ערכין דף כא – כפייה בהבאת קרבן

  • הרב ירון בן צבי
אדם שנדר נדר חייב לשלם את חובו, ואם אינו עושה זאת – הוא מבטל מצוות עשה של "מוצא שפתיך תשמור" ועובר על האזהרה של "כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו". משנתנו דנה ביכולתו של בית הדין לגבות כסף מאנשים שהתחייבו להביא קרבן – בעל כרחם. המשנה מבארת שיש צורך בכך שהאדם שמביא את הקרבן יעשה זאת מרצונו, אולם למרות זאת, אם הוא אינו מביא קרבן – ניתן לכפות זאת עליו:
"אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה, שנאמר: לרצונו, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן אתה אומר בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני".
דין זה טעון ביאור, שהרי הבאת קרבן ללא רצון לתיקון אמיתי של הדבר שאותו בא הקרבן לתקן הינה מעשה ריק וחסר משמעות, והנביאים עסקו בכך רבות.
[הפסוק (ישעיהו א, יא) "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי" מדבר על מצב אבסורדי בו אנשים שעזבו את דרך ה' מביאים קרבנות ללא כל חזרה בתשובה. הביקורת באה ללמד אותנו שלא יתכן לעשות מעשה שהוא טכני בלבד ולצפות למחילה או כפרה; על האדם להתכוון להשתנות ולתקן דרכיו.]
גם חלקים נרחבים ממסכת זבחים עוסקים בחשיבות המחשבה בעבודת הקרבן. עבודות הזבח (שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה) אינן אקטים פורמליים של מעשה ההקרבה בלבד, ומרכיב המחשבה שבהן (מחשבת חוץ לזמנו, חוץ למקומו, ומחשבת פסול של הבעלים) קריטי לביצוע העבודה כראוי, והוא שיקבע בין השאר אם הקרבן יתקבל. לאור זאת, יש לבאר כיצד יתכן שבית הדין מכריחים אדם להביא קרבן.
ניתן להבין את הכפיה על פי דברי הרמב"ם בהלכות גירושין (ב, ב):
"מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר, וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרש ה הרי זה כשר, ואם הגוים מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו".
בהקבלה לעולם הגירושין ניתן לומר שהקרבת הקרבן אינה נעשית בעל כורחו או שלא מדעתו של הבעלים, אלא מתוך לחץ שמביא את האדם לרצות לקיים את המצווה. דבר זה נכון אף אם עדיין קיים חשש שמא הצהרתו של הבעלים נובעת רק מתוך הכפייה, ובלבו עדיין יש התנגדות. במקרה זה אנו מסתפקים במה שהוא אומר בפיו.
ניתן להבין זאת באופן הבא: כמעט כל מעשה שאנו עושים נובע מאילוץ כזה או אחר – אדם לא היה מוכר את רכושו אם לא היה זקוק לכסף, הרצון לצאת ממצב מסויים הוא אילוץ ופעמים שההתמודדות עם המצב מצריכה וויתור גם אם הלב אינו שלם לחלוטין עם המעשה. אומנם המצב האופטימלי הוא שהבעלים יביאו את הקרבן בלב שלם, אולם אנו נאלצים להבין שישנם מצבים שבהם אנו צריכים לעזור לאדם לעשות את המעשה הנכון, בתקווה שבסופו של דבר הוא באמת יתרצה. כאן אנו למדים שישנן רמות שונות של התרצות, והרמה הנמוכה ביותר שנדרשת היא התרצות מתוך כפייה.