ערכין דף כו – הלוקח שדה מאביו ומת אביו

  • הרב אברהם סתיו
בפרשיית הקדש שדות חילקה התורה בין שדה מקנה ובין שדה אחוזה: שדה אחוזה עובר לחזקת ההקדש והכהנים באופן מוחלט ושוב אינו חוזר אל הבעלים (אלא אם הם פודים אותו בעצמם), ואילו שדה מקנה (היינו שדה שנקנה מאדם אחר ועומד לשוב אליו ביובל) שייך להקדש רק למשך שנות מקנתו, ולאחר מכן הוא שב אל המוכר המקורי אשר השדה היא אחוזתו.
המשנה דנה במקרה של בן שקנה שדה מאביו ולאחר מכן מת האב. הייחודיות של מקרה זה היא בכך ששדה זו נחשבה קודם מות האב לשדה מקנה של הבן, ולאחר מות האב הפכה לשדה אחוזה שלו:
"הלוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה – הרי היא כשדה אחוזה.
הקדישה ואח"כ מת אביו – הרי היא כשדה מקנה, דברי ר"מ; רבי יהודה ור"ש אומרים: הרי היא כשדה אחוזה".
כאשר השדה הוקדשה לאחר מותר האב – ברור לכל שהיא נחשבת כשדה אחוזה גמורה, שהרי בזמן ההקדש כבר הייתה שייכת באופן מוחלט לבעלים. מחלוקת התנאים היא במקרה שבו ההקדש נעשה בזמן שבו האב היה בחיים (והשדה היה שדה מקנה) ולאחר מכן האב מת, והשאלה היא האם השדה חוזרת ביובל אל הבן אשר הקדיש אותה. לדעת רבי מאיר היא כשדה מקנה שחוזרת לבעליה, ואילו לדעת רבי יהודה ורבי שמעון היא כשדה אחוזה שאינה חוזרת עוד.
ייתכן שמחלוקת זו נעוצה בהבנת הדין העקרוני של שדה מקנה. במשנה נאמר:
"שדה מקנה אינה יוצאה לכהנים ביובל, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו".
מפשט דברי המשנה (וכך מפורש גם ברש"י על התורה) נראה שכאשר אדם מקדיש שדה מקנה אין הוא מקדיש אלא את זכות השימוש שיש לו בשדה בשנות מקנתו, וההקדש אינו חל על השדה עצמו. אך בדברי התוספות (ד"ה שדה) עולה אפשרות אחרת:
"לפום ריהטא משמע אם גאל האחר מהגזבר לפני היובל".
מדברי התוספות משמע (וכך מפורש בדבריהם לעיל יג ע"ב ד"ה מה) שדווקא כאשר אחר גואל את השדה מן הגזבר היא חוזרת לבעלים המקורי, אך אם השדה לא נגאלה כלל – אין היא חוזרת לבעלי האחוזה שלה גם לאחר היובל.
נראה כי הדעות הללו מבטאות שתי הבנות שונות של דין חזרת שדה מקנה לבעליו:
א. הגבלה במעשה ההקדש. לפי הבנה זו ההקדש עצמו היה רק ביחס לשנות המקנה, וממילא הוא חוזר לבעלי השדה ביובל. נראה שזוהי גם דעת רבי מאיר, שסבור שמכיוון שהבן הקדיש את השדה כשהייתה שדה מקנה הרי שההקדש חל רק על שנות המקנה.
ב. חובת החזרת שדה לבעליה ביובל, בדומה לכל מי שלוקח שדה מחברו. כך ניתן להבין בדעת התוספות, ומשום כך חובה זו חלה רק כאשר יש אדם שקנה את השדה וחייב במצוות החזרת שדות, ולא כאשר השדה נשארה ביד ההקדש. כך ניתן להסביר גם את דעת רבי יהודה ורבי שמעון, ולומר שכאשר המקדיש עצמו הוא הבעלים הוא מחל על זכותו לקבל את השדה ביובל (שהרי אם השדה תישאר ביד ההקדש היא בכל מקרה לא תשוב אליו), וממילא גם אם הקדיש את השדה בזמן שהייתה שדה מקנה – שוב אין היא חוזרת אליו לאחר שוויתר עליה.