ערלה | 1

הלכות המטבח

שיעור מספר 5

ערלה, חלק א

א. הקדמה

בין המצוות שקשורות לביאה לארץ, נאמר בספר ויקרא דין הערלה:

וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל.

(ויקרא, י"ט, כג).

בראשונים מצאנו טעמים שונים לאיסור. לדעת הרמב"ן (במקום), האיסור נובע בעקיפין מהצורך לקיים מצוות ביכורים בפרי מובחר: כיוון שהפרי בשלוש השנים הראשונות איננו מובחר, לא ניתן להביא ממנו ביכורים, ולכן הוא אסור. הסבר נוסף של הרמב"ן הוא שפירות ערלה מזיקים לגוף. לדעת הרמב"ם, (מורה נבוכים, ג', לז) מקור איסור זה הוא מאבק בעבודה זרה: המכשפים בזמן הקדום היו מבצעים כישופים בעת נטיעת עצים, וחשבו כי כך העץ ימהר להוציא את פירותיו. כדי למנוע זאת, קבעה התורה כי הפרי לא יאכל בשלוש שנותיו הראשונות.

פירות הערלה אסורים גם באכילה וגם בהנאה, כפי שקובעת הגמרא בקידושין (נו:), ובניגוד לנטע רבעי או מעשר שני - לא ניתן לפדותם.

ג. היקף האיסור

חלקי העץ האסורים בערלה

המשנה בערלה א', ט קובעת שאסור לטעת פרי של ערלה (שהרי הפרי אסור בהנאה), אך הגמרא בע"ז (מח: - מט.) אומרת שמותר לכתחילה לטעת ענף של ערלה, ומכאן שאיסור ערלה תקף רק לגבי הפרי, ולא לגבי הענפים. מן הגמרא שם עולה שאם אדם בכל זאת נטע פרי ערלה, העץ שיצמח מותר. הסיבה לכך היא ש"זה וזה גורם מותר", ורש"י (מט. ד"ה "והבריך") הסביר שהכוונה היא לכך שפרי הערלה אסור, אך הקרקע היא של היתר. בעקבות זאת, פסק השו"ע כך:

אסור ליטע פרי של ערלה; ואם נטעו, הפירות שיוצאים ממנו, מותרים, דזה וזה גורם, מותר. ומותר ליטע יחור (פי' ענף מן האילן) של ערלה, שאין ערלה אלא בפרי.

(יורה דעה, רצ"ד, ב).

הש"ך במקום (סעיף קטן י"ח) העיר שגם כשהפירות מותרים הכוונה היא שהם מותרים לאחר שלוש שנים, כמו כל נטיעה חדשה.

הגמרא בברכות (לו:) קובעת כי "את פריו" שבפסוק כולל את הטפל לפרי. במשניות בערלה יש פירוט של חלקי הפרי החייבים בערלה ושל חלקי הפרי שנחשבים כבר למנותקים מן הפרי:

העלים והלולבים ומי גפנים וסמדר מותרים בערלה וברבעי ובנזיר, ואסורים באשרה. רבי יוסי אומר הסמדר אסור מפני שהוא פרי.

רבי אליעזר אומר: המעמיד בשרף הערלה אסור. אמר ר' יהושע: שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלים, בשרף העיקרים - מותר; בשרף הפגים - אסור, מפני שהם פרי.

ענקוקלות והחרצנים והזגים והתמד שלהם, קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגרעינים - אסורים בערלה ובאשרה ובנזיר, ומותרין ברבעי. והנובלות - כלם אסורות.

(ערלה, א', ז - ח).

מצאנו במשניות אלו שלוש קטגוריות:

א. חלקים החייבים הן בערלה והן ברבעי (נובלות);

ב.חלקים הפטורים לגמרי מערלה ומרבעי (כגון עלים);

ג. חלקים החלקים הפטורים מרבעי אך חייבים בערלה (כגון חרצנים).

ברבעי נאמר "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'" (במדבר, ו', ד), ומן המילים "כל פריו" דורש הירושלמי (ערלה, פרק א', הלכה ה) שדווקא פרי ממש מחויב ברבעי, בניגוד לערלה, שהתרבה בה גם הטפל לפרי (וכמו שראינו במשניות לעיל - יש חלקים של העץ שלא נחשבים גם כטפלים לפרי, כגון עלים).

