ערכין דף כד – פתיחה להלכות הקדש שדה אחוזה

  • הרב אביהוד שורץ
חלקה האחרון של מסכת ערכין עוסק באדם המקדיש שדה. המשנה לעיל בדף יד כבר הזכירה, בהקשר אחר, את מחלוקת התנאים אודות ההבדל שבין שדה אחוזה ושדה מקנה, והדברים מורחבים יותר בפרקים השביעי והשמיני.
הפרק האחרון בספר ויקרא עוסק בסוגים שונים של הקדש. הפרק פותח בדיני ערכי אדם, שהם עיקר הדיון במסכת ערכין, ומהם עובר להקדשות נוספים: הקדש מיטלטלין, הקדש נכסי דלא ניידי וכן הלאה. מטבע הדברים, כל אחד מן ההקדשות קורא שם לעצמו, אולם דווקא את דיני הקדש שדות בחר רבי יהודה הנשיא (והרמב"ם בעקבותיו) לִשְנות במסכת ערכין. זאת, ככל הנראה, מחמת הלכה מיוחדת שנקבעה ביחס להקדש שדות:
"וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַה' וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף".
התורה קובעת בכמה כסף יש לפדות את השדה, וערך זה קבוע ואיננו משתנה בין שדה לחברתה. המשנה בדף יד הדגישה שאפילו המעולה שבשדות והפחותה שבשדות נפדות באותו סכום.
כפי שהזכרנו בעבר (ראה בעיון הפתיחה למסכת), גם את ערכי האדם קבעה התורה, והם אינם תלויים בערכו האובייקטיבי של האדם. אם כן, זו נקודת ההקבלה שבין שדה אחוזה ובין ערכי האדם – לשניהם ערך קבוע ובלתי משתנה.
שניים ממפרשי התורה האחרונים הציעו טעם להלכה זו, המציבה ערך קבוע לשדה אחוזה, מבלי להתחשב באיכותה. שניהם מתבססים על הלכה ייחודית נוספת בשדה אחוזה:
"וְאִם לֹא יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה... וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל קֹדֶשׁ לַה' כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ".
נמצא, אם כן, כי זהו המקרה היחיד שבו שדה כלשהי מופקעת משבט וממשפחה ועוברת לרשות אחרת – רשות הכהנים. הרש"ר הירש סבור ששדה זו הינה תופעה ממונית ייחודית, ומאחר שקשה לקבוע את ערכה המסחרי המדוייק, קבעה התורה את הערך.
באופן דומה הסביר הנצי"ב. לדבריו, בדרך כלל הקונה משקיע בשדה ומעבד אותה, שכן כאשר תחזור לבעליה ביובל – הם יתגמלו אותו על השקעתו. אך במקדיש שדהו השדה עוברת לכהנים, ולא לבעליה, והם אינם מתגמלים את המשביח. משום כך, היה צורך לקבוע ערך קבוע לשדה אחוזה.
ייתכן שיש מקום להציע הסבר נוסף. בעיון הפתיחה למסכת עמדנו על כך שחייו או נפשו של אדם מישראל לא יסולאו בפז, וכל ניסיון להערכה הינו מופרך מיסודו. לפיכך, קבעה התורה את הערך המדוייק לכל אדם מישראל, וערך זה איננו משתנה. לאור ההקבלה שבין הערך הקבוע בערכי אדם והערך הקבוע בשדה אחוזה, ניתן להציע יסוד דומה. בפרשת "בהר" מטעימה התורה את חזרת הקרקעות לבעליהן ביובל כך:
"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי".
לארץ ישראל יש מעמד מיוחד. במשך ארבעים ותשע שנים ניתן לסחור בה כפי שסוחרים בכל אחוזה נדל"נית בעולם, אולם בשנת היובל יש להיזכר כי למעשה הארץ שייכת לקדוש ברוך הוא.
מעמד ייחודי זה עשוי לקבוע שערכה של אחוזה בארץ ישראל הינו קבוע, ואינו ניתן להערכה ממונית גרידא. אמנם כאשר מדובר על שדה מקנה, יש להתחשב במחירה בשוק – כנדל"ן גרידא. אולם כאשר עסקינן בשדה אחוזה, אותה שדה שניתנה ליוצאי מצרים ועוברת בירושה מאב לבן, יש להעניק לה את אותו מעמד ייחודי, ולהתבסס על הערך שקבעה תורה. אמנם ניתן למכור את שדה האחוזה בשוויו בשוק, אולם כאשר בהקדש עסקינן – מתייחסת התורה לערכה הסגולי של קרקע בארץ ישראל. אותו ערך אינו תלוי בטיב הקרקע ובאיכותה, אלא נקבע בשווה לכל קרקעות ארץ ישראל.
למדנו, אם כן, שכפי שאין אפשרות להעריך את נפשו של אדם מישראל, כך אין גם אפשרות להעריך את שוויה של קרקע בארץ ישראל, ומוכרחים להתבסס על הערך שקבעה תורה.