ערכין דף יז – הישג יד בערכין

  • הרב אביהוד שורץ
הפרק הרביעי במסכת ערכין הוא פרק "הישג יד". דין הישג יד, הנזכר בהקשרים שונים במהלך המסכת, קובע כי למרות שהתורה קבעה ערך מדוייק לכל אדם מישראל בהתאם לגיל ולמגדר, אם אדם התחייב לתת ערך כלשהו, אך אין לו את האמצעים לפרוע את חובו, הוא עשוי לזכות בהנחה:
"וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן".
הגמרא מסבירה שאף שהתורה מתייחסת ל"נודר", נוהג דין הישג יד אך ורק בהלכות ערכין. אם אדם נדר סכום כסף מסויים ("נדר דמים") עליו לשלמו במלואו, ואף אם אין לו כסף לשלם – יעמוד החוב בעינו עד שיצליח לפורעו. הלכה זו, המבחינה בין נדר ובין ערך, חוזרת ונשנית בברייתא בהמשך הפרק (כ ע"א).
בביאור הלכה זו כתב הראב"ד (בהשגות על הרמב"ם, הלכות ערכין וחרמין ג, ט):
"לפי שהערכים הם כעין קנס כשלשים של עבד חסה התורה עליו שידון בהשג יד אבל בדמים אין קנס וגזרת הכתוב הוא ואם מך הוא".
הראב"ד מתבסס על ההלכה שבסוגייתנו, המבחינה בין ערך ובין דמים. לדעתו ההנחה קיימת דווקא בהלכות ערכין, שהם מעין "קנס" שהטילה התורה על המעריך. תפיסה זו של דיני ערכין מחודשת ביותר, אך לענייננו משמעותי ההסבר שמציע הראב"ד להנחה זו: "חסה התורה עליו". נראה שהמילה "הנחה" אכן תואמת את השקפת הראב"ד: המעריך חייב לשלם את מלוא הסכום, אלא שהתורה חסה עליו ומאפשרת לו לשלם פחות.
אלא שאם אכן מדובר על הנחה מתוך רחמנות, לא ברור מדוע היא קיימת דווקא בערכין ולא בנדרים. סוף סוף, בשני המצבים אדם מתחייב לשלם סכום כלשהו, ואין באפשרותו לשלם אותו!
ואמנם, מן הסוגיות נראה שיש מקום להציע הבנה אחרת, הקובעת שדין הישג יד איננו הנחה בעלמא, אלא דין המהווה חלק בלתי נפרד מהלכות ערכין. לאמור – כפי שקבעה התורה ערך מדוייק לכל איש ואישה, כך היא קובעת ערך מדוייק לעניים. המשנה בדף ז עמוד ב קבעה שערך זה הוא שקל אחד, ולא פחות.
באותה משנה מצאנו מחלוקת מעניינת בין התנאים:
"היו בידיו חמש סלעים – ר"מ אומר: אינו נותן אלא אחת, וחכמים אומרים: נותן את כולן".
אפשר שהתנאים נחלקו בשאלה שהצגנו כאן. לדעת חכמים דין הישג יד הוא למעשה הנחה למי שהתורה חסה עליו. כמובן, הנחה זו דורשת מאדם לשלם את הסכום המקסימלי שבאפשרותו, ובמקרה הנידון במשנה – חמישה סלעים. ר' מאיר רואה בהישג יד הלכה בהלכות ערכין. התורה קבעה שהעני, שאיננו מסוגל לשלם את מלוא הסכום שהתחייב לו, רשאי לשלם סלע אחד בלבד. אותו סלע הוא ערך מן הערכים שקבעה תורה, ואף אם יש לאדם מעט יותר מסלע, סוף סוף הוא מחוייב לערך הישג יד שקבעה התורה – סלע אחד בלבד.
סוגיה נוספת הקשורה לשאלתנו היא הסוגיה בדף ד עמוד ב. בברייתא המובאת בה נאמר שהאומר "ערך סתום עלי" מחוייב לערך הנמוך ביותר, ונחלקו הדעות בגמרא מהו הערך הנמוך ביותר. יש שאמרו שהערך הנמוך ביותר הוא שלושה שקלים – הערך שקבעה התורה לנקבה בת חודש, אך בהמשך הגמרא נאמר שהערך הנמוך ביותר הוא שקל אחד – הערך שקבעה התורה להישג יד. על פי הדעה הראשונה תשלום שקל של אדם עני איננו ערך בדיני ערכין, אלא הנחה למי שאיננו מסוגל לשלם את הסכום, ולכן תשלום שקל איננו ערך מן הערכים, ואין מקום לומר שהאומר "ערך סתום" התכוון לשקל. לעומת זאת, הדעה השנייה סבורה שערך של שקל אחד איננו שונה מן הערכים האחרים שבפרשה, ועל כן האומר "ערך סתום" רשאי לשלם שקל אחד בלבד – הערך הנמוך ביותר.