שני מקורות אפשריים לדין זה:

א. הפסוק האמור לגבי שביעית – "בחריש ובקציר תשבות", שאין כוונתו לאסור חריש וקציר של שביעית (שהרי זה כבר ידוע) אלא לרבות "חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית" (עבודות בשנים המותרות, המשפיעות על שנת השביעית או מושפעות ממנה).

ב. הפסוק האמור ביחס ליום הכיפורים – "ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב", שכוונתו לחובת עינוי הקיימת גם ביום ט' בתשרי, כלומר תוספת מיום ט' על יום כיפור.

בפשטות, אפשר להסביר את החובה להוסיף מחול על הקודש בשתי דרכים:

א. תוספת על הקודש עשויה לסייע לשמירה על הקודש עצמו ולהגן עליו מפני פגיעה – כשאדם מוסיף מחול על הקודש, קטן החשש שמא מחמת קוצר הזמן והדוחק הוא 'יגלוש' ויחלל את השבת עצמה או את יום הכיפורים עצמו.

ב. קדושת שבת ויום טוב מתפשטת ומתרחבת, וממילא גם זמן ה'חול' הסמוך להם אינו זמן חול ממש, אלא חול המתקדש ושואב מקדושת היום הסמוך לו.

לשתי ההבנות הללו עשויות להיות השפעות שונות, וביניהן אפשר למנות את השאלה אם יש להבחין בין דינים שונים הנובעים מקדושת היום. כך למשל התחבטו הפוסקים בשאלה אם יש מצוות 'שמחה' בתוספת יום טוב, ולכאורה הדבר קשור לשתי ההבנות הללו: אם מטרת התוספת 'להגן' על יום טוב עצמו, אפשר שרק איסורי המלאכה ינהגו בה, אך אם התוספת נובעת מהתפשטות הקדושה, מסתבר שינהגו בה כל הדינים הקשורים לקדושה (אמנם, עדיין יש לדון בשאלה אילו דינים נובעים מקדושת היום ואילו דינים קשורים ליום אך אינם נובעים מקדושתו. יש לדון בכך גם ביחס לדינים נוספים, כגון קידוש בתוספת שבת ואף תקיעת שופר בתוספת יום טוב של ראש השנה).

נפקא מינה נוספת בין שתי ההבנות הללו עשויה להיות ביחס לאופי האיסור: אם קדושת היום מתפשטת ומתרחבת, מסתבר שהאיסור בשעת התוספת יהיה מעין האיסור הנוהג ביום טוב עצמו (אף אם קלוש ממנו), אך אם מדובר באיסור שנועד 'להגן' על יום טוב מפגיעה – מדובר באיסור עצמאי, ואפשר שהוא איסור עשה, שהרי הוא נלמד ממצוות עשה של 'תשבתו'.

ייתכן ששתי ההבנות הללו משתקפות כבר בשתי הילפותות המובאות בסוגייתנו. הילפותא מדיני שביעית עוסקת במלאכות הנעשות בשנים אחרות אך משפיעות על השביעית או מושפעות ממנה, ולכאורה על פי זה התוספת נועדה להיות מעין 'סייג' לעיקר, וכך לאפשר שמירת שביעית (או שבת ויום טוב) באופן מלא, בדומה להבנה הראשונה שהצגנו לעיל. לעומת זאת, על פי הילפותא השנייה חובת העינוי הקיימת ביום הכיפורים מתפשטת גם מעבר לו, וזמנה מתחיל כבר ביום השני, והדבר מתאים להבנה השנייה שהצגנו.

[בשולי הדברים נעיר שייתכן שגם ביחס לילפותא מפסוקי יום הכיפורים יש הבדל בין חובת העינוי לאיסור המלאכה – תוספת העינוי נועדה לסייע לעינוי יום הכיפורים ולחזקו (שהרי אינו דומה צום המתחיל ברגע זה לצום שנמשך כבר זמן מה), ואילו איסור המלאכה נובע מהתפשטות הקדושה, ואכמ"ל.]

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)