דין עלים ולולבים

האם עלים שעובדו כך שהם יהיו ראויים לאכילה חייבים בערלה? מהראשונים ניתן להוכיח שגם במקרה זה הם יהיו פטורים:

הרשב"א (שו"ת הרשב"א, ז' שנז) התיר לעשות מרקחת מפרח ורד של ערלה, משום שעיקר הפרי הוא הזרעים ולא הפרח. כמו כן, הרדב"ז (א', תקסג; ג', תתקסו) כתב שאיסור ערלה לא נוהג בקני סוכר, משום שהקנה אותו סוחטים להוציא מימיו הוא עץ ולא פרי, וכן הסיק במשפטי ארץ (ט', א). לפי זה ניתן לומר כי בקניית ארבעת המינים אין בעיה אם הלולב או ענפי ההדס הם ערלה (משפטי ארץ, ט', ה).[1]

דין קליפות וגרעינים

לאור דברי המשנה שהובאה לעיל, פסק השו"ע (רצ"ד, א') שקליפות וגרעינים אסורים בערלה ומותרים ברבעי. הראשונים נחלקו בסיבת הריבוי של גרעינים לדין ערלה:

התוס' (ברכות לו:) והרא"ש (ערלה, ג') ביארו שהגרעין נחשב כפרי העץ, ועל כן ברכת הגרעין היא "בורא פרי העץ". לעומת זאת, הרשב"א כתב שגרעינים חייבים בערלה מן הריבוי של הטפל לפרי, ולכן לא ניתן להקיש מכך לדיני ברכות, ואין לברך על גרעינים "בורא פרי העץ". הצל"ח (שם) הקשה על תוס': אם הגרעינים נחשבים כפרי, מדוע הם פטורים מרבעי? מכוח קושיה זו הוא מסיק שתוס' דיבר דווקא על גרעינים הראויים לאכילה,[2] ועל פי זה יש לבאר שפטור המשנה לגבי חרצנים מתייחס לגרעינים שאינם ראויים לאכילה, כגון גרעיני ענבים (וחיוב בערלה קיים מדין טפל לפרי). על כן, למעשה נראה שגרעין הראוי לאכילה נחשב כפרי לכל דבר - ברכתו היא "בורא פרי העץ", והוא מתחייב אף ברבעי; וגרעין שאינו ראוי לאכילה נחשב כ"טפל לפרי" - הוא חייב בערלה, אך פטור מרבעי ולא מברכים עליו. החזו"א (ערלה, י', ט) הוסיף שאם במציצת הגרעין יוצאת לחות, אז הגרעין נחשב כפרי גמור, וחייב אף ברבעי.

 ענקלקלות

במשנה נאמר שענקלקלות אסורות בערלה ופטורות מרבעי. בירושלמי (שם) מבואר שאלו הם ענבים שלקו ונתקלקלו, ויש מחלוקת האם הפטור הוא דווקא כשלקו לפני שהביאו שליש (הזמן המחייב בתרו"מ), או גם אם לקו אחרי הבאת שליש. הרמב"ם (ערלה, י"ט, יג) והשו"ע (שם) סתמו שענב שהתקלקל חייב בערלה ופטור ברבעי, ומכך דייקו האחרונים שלדעתם הפטור תקף גם אם לקה לאחר הבאת שליש (רדב"ז, שם; מהר"י קורקוס, שם; גר"א, שם, סעיף קטן ח'; חזו"א, שם, סעיף קטן ו'). החזו"א (שם) כתב שמדובר שלקו לאחר שכבר נעשה בוסר, ואם לקו לפני שלב זה - פטורים אף מערלה. את הפטור מרבעי בענבים שלקו מסביר החזו"א בכך ש"מצותן באכילה וכל שאינו אוכל לאדם פקע קדושתו". מכאן, שיש חלוקה יסודית בין ערלה לבין רבעי: ערלה אוסרת כבר בשלב ראשוני של הצמיחה (לאחר הבוסר) כיון שזהו איסור עצמאי, ואילו חיוב רבעי חל כאשר יש פרי שמוכן לאכילה וראוי לכך.

משקים

הרמב"ם (מאכלות אסורות, י', כב) כתב שמשקים היוצאים מפירות ערלה אסורים, לוקים רק על שתיית שמן או יין של ערלה. מפשט דבריו משמע שבשאר פירות משקים אסורים רק מדרבנן; כך ביאר הכסף משנה (שם), וכן היא דעת תוס' (ב"ק קא. ד"ה ולא). אולם, בלחם משנה (שם) כתב שהם אסורים מדאורייתא, והסיבה שלא לוקים היא בגלל ששתייה היא שימוש שלא כדרך ההנאה הרגילה.

ד. גדר העץ החייב בערלה

הגדרת עץ

ראשית, יש להגדיר מהו עץ, שכן רק פירותיו אסורים בערלה ("עץ מאכל"). גדרי עץ לא נאמרו במפורש ביחס לערלה, אלא ביחס לברכת הפירות, ברכת בשמים וכלאיים, וניתן ללמוד מהם על ערלה.

הגמרא בברכות מ. מגדירה עץ (לעניין ברכת בורא פרי העץ) כצמח בו "כי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק", דהיינו צמח שאם ינטלו פירותיו ישאר חלק מן הצמח (גווזא) שיוציא לאחר מן פירות. הראשונים נחלקו בשאלה מהו ה"גווזא":

א. הרא"ש (ברכות, ו', כג) כתב שהכוונה היא לכך שאין צורך לזורעו משנה לשנה, והשורשים קיימים משנה לשנה.

ב. המרדכי (שם, קל"א) מביא בשם הגאונים שאין די בשורשים כדי להחשב כעץ, אלא יש צורך גם לכך שגזעו לא מתייבש בסתיו. משיטתם למד החיי אדם (ברכות, כלל נא, נשמת אדם, סעיף קטן ז) כי כל צמח רך נחשב כירק.

ג. שיטת רב האי (הובאה בשו"ת הרדב"ז, ג', תתקסו) היא שיש צורך שגם הענפים לא ינבלו משנה לשנה.

ד. התוספתא בכלאיים (סוף פרק ג) וכן הירושלמי בכלאיים (סוף פרק ה') דורשים קריטריון נוסף - שהעלים יצאו מהגזע ולא מהשורש.

ה. באחרונים הובאו גם הגדרות למצב ההפוך, דהיינו מה נחשב ירק ולא עץ, כגון צמח שנותן פירות תוך שנה מזריעתו (שו"ת הרדב"ז שם); צמח שטיב פירותיו נהיה גרוע משנה לשנה (ברכי יוסף כאן); צמח שגזעו חלול (לקט הקמח שם); צמח שמטבעו נמוך ונראה כירק (שם); וצמח שאינו מתקיים שלוש שנים (חזו"א, ערלה י"ב, ג).

ישנם כמה סוגי פירות שיש מחלוקת בין הפוסקים האם הם נחשבים עץ או לא (כגון פסיפלורה, פטל ופפאיה), ולהגדרות הנ"ל יש, כמובן, השפעה על כך.

עץ העולה מאליו

בתורת כהנים (ויקרא, קדשים, פרשה ג') נאמר שעץ שעלה מאליו פטור מערלה, אך במשנה (ערלה, א', ב) נאמר שבמקרה זה חייב בערלה. בתוספתא (א', ב) ובירושלמי (ערלה, א', א) מבואר שהתירוץ לסתירה זו הוא חילק בין רשות היחיד לבין רשות הרבים - העולה מאליו ברשות היחיד חייב בערלה, והעולה מאליו ברשות הרבים פטור מערלה, וכך גם נפסק להלכה (רמב"ם, מעשר שני, י', ה - ו; שו"ע, רצ"ד, כז).

נטיעה שלא לצורך אכילה

בתורת כהנים (שם) נדרש מן המילים "עץ מאכל" שעץ סרק, עץ שניטע לצורך גידור השדה ("סייג") או עץ שינטע לצורך קורותיו פטורים מן הערלה, וכן אומרת גם המשנה (א', א). אולם, בירושלמי ערלה (א', א') פטור זה מסוייג:

תני רבן שמעון בן גמליאל אומר במה דברים אמורים? בזמן שנטע לסייג ולקורות ולעצים דבר שהוא ראוי להם. נטע דבר שאינו ראוי להן - חייב. יאות אמר רבן שמעון בן גמליאל; מה טעמון דרבנין? אמר רבי זעירא במשנה סדר נטיעתם: לעצים - ברוצף, לקורות - במשפה, לסייג - מקום הסייג מוכיח עליו.

הר"ש (ערלה א', א') והרא"ש (הלכות ערלה, ב') ביארו שכוונת הירושלמי היא לכך שנטיעה לסייג פטורה מערלה דווקא אם ניכר שהעץ ניטע שלא לצורך אכילה. יש ראשונים שלא הזכירו תנאי זה (רמב"ם, מעשר שני י', ב - ג; חינוך, רמ"ו; אור זרוע, הלכות ערלה; סמ"ג, קל"ז; כלבו, צ"ב; כפתור ופרח, נ"ד), והם פירשו את הירושלמי באופן אחר^[3]. השו"ע (רצ"ד, כ"ג) הכריע כדעת הר"ש. אם לא ניכר שכוונתו לסייג, דעת המנ"ח (רמ"ו, ב) שחייב בערלה רק מדרבנן, אך לדעת החזו"א (ערלה, י"ג) החיוב הוא מדאורייתא.[4]

מקרה נוסף של נטיעה שלא לצורך אכילה הוא נטיעת עץ במקום שומם, וזאת בתנאי שבפועל הנוטע לא מטפל בעץ ואוכל מפירותיו באופן שוטף (ירושלמי, שם, א', א; רמב"ם, מעשר שני, י', ו).

הפטור של 'נוטע לסייג' הוא במקרה בו מטרת הנטיעה איננה אכילת פירות העץ; מה יהיה הדין אם מטרת הנטיעה היא הנאה מן הפירות, אך לא אכילה? נראה שבשאלה קיימת מחלוקת:

לדעת רעק"א (הגהות על השו"ע, רצ"ד), אם נטע "בשביל העצים לשורפן, או בשביל להריח בו, וכן אילן שאין פירותיו מאכל בריאים ונוטעים משום רפואה" - פטור. נראה מדבריו שאף על פי שפירותיו אכילים על ידי הדחק,  במידה והעץ לא ניטע לאכילה - פטור מערלה. הירושלמי (שם, א', א) דן בנוטע עץ זית לשמן לצורך המנורה בבית המקדש. לדעת הגר"א הירושלמי נשאר בספק, אך הרמב"ם (שם, ז) פסק שחייב בערלה ורבעי. האחרונים בארו שהכוונה היא גם למקרה של נטיעה לצורך הדלקת נר חנוכה (רדב"ז, שם) או להדלקה של רשות (חזו"א, ערלה, א', ו, ד"ה "ויש"), כי הפטור של 'נוטע לסייג' לא קיים כאשר רוצה להנות מן הפרי. החזו"א (שם, י"ד) פוסק בהתאם לדעתו, שיש חיוב ערלה גם במקרה של נטיעת עץ לצורך הרחת פירותיו.

לאור זאת, יש מקום להסתפק במקרה שהפרי איננו ראוי כלל לאכילה, אלא רק לשימוש אחר, כגון ריח או הפקת שמן לתאורה - האם עץ כזה חייב בערלה?

הרדב"ז (ח"א, מ"ד) כותב שפטור מערלה, כיוון שהתורה חייבה "עץ מאכל" בלבד. הגרש"ז (א', עא) מסתפק בכך, ומעלה אפשרות שהדלקה או ריח מחייבים בערלה גם כאשר הפרי איננו אכיל. אפשרות זו עולה גם בשו"ת משיב דבר (ב', ד): הוא מבאר שלדעת בית הלל צלף חייב בערלה, אך הוא פטור מתרו"מ כיוון שהוא איננו מאכל אדם (וכן לדעתו הדין גם בחרובים); ומכאן שחיוב ערלה קיים לדעתו גם במקרים בהם הפרי איננו אכיל.

ייתכן שבכך הסתפק הירושלמי (א', א) לגבי עץ אתרוג שניטע לצורך ארבעת המינים; הירושלמי קובע שחייב בערלה, ומציע שני הסברים לחילוק בין מקרה זה לבין מקרה של "משמר פירותיו לעצים", כלומר, משמרם לצורך העץ שלהם ולא לצורך אכילתם, שפטור:

א. בנטיעת אתרוג לצורך ארבעת המינים המטרה היא הפרי, ולא הענפים או העץ.

ב. התורה קוראת לאתרוג "פרי עץ הדר" (ויקרא, כ"ג, מ) ולכן הוא נקרא 'עץ פרי'.

נראה שלפי ההסבר הראשון כל שימוש בפרי מחייב, אף שהפרי לא נועד לאכילה;[5] ואילו לפי הפירוש השני פרי שלא נועד לאכילה אלא לשימוש אחר פטור מערלה, ואתרוג חייב רק בגלל גזירת הכתוב.

במשפטי ארץ (עמוד 24) הכריע בצורה חד משמעית כרדב"ז, וכתב שאם פרי אינו ראוי למאכל, אז פטור מערלה אף אם נעשה בו שימוש אחר.

במקרה של נטיעה לנוי בפשטות פטור, כיוון שמטרת הנטיעה היא הנאה מן העץ ולא מפירותיו, וכן פסק במשפטי ארץ ז', ב. במקרה של נטיעה לצורך נוי הפירות - לדעת רש"ס (ערלה א', א') פטור, ולדעת החזו"א (ערלה, א' סעיף קטן ו', ד"ה "ולפי נראה") חייב אם גם הפירות חשובים לו בפני עצמם.

במקרה שמטרת הנטיעה היא כפולה, דהיינו גם לסייג וגם לפירות החזו"א (ערלה, י"א) מחייב. במקרה שהמטרה העקרית היא סייג וקיימת מטרה צדדית של אכילה, נראה שהרא"ש (ערלה, ב') פוטר, הרמב"ם (מעשר שני, י', ב) והשו"ע (רצ"ד, כג) מחייבים, והחזו"א איננו מכריע (שם, א', ד).

נטיעה לרבים

בתורת כהנים (שם) יש מחלוקת בין תנא קמא לבין רבי יהודה האם לדרוש את המילה "לכם" בפסוק כדי לחייב מקרה של נוטע לרבים או כדי לפטור מקרה זה, ומחלוקת זו הובאה גם במשנה (ערלה, א', ב). הגמרא בפסחים (כג.) מבארת את המחלוקת:

מאי טעמא דתנא קמא? דכתיב "ונטעתם" - ליחיד משמע לרבים לא משמע; כתב רחמנא "לכם" - להביא את הנטוע לרבים. ורבי יהודה? "ונטעתם" משמע בין לרבים בין ליחיד, ו"לכם" - בין יחיד בין רבים משמע; הוי רבוי אחר רבוי, ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט.

הרמב"ם (מעשר שני, י', ד) והשו"ע (רצ"ד, כה) פסקו כתנא קמא, שחייב אפילו בנוטע לרבים. הרמב"ם הוסיף שחיוב זה קיים דווקא בארץ ישראל, אך בחו"ל פטור, וכן כתבו המאירי (פסחים, שם), הסמ"ג (עשין, קל"ז) והאור זרוע (שי"א). מדוע שונה דין חו"ל? הקרית ספר (על הרמב"ם שם) והב"ח (רצ"ד) ביארו שהחיוב בנוטע לרבים הוא ריבוי מיוחד, ועל כן הוא תקף רק לארץ ישראל, בה החיוב כתוב במפורש בתורה, ולא בחו"ל, בו החיוב בערלה הוא הלכה למשה מסיני (ערלה, ג', י).

האור זרוע (שם), המנחת חינוך (רמ"ו, ה) והחזו"א (שם, י"ט) כתבו שהטעם הוא משום שבערלה הלכה כמיקל בחו"ל (על פי ברכות לו.).

הטור (רצ"ד) כתב שהרא"ש לא חילק בין ארץ ישראל לחו"ל, וכן השו"ע לא הזכיר חלוקה זו, ומכאן נראה שלדעתם גם בחו"ל חייבים במקרה זה.[6]

נטיעה ברה"ר

במשנה (א', ב) נאמר שחייב במקרה של נטיעה ברשות הרבים. הרא"ש (ערלה, ג') והטור (רצ"ד) כתבו שמדובר שנוטע לצורך עצמו, ומכאן ניתן לדייק שהנוטע ברה"ר לצורך רבים פטור, אך הב"י והב"ח דחו דיוק זה. גם בשו"ע (סעיף כ"ו) החילוק לא מופיע, והחזו"א (ערלה, לג) כותב במפורש שגם אם נוטע לרבים ברה"ר חייב